בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ (כב' הרשם מר מוהנד חלאילה), מיום 28/12/11, שניתנה בתיק הוצל"פ 08-12545-08-7 (להלן: "ההחלטה"), עפי"ה חוייב המערער להחזיר לידי המשיבה סכום של 15,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה וכן סכום נוסף של 1,500 ₪ עבור הוצאות המשפט. מתוקף סמכותי עפ"י תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי הינני דן בבקשה כבערעור וזאת לאחר שהצדדים טענו לגופו של עניין ולא נראה שעקב כך תיפגע זכותו של בעל דין. העובדות הרלוונטיות לערעור: המערער, עו"ד במקצועו, מייצג את הזוכה ששמו עבד אלרחמן דהאמשה (להלן: "דהאמשה" או "הזוכה") בשני תיקי הוצל"פ שמספריהם: 08-05494-04-6 ו- 08-12454-08-7, אשר החייבת בהם היא מועצה מקומית כפר ריינה. במקביל אותו דהאמשה חב כספים למשיב, בנק ערבי ישראלי בע"מ, כך שהמשיב הגיש נגדו תובענה כספית על סך כחצי מיליון ₪ וזאת במסגרת ת.א. 23689-05-10 בבית המשפט השלום בעפולה,. בגדר אותה תובענה כספית עתר המשיב וקיבל צו עיקול זמני על כספים המגיעים לזוכה בשני תיקי ההוצל"פ וכן גם אצל המערער עצמו. צו העיקול הזמני נרשם בתיק הוצל"פ 08-05494-04-6 ואילו בתיק הנוסף, שמספרו ,08-12454-08-7 בלשכת ההוצל"פ בעכו, הוא לא נרשם, כנראה עקב כך שבצו העיקול שהומצא נפלה שגגה ברישום מספר התיק (נרשם 545 במקום 454). במקביל הומצאו גם צווי עיקולים זמניים לידי המערער אשר השיב לגורם המעקל (בית המשפט השלום בעפולה) כי בעת קבלת צווי העיקולים הזמניים לא הגיעו לדהאמשה כל כספים אצלו. המשיב לא פנה בכל בקשה במסגרת התובענה האזרחית בעניין אישור העיקולים הזמניים, זאת בהעדר תשובת המחזיקים ו/או תשובתם כי אין כספים המגיעים לדהאמשה - הנתבע אצלם. בהמשך, בחלוף זמן, נגבו כספים במסגרת תיק הוצל"פ 08-12454-08-7 (להלן: "תיק ההוצל"פ") בסך של 41,334 ₪, שהועברו (בהעדר רישום צו העיקול הזמני בתיק ההוצל"פ) לידי המערער, אשר הוא מצידו העביר 26,334 ₪ לידי דהאמשה ואילו הסכום הנותר בסך של 15,000 ₪ השאיר אצלו עבור שכ"ט עו"ד. בהמשך ולאחר שנודע לב"כ המשיב על העברת הכספים כנ"ל, היא הגישה בקשה מתאימה להוצל"פ לשם חיוב המערער וגם דהאמשה להחזיר כספים ששולמו בטעות לידיהם זאת עפ"י סעיף 20 (ב) לחוק ההוצל"פ וכנראה מתקיים הליך נוסף של חיוב צד ג' בחוב הפסוק עפ"י סעיף 48 לחוק ההוצל"פ. רשם ההוצל"פ קיים דיון בפניו, ביום 23/10/11, שבו שני הצדדים העלו את טיעוניהם וגם השיבו לשאלות רשם ההוצל"פ, לאחר מכן ניתנה ההחלטה מושא הערעור. נימוקי החלטת רשם ההוצל"פ: רשם ההוצל"פ פירט את העובדות הרלוונטיות, ציין כי החלטתו אינה מתייחסת לחיוב צד ג', עפ"י סעיף 48 לחוק ההוצל"פ וכן אין היא באה להכריע בעניין צווי העיקולים שנמסרו ישירות לידי המערער כי אם היא מושתת אך על סעיף 20 (ב) לחוק ההוצל"פ המדבר על גביית יתר ותשלום כספים בטעות. רשם ההוצל"פ, קבע כי אי רישום צו העיקול בתיק ההוצל"פ נבע עקב שגגה או טעות בתום לב, כך שהכספים הועברו לידי המערער בטעות וכי מתוקף אותה טעות ועפ"י הוראות סעיף 20 (ב) לחוק ההוצל"פ יש לחייב את המערער כמו גם את דהאמשה להשיב אותם כספים ללשכת ההוצל"פ או ישירות למשיב. אציין כי הערעור בפניי מתייחס אך לכספים ע"ס 15,000 ₪, אשר היו אצל מערער ולא לסכום שכבר הועבר לידי דהאמשה. במסגרת ההחלטה דחה רשם ההוצל"פ את טענת המחאת הזכות, שנעשתה ע"י דהאמשה לטובת המשיב, בהיותה לא סבירה וכן הועלתה ע"י המערער אך בשלב המאוחר של הסיכומים. טיעוני הצדדים: ב"כ המערער העלה מספר טענות שיש בהן, אליבא עמדתו, כדי לגרום לביטול החלטת רשם ההוצל"פ והעיקריות שבהן: האחת: כי צו העיקול הזמני, שהינו המסד להחלטה, פקע וחלף לו מהעולם עקב אי הגשת המשיב בקשה לביהמ"ש לשם אישורו זאת לאור כך שהוא השיב לאותו צו העיקול בדבר היעדר כספים ואילו המחזיק הנוסף, לשכת ההוצל"פ, כלל לא השיבה לו. הטענה השנייה היא: כי מדובר בהמחאת זכות שנחתמה ע"י דהאמשה לפקודתו, לפני קבלת צו העיקול בהוצל"פ או אצלו, כך שאותה המחאת זכות גוברת על צו העיקול. בכל מקרה טען ב"כ המערער כי רשם ההוצל"פ אינו מוסמך להסיק ולהכריע בעניין תוקף המחאת הזכות וכי היה מחובתו להפנות את המשיב לביהמ"ש המוסמך לשם קבלת סעד שם בדבר היעדר תוקף המחאת הזכות. מנגד ב"כ המשיב תמכה בהחלטת רשם ההוצל"פ, טענה שהיום הגישה הרווחת תומכת בהרחבת סמכויות רשמים, ככל שניתן וזאת לשם תכלית של הקלה המעמסה מהשופטים. ב"כ המשיב ביקשה לדחות את הטענה של המחאת הזכות הנטענת בהיותה לא סבירה ולא נכונה, כאשר המערער אף בדיון שהתנהל בפני רשם ההוצל"פ לא מצא לנכון לטעון אותה והיא הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיו. דיון והכרעה: דין הערעור להתקבל. המסגרת הנורמטיבית בעניינו היא סעיף 20 (ב) לחוק ההוצל"פ, אשר מורה כדלקמן: "שולם סכום כסף בטעות, תוך כדי הליכי ההוצל"פ, רשאי רשם ההוצל"פ, לפי בקשת צד מעוניין, לתת צו לתיקון הטעות...". בעניינו כאמור אי רישום העיקול הזמני נבע עקב שגגה בציון מס' תיק ההוצל"פ, טעות שנעשתה ע"י המשיב עצמו, ולא אחר, עת צויין מס' אחר (08-124545-08-7) ולא המספר הנכון שהוא 08-12454-08-7. אין מדובר בטעות של מה בכך כי אם בהחלפת שלוש ספרות, כאשר כל הזיהוי כולו נעשה לפי מספרים ואף טעות בסיפרה אחת בלבד יש בה כדי לשנות את כל התמונה מהקצה אל הקצה. לפיכך, אין מקום לבוא בטרוניה כלשהי כלפי המערער, אשר לא הניח כי קיים עיקול בתיק ההוצל"פ הנכון ולא הפנה את תשומת לב לשכת ההוצל"פ לכך עת הועברו הכספים אליו ! אינני סבור כי מדובר כאן בטעות של העברת כספים. הכספים הועברו כדין וללא כל טעות למערער, בהיותו המייצג את הזוכה בתיק ההוצל"פ - אותו דהאמשה. הטעות היא אך בציון מס' שגוי של תיק ההוצל"פ בצו העיקול, טעות שגרמה לאי רישום צו העיקול. יש לפרש את הוראות סעיף 20 (ב) לחוק ההוצל"פ כפשוטם, היינו שהיא מאפשרת החזר כספים ששולמו בטעות כגון שנגבו כספים והם הועברו בטעות לעו"ד או אדם אחר , שהם אינם זוכים בתיק ההוצל"פ או שנגבו כספים בתיק אחד והם בטעות נזקפו במסגרת תיק אחר. ניתן לתאר לעצמנו מקרים רבים של טעויות אחרות בהליכי ההוצל"פ, כגון טעויות של כונסי נכסים או מעקלים או בעניין ביצוע צווים ואינני סבור שיש מקום להעניק לרשם ההוצל"פ סמכויות לתיקון אותן טעויות ע"י חיובים כספים של גורם טועה זה או אחר, כאשר בעניינו אף לא מדובר בטעות של המערער כלל וכלל. לפיכך מסקנתי היא כי בעניינו לא היה מקום לחייב את המערער להשיב אותם כספים שנתקבלו אצלו כדין, בגין טעות שבוצעה לפני כן ע"י ב"כ המשיב ואילולא אותה טעות ייתכן והכספים היו "נחסמים" ונשללת זכות המערער לקבלם. מעבר לנדרש הינני סבור כי בעת קבלת הכספים בתיק ההוצל"פ, העברתם לידי המערער ומימושם על ידו, לא היה כלל צו עיקול תקף. ידעני כי מדובר בצו עיקול זמני, שהוטל על ידי ביהמ"ש השלום. ידעני גם כי צו העיקול לא נרשם כך שהמחזיק (לשכת ההוצל"פ) לא אישרה ולא הודתה בקיום אותם כספים אצלה. תקנה 387 לתקנות סדר הדין האזרחי מורתינו כי מחזיק שלא הודה בקיום הנכס המעוקל אצלו או לא השיב לצו העיקול כלל תוך 15 יום, אז קמה למעקל זכות להגיש בקשה מנומקת לאישור העיקול. תקנה 380 קובעת כי מעקל שלא ביקש אישור העיקול עפ"י תקנה 378, אזי אותו עיקול הינו בטל ומבוטל. בעניינו לא נטען כי המשיב ביקש לאשר את העיקול הזמני אצל לשכת ההוצל"פ בבהמ"ש השלום בעפולה כך שאותו עיקול הינו בטל ומבוטל ואין לו כל נפקות. משהגעתי עד הלום הינני בדעה שדין הערעור להתקבל משני הטעמים הנ"ל, כל זאת מבלי התייחסות לעניין "המחאת הזכות" שנטענה על ידי המערער. יחד עם זאת אומר כי הינני סבור כי משהגיעו הכספים לידי המערער, כאשר ברור שלו, כב"כ דהאמשה - הזוכה, מגיע שכ"ט עו"ד בגין הייצוג, אזי קמה לו הזכות לממש את הפיקדון ע"י נטילת שכ"ט עו"ד המגיע לו עפ"י דין ועפ"י המוסכם עם הזוכה, שהוא מייצג וזאת על אתר. בנידון לא היה צורך לקיומה של המחאת זכות כלשהי מצד הזוכה. לפיכך אפשר לקבל את דברי המערער, כפי שנמסרו בדיון שהיה בפני רשם ההוצל"פ, שהוא מימש את הסך של 15,000 ₪ עבור הוצאות ושכ"ט עו"ד המגיע לו ואילו היתרה בסך של כ- 23,000 ₪ הוא העביר לדהאמשה או מי מטעמו כנכונים וכפוטרים אותו מכל חובת החזר. התוצאה: לפיכך הינני מקבל את הערעור ומבטל החלטת רשם ההוצל"פ מיום 28/12/11, שניתנה בתיק הוצל"פ 08-12545-08-7 ככל שהיא מתייחסת למערער, היינו מבטל חיוב המערער לשלם למשיב סך של 15,000 ₪ וכן מבטל כמובן חיובו בהוצאות בסך של 1,500 ₪. המשיב ישלם למערער הוצאות ערעור זה (האגרה ששולמה) וכן שכ"ט עו"ד, בשתי הערכאות, בסך של 3,000 ₪ נכון להיום. ניתן היום, ט' ניסן תשע"ב, 01 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. צוויםהוצאה לפועלעיקול