הפעלת תקנה 15 באופן חלקי

הפעלת תקנה 15 באופן חלקי 1. המערער נפגע בעינו השמאלית בתאונה שהתרחשה ביום 06/01/11. המערער ביקש לקבוע נכותו בקשר לתאונה, וועדה רפואית בדרג ראשון קבעה לו נכות רפואית זמנית בשיעור 30%. המערער הגיש ערר על קביעת הדרג הראשון, וועדה רפואית לעררים דנה בו לראשונה ביום 15/08/11, והחליטה לקבוע לו 30% נכות רפואית יציבה. הועדה ביקשה להיוועץ עם ועדת רשות לעניין האפשרות להגדיל הנכות מכוח תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן:"התקנות"). ועדת הרשות בדקה את המערער והמליצה על הפעלת תקנה 15 במלואה. הועדה לעררים החזירה את עניינו של המערער לועדת הרשות תוך מתן הוראות וועדת הרשות שבה והמליצה על הפעלת תקנה 15 במלואה. הועדה לעררים התכנסה בשלישית ביום 9.1.12, והחליטה לקבוע למערער 30% נכות רפואית בגין פגיעה בעין שמאל ולהימנע מלהפעיל את תקנה 15. מכאן הערעור שבפנינו, אשר נסב סביב ההחלטה שלא להפעיל את תקנה 15 לתקנות. 2. ביום 2.4.12 התקיים דיון בפני כב' הרשם קאסם, אשר במסגרתו לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה, משכך התיק הועבר אליי למתן פסק דין. 3. להלן עיקר טיעוני ב"כ המערער: א. הוועדה אשר החליטה לאמץ את החלטת ועדת הרשות לעניין הפעלת תקנה 15, קבעה תחילה למערער 45% נכות, אך מסיבה שאינה ברורה בחרה לחזור בה מקביעה זו כבר במהלך הישיבה והחליטה להחזיר את עניינו של המערער לוועדת הרשות. ב. החלטת הוועדה לעררים לא ניתנה כדין, היא פסולה ויש לבטל אותה משהתקיימו התנאים להפעלת תקנה 15 במלואה. ג. עבודתו של המערער כמפעיל מכונת התזת בטון בתוך מנהרות, הינה עבודה המאופיינת בטבעה בעבודה עם אבק, חול ולכלוך, דבר העלול לפגוע בשתי עיניו של המערער. לא זו אף זו, עבודה זו מחייבת ראייה בשתי העיניים, יכולת שאין למערער בשים לב לפגיעה המוחלטת בעין שמאל. ד. הפגיעה בעבודה הביאה לירידה ניכרת בהכנסותיו של המערער וזאת כפי שניתן לראות מהחלטות ועדת הרשות. החלטת הוועדה שלא לאמץ את החלטת ועדת הרשות, הינה חסרת תום לב, שרירותית ואינה כדין, על אחת כמה וכמה שעה שהוועדה מחליטה לדחות את המלצת ועדת הרשות פעמיים. ה. שיקולי ועדת הרשות הם שיקולים נכונים וסבירים והיה ראוי כי הוועדה תאמץ שיקולים אלה ותקבע למערער נכות בהתאם. יש לזכור כי תקנה 15 מחייבת בחינת המצב הרפואי בכללותו ולא רק את האיבר שנפגע. 4. להלן עיקר טיעוני ב"כ המשיב: א. החלטת הוועדה מנומקת וסבירה ולא נפל בה כל פגם. הוועדה ציינה כי בסמכותה לקבוע אם המערער מסוגל לחזור לעבודתו, שכן לדידה המערער יכול לשוב לעבודתו ובחירתו שלא לשוב לעבודתו נועדה כדי למנוע סיכון לעין השנייה. ב. לצורך יישומה של תקנה 15 יש להפעיל שני תנאים מצטברים: שהמערער לא מסוגל עקב נכותו לחזור לעיסוקו הקודם וכי ישנה ירידה ניכרת בהכנסות. אומנם המערער לא חזר לעבודתו, אך הוועדה קבעה באופן מפורש שהוא מסוגל לחזור לעבודתו וכי אין בכך סיכון יתר לפגיעה בעין הבריאה. ג. הוועדה כללה רופא עיניים, כך שבהחלט קביעתו לעניין חוסר סיכון לעין השנייה, בשים לב לתנאי העבודה, עדיפה על החלטת ועדת הרשות משמדובר ברופא בעל מומחיות בדבר. ד. ההחלטה אם להפעיל תקנה 15 אם לאו, נתונה לשיקול דעתה המקצועי של הוועדה. 5. החלטת הוועדה- דיון ומסקנות: א. ביום 15.8.11 התכנסה הוועדה הרפואית, וקבעה למערער 30% נכות בגין פגיעה בעבודה מיום 6.1.11. לאחר שנקבעה דרגת הנכות הוועדה ביקשה להיוועץ עם ועדת רשות לעניין הפעלת תקנה 15. ב. ביום 21.11.11 התכנסה הוועדה כשבפניה דו"ח ועדת רשות מיום 11.11.11. בישיבתה הראשונה, ציינה ועדת הרשות כי הונח בפניה דו"ח פקיד שיקום, כי המערער חסר הכשרה כלשהי, וכי מאז פגיעתו לא שב לעבודה. ועדת הרשות ציינה כי חזרתו לעבודה עלולה לסכן את העין הבריאה, ועל כן הועדה ממליצה להפעיל תקנה 15 במלואה. לאחר שהוועדה לעררים עיינה בדו"ח ועדת הרשות, קבעה כי אינה מקבלת את ההמלצה להפעיל את התקנה במלואה וביקשה להחזיר את העניין לוועדת הרשות כדי לשקול איבוד מקצוע ופגיעה בהכנסות. הוועדה לעררים ציינה כי לעניין העין הבריאה אין מקום בדיוני ועדת הרשות, מה גם שהפעלת התקנה אינה נעשית על פי סיכון עתידי אפשרי. ועדת הרשות נתבקשה להתייחס אך ורק לנושא איבוד מקצוע ופגיעה בהכנסות. ג. ביום 9.1.12, התכנסה הוועדה כשבפניה פרוטוקול הדיון החוזר בועדת הרשות מיום 2.12.11. לאחר שהוועדה עיינה בפרוטוקול ועדת הרשות קבעה כדלקמן: "המלצות ועדת הרשות להפעלת תקנה 15 מסתמכות על אי מסוגלותו של התובע לחזור לעבודתו בהסתמך על סיכון העין הבריאה בסביבה של אבק, חול וחומרים נוספים. באמירה זו על ידי ועדת הרשות אין כל בסיס מקצועי והיא איננה בסמכותה של ועדה זו. מכיוון שהוועדה סבורה שלא קיים סיכון יתר בתנאי עבודתו הנובע מהפגיעה שבשלה נקבעה נכותו. הוועדה דוחה את המלצות ועדת הרשות ומחליטה שלא להפעיל תקנה 15 כלל. לפיכך, הנכות הינה כפי שנקבעה בוועדה מיום 15.8.11". ד. תקנה 15 קובעת כדלקמן: "(א) הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנות 14 או 31(ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם דרגת הנכות פחותה מ-20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על 100%. (ב) הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו. (ד) הועדה תקבע את דרגת הנכות לפי תקנה זו רק לגבי אותן הפגימות הנובעות מהפגיעה בעבודה שבקשר איתה נקבעה דרגת הנכות, ולאחר שנוכו פגימות שאינן קשורות באותה פגיעה בעבודה". מעיון בלשון התקנה, עולה בבירור כי שעה שהוועדה בוחנת את האפשרות להפעיל את תקנה 15, עליה להתחשב במקצועו של הנפגע וכן בגילו. על פי הוראות תקנה 15(ב) הוועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת, ולו לזמן מוגבל, בהכנסותיו. ה. הוועדה אשר דנה בעניינו של המערער בחרה לסטות מהמלצות ועדת הרשות, מיום 11.11.11 ו - 2.12.11 וכן מהמלצת פקידת השיקום מיום 21.9.11 אשר הונחה בפני ועדת הרשות, אשר ניתחה את עיסוקו עובר לפגיעה ומרכיביו, וציינה שישנה משמעות לעניין זה גם ליכולת הראיה (ואין חולק, בענייננו, כי עקב התאונה נפגע קשות כושר הראיה של המערער, כך שהלכה למעשה איבד באופן כמעט מוחלט את הראיה בעין הפגועה). מעיון בהחלטות ועדת הרשות, עולה כי ועדת הרשות הייתה מודעת לעובדה כי המערער נפגע בצורה ניכרת בעין שמאל, בחנה את עברו התעסוקתי וקבעה כי מאז הפגיעה הוא לא שב לעבודתו, ומשכך לא ניתן לבדוק "ירידה בהכנסות". ו. עינינו הרואות כי ועדת הרשות החליטה להמליץ את שהמליצה בעקבות עברו התעסוקתי של המערער, הסתמכה על העובדה כי המערער לא חזר לעבודתו, והסבירה שיש בחזרתו לעבודה כדי לסכן את העין הבריאה, משמדובר בעבודה הכרוכה בחול, אבק וחומרים נוספים. ז. תימוכין לעמדתה של וועדת הרשות, ניתן למצוא במכתבה של פקידת השיקום מיום 21.9.11 שם נבחנו תנאי העסקתו של מערער ובין השאר צוין כי:"עבד בעיקר כמפעיל מכונת התזה, עבודתו אופיינית לעבודה במנהרות ומתחת לאדמה בלבד. עבודה הכרוכה בעמידה ממושכת, חשיפה לאבק וגבים, עבודה פיזית, שימוש בידיים ויכולת ראייה...". ח. מעיון בהחלטת הוועדה לעררים אשר כללה רופא עיניים, עולה כי היא התמקדה בביקורת על החלטת ועדת הרשות, שלגישת הועדה לעררים חרגה מסמכותה, מבלי לבחון את הפרטים אותם היה עליה לבחון, לצורך הפעלת תקנה 15, לגופם. אכן, ועדת הרשות מהווה גורם מייעץ, אשר המלצותיו אינן מחייבות את הועדה הרפואית, וודאי שאיננה חותמת גומי ביחס להמלצות ועדת הרשות. מעבר לכך - אכן ספק אם ועדת הרשות בענייננו פעלה כדבעי משבחרה להשתית את החלטתה כמעט אך ורק על הקביעה לפיה שובו של המערער לעיסוקו עובר לתאונה עלול לסכן את העין הבריאה, שכן מדובר בקביעה רפואית בעיקרה, שמצויה בתחום סמכותה של הועדה הרפואית, ודאי שכך הדבר כאשר בועדה הרפואית נכלל מומחה בתחום רפואת העיניים. יחד עם זאת, הטעויות שנפלו לכאורה בפעולות ועדת הרשות אינן פוטרות את הועדה הרפואית מלשקול ולבדוק את כל הטעון בדיקה לעניין תקנה 15. וכך - הועדה לעררים לא התייחסה לאופיו של עיסוקו של המערער עובר לתאונה, ומשכך גם לא ניתן לראותה כמי שיצאה ידי חובתה ובדקה באופן מהותי את השאלה האם הוא מסוגל לחזור לאותו עיסוק, תוך מתן הדעת לפרטים ולרקע המלאים שלו. לא זו אף זו, שהוועדה לעררים נמנעה מלבחון את השפעת גילו של המערער על יכולתו להשתלב בעבודתו הקודמת. ט. מעיון בפרוטוקולי הוועדה עולה כי הוועדה לעררים הייתה נעולה על דעתה, והעובדה שחרף נסיבות העניין נמנעה אפילו מלבחון ולו את האפשרות להפעיל את תקנה 15 ולו באופן חלקי, ללא כל הסבר, מחזקת מסקנה זו. י. בנסיבות אלה, משברור כי אין מקום בשלב זה שבית הדין יקבע בעצמו אם יש מקום להפעלת התקנה אם לאו, יהיה זה נכון וצודק ולו למען מראית פני הצדק כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה בהרכב אחר אשר תבחן ותחליט בדבר הפעלת תקנה 15 לאחר שתיוועץ בוועדת רשות. 6. לסיכום: עניינו של המערער מוחזר לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר, אשר תזמן את המערער ותחליט בדבר הפעלת תקנה 15 לאחר שתיוועץ בוועדת רשות. בפני הוועדה בהרכבה החדש לא יהיו הפרוטוקולים מיום 21.11.11,9.1.12 וכן החלטות וועדת הרשות מיום 11.11.11 ומיום 2.12.11. בנסיבות העניין המשיב ישלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט בסך כולל של 2,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 7. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. תקנה 15 (ביטוח לאומי)