1. מבוא א.   השאלה העומדת להכרעתנו בפסק דין זה היא האם כדין הפסיק הנתבע את תשלום  קצבת השאירים ששולמה לתובעת מיום 31.10.07 בשל נישואיה בשנית, למר בן ציון טסלר (להלן:"מר טסלר"). הנישואין למר טסלר היו נישואין דתיים בלבד - "נישואין כדת". ב.   בדיון ההוכחות שהתקיים בפני בית הדין העידה התובעת בלבד, אף שהוגש תצהיר גם מטעמו. הנתבע ביקש מבית הדין כי בנסיבות אלו - אין לייחס כל חשיבות לתצהיר שהוגש מטעם מר בן ציון טסלר.  ואכן, משלא הגיע מר טסלר להיחקר על תצהירו - אין משמעות לתצהיר זה, וכאילו לא הוגש. ג.    כמו"כ ביקשה ב"כ התובעת, בתחילת הדיון הנ"ל- לצרף פלוגתא : "האם התובעת הינה ידועה בציבור של מר בן ציון טסלר", בקשה שנענתה. ד.   הצדדים הגישו סיכומים, כ"א מטעמו, וכן סיכומי תשובה מטעם התובעת. הנתבע הגיש תגובה מטעם הנתבע לסיכומי התשובה, זאת, ע"פ הנטען, בשל אורך סיכומי התשובה המשתרעים על כ-23 עמודים ו-153 פסקאות ובשל העלאת טענות מהותיות חדשות בסיכומי תשובה אלו. כן טוענת ב"כ הנתבע כי אך משיקולי יעילות הדיון ועל מנת שלא להאריך עוד את ההליך - לא עמדה על פסילת סיכומי תשובה אלו, אשר אינם עומדים לטענתה בגבולות הסבירים שקבעה הפסיקה. לפיכך, ביקשה, למען האיזון הדיוני בין הצדדים, להגיש תגובה מטעמה תוך צירוף ראיות נוספות. אלא, שלאחר עיון בסיכומי התשובה (שהעלו טענות רבות וחדשות), בית הדין לא התיר את הגשתם, ואף לא את התגובה, ועל כן הוגשו סיכומי תשובה קצרים. לאור זאת, וחרף רגישות הנושא ומיוחדותו - נתייחס במסגרת הכרעתו בפסק דין זה, אך לעיקר הטענות שהועלו בסיכומים הצדדים והרלוונטיים להכרעה. 2.   העובדות הרלוונטיות לעניינו, בתמצית: א.   התובעת נישאה לראשונה, למר אברהם בן שחר (להלן: "המנוח") בתאריך 3.7.73. ביום 6.3.01 נפטר המנוח. ב.   בתאריך 18.3.01 הגישה התובעת תביעה לקצבת שארים, אשר אושרה ע"י הנתבע. קצבה זו שולמה לתובעת החל מיום פטירת בעלה המנוח ועד ליום 31/10/07, מועד בו נישאה התובעת למר בן ציון טסלר בטקס נישואין פרטי עפ"י ההלכה היהודית (ולא באמצעות הרבנות). ג.    בשל נישואיה אלו של התובעת - קבע הנתבע את מעמדה של התובעת כ"ידועה בציבור" של מר טסלר, ועל כן, שלל ממנה את קצבת השארים, בהתאם לסעיף 135 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995  ומנגד, העניק הנתבע לתובעת מענק נישואין. 3.     דיון והכרעה: א.   נקדים ונציין כי כפי שפתח ב"כ התובעת את סיכומיו כי "לא בכל יום נופל בפתחו של בית הדין הנכבד... מקרה ייחודי אשר ספק אם הגיע לפתחם של בית הדין לעבודה בישראל עד היום" - ואכן הכרעתנו בתיק זה לא הייתה קלה כלל ועיקר. ב.   יחד עם זאת וחרף מיוחדותו של תיק זה, ולמרות ההבנה למצבה הייחודי של התובעת - שומה על בית הדין להכריע את הכרעותיו עפ"י הדין, ועליו בלבד. ג.    לאחר ששקלנו היטב את מלוא החומר שבתיק ולאחר שעיינו בסיכומי הצדדים, לרבות סיכומי התשובה מטעם התובעת, הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית התביעה. ד.   סעיף 135 (א) לחוק ביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה -1995 (להלן:"החוק")  וכן סעיף 255 לחוק (בעניין קצבת שארים )קובע כדלקמן:       "חזרה אלמנה ונישאה, תפקע זכותה לקצבה (או קצבת שארים בסעיף 255) והמוסד ישלם לה מענק בשני שיעורים כלהלן"...". ה.   כפי שנקבע בפסיקה, יש צורך להשוות את מעמדן של הידועות בציבור לנשים נשואות, הן לנושא הזכויות והן לנושא החובות, וזאת בשל היעדרו של שוני מהותי, המצדיק החלת דין שונה לכל אחת מהקבוצות. ראה: בג"צ 5492/07 סמדר בוארון - בית הדין הארצי (לא פורסם - ניתן ביום 19.9.10.- להלן גם: "פרשת בוארון") ו.    ההנחה הבסיסית בפרשת בוארון בהשוואת שתי קבוצות הנשים הנ"ל, לעניין סעיף חוק זה, מתבססת על הרציונל, כי בעת קשירת קשר מחייב של האלמנה, בפעם השנייה (בין בדרך של ידועה בציבור ובין כנשואה), אין היא זקוקה עוד לתמיכת מאת הקופה הציבורית כדי להתקיים, וכי הקשר הזוגי החדש יכול וצריך לספק לה מלוא צרכיה, באופן שאין עוד לפצותן על אובדן התמיכה הכלכלית שהיתה נתונה לאדם מבן זוגו. ז.    אלא, שבמקרה שלפנינו, הנחה זו התערערה. זאת בעיקר,  לאור עדותה של התובעת כי היא ובן זוגה מפרידים, הפרדה מודעת, את כל ענייניהם הכספיים (למעט חשבון בנק משותף אחד שנפתח לשם הפקדת כספי מתנות החתונה). יחד עם זאת, עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי לאיין את מעמדה כאישה נשואה או לכל הפחות כידועה בציבור, כפי שהוכח בפנינו, על בסיס שאר הנסיבות. ובמה דברים אמורים? ו.    התובעת העידה בפני בית הדין, עדות אמינה, ובמסגרתה העידה מפורשות כי בחרה להתחתן אך בנישואים פרטיים, עפ"י ההלכה, ולא ברבנות, כיוון שלא רצתה שתישלל ממנה קצבת השארים המשולמת לה:       "ש. מדוע נישאתם? ת. כדי שנוכל לקיים יחסי אישות, אנחנו דתיים. אין לנו אפשרות אחרת לקיים יחסי אישות. ... ש.        למה בחרת דווקא בנישואים דתיים ולא ברבנות, מה הסיבה? ת.         כי אז זה הולך להיות רשום.לא התכוונתי להינשא כדי להפסיד את הזכויות שלי. רציתי שאני אמשיך לקבל את הקיצבה שמגיעה לי." (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול בראש העמוד. ההדגשות אינן במקור-י.ש.) ז.    כאמור, עדות התובעת הייתה אמינה עלינו, אך עדותה הציבה בפנינו שאלות נוקבות. העיקרית שבהן, כיצד יכול בית דין לתת "הכשר" לאקט (בעניינו נישואין פרטיים), הנעשה אך ורק כדי לזכות, שלא כדין, בקצבאות, המשולמות ע"י הנתבע, בהיותו הקופה הציבורית? לדידנו, התשובה הראויה והצודקת היא כי לא ניתן לתת הכשר מעין זה. ח.   יודגש כי גם לגישתה של התובעת, הלכה למעשה , הצדדים עצמם ראו בקשר שנרקם ביניהם כבעל ואישה לכל דבר ועניין. על כך העידה התובעת: ש. כיום אם אשאל אותך אם נשואה או לא, את תעני הילכתית כן וכדין לא מבחינת מרשם האוכלוסין. אם הייתם נישאים ברבנות בנישואין רגילים כדין וכדין, היית מגדירה את עצמך בסטטוס אחר? ת. הרעיון הוא יחסי אישות וזהו. ש. במקרה כזה היית רואה את עצמך כנשואה? ת. אם ישראל (היה צריך להיות:"ישאל") אותי חבר היום מחר, החברים שלנו הקבועים יודעים בדיוק שאנו נשואים אבל הדברים שלנו נפרדים, וזה רק לנושא האישי ומעבר לזה הכל נפרד ומפורד". ש. התחתנתם בנישואים פרטיים. אם הייתם מתחתנים ברבנות, ועדיין בעלך שלושה ימים בשבוע היה ביבנה ושלושה ימים בשבוע נמצא באפרת. האם הסטטוס שלך בעיניך היה שונה מהיום? ת. לא. ש. זהה לחלוטין? ת. כן. (ראה עמ' 5 לפרוטוקול. הדגשות אינן במקור - י.ש.) ט.     עולה מעדותה של התובעת, באופן ברור וחד משמעי, כי גם לגישתה, אין כל הבדל בין מצבה האישי דהיום לבין מצבה האישי של אישה נשואה, וכי גם אם הייתה נישאת כדת וכדין, הייתה שומרת על פרטיות מסויימת בינה לבין בעלה, מטעמי נוחות. כאמור, הסבירה התובעת, כי מניעיה שלא להתחתן, כדת וכדין, ברבנות, מבוססים אך ורק על הרצון לשמור על זכאותה לתשלום קצבת שארים. י.        כאמור - אין בידינו לתת יד לכך. בוודאי לא כאשר שוכנענו כי ממכלול הנסיבות, התובעת זכתה לקשר זוגי, שאין בו אך ורק יחסי אישות, אם כי בהחלט הרבה מעבר לכך, כגון חיבה, קשירת גורל ועוד. זאת, על אף החלוקה הברורה הקניינית הברורה במגורים בבתים נפרדים באופן פורמאלי וחשבונות הבנק הנפרדים (למעט חשבון בנק משותף אליהם העבירו את הכספים שקיבלו כמתנה לחתונתם). יא.   כידוע, בימינו, מתהוות צורות משפחתיות והרכבים משפחתיים שונים, וכבר נקבע כי יש לקבוע את מהותם של הקשרים המשפחתיים על פי טיבם ועל פי נסיבותיהם. (ראה: פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין בוארון - עב"ל 686/05, המוסד - סמדר בוארון, סעיף 11 לפסה"ד). יב.    וכך גם באשר להעדר שיתוף קנייני. אין בהיעדר שיתוף קנייני בנכסים בין בני הזוג כדי לשנות מהכרעתו, וכי את המועד לפקיעת הזכאות לקצבה יש לקבוע בכל מקרה על-פי נסיבותיו העובדתיות עולה מפרשת בוארון. יג.     יוער, כי זוגות לא מעטים, הנשואים, כדת וכדין, בוחרים , מבחירה חופשית, בחלוקה נפרדת ומוחלטת בקניינם. כך גם קורה כי עם צורת ההעסקה המגוונות, זוגות לא מעטים, מתראים אך בסופי שבוע, כיוון שאחד מבני הזוג עובד בחו"ל בעוד בן הזוג האחר (לעיתים גם ילדיהם) נותרים בארץ. יד.    ברור כי אין בעובדות הנ"ל כדי לפסול ו/או לבטל את עצם נישואיהם של זוגות אלו.   טו.   הדברים נכונים גם באשר לידועים בציבור. אמנם , הפסיקה קבעה את ה"מבחן הכפול" לקביעת מעמדו של ידוע בציבור : מבחן סובייקטיבי של קשירת הגורל ומבחן אובייקטיבי של משק בית משותף (ראה ע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, פ"ד כ"ד (1) 617). אולם, כפי שהובהר לעיל, לגבי זוגות נשואים - כך גם לגבי ידועים בציבור - יש לבחון כל מקרה לגופו, כפי שנקבע גם בפסיקה. טז.  בפס"ד נוסף, עב"ל 92/10 חוה ביטון - המוסד (לא פורסם), נקבע כי: "השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. הנטל להוכיח כי אכן התקיים באישה הנדרש על מנת להוכיח מעמדה כידועה בציבור, מוטל על הטוען כך. בקשר לכך  נקבע כי "יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין" (ראו דב"ע ל/0-19 המוסד לביטוח לאומי - מנו, פד"ע ב' 72, 80; דב"ע נג/7-6 בטר - קרן הגמלאות המרכזית פד"ע כ"ז 135, 141; דב"ע נ"ד/1-6 דר' מרטה אליאן - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, עבודה ארצי, כרך כ"ז (2) 13, בפסקה 17, וכן, ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב - קרן הגמלאות המרכזית,  מיום21.6.2001 )." יז.     עוד נקבע כי :" מעמד הידועה בציבור אינו מעמד הנקבע בתחילתו של קשר אלא בדיעבד לאחר פרק זמן של חיים משותפים עם בן הזוג..." (ראה: עב"ל 4926-09-10 פחימה דורית - המוסד (לא פורסם, הדגשות אינן במקור -י.ש). יח.   בעניין זה, הטיבה ב"כ הנתבע להפנות לשורה של פסקי דין של בית הדין הארצי, שפסק ברוח הדברים הנ"ל והכיר בידועים בציבור, חרף מגורים שאינם במשותף. כך למשל: דב"ע נו/0-255 מימי עטר - המוסד לביטוח לאומי, לב (1999) 385 ; דב"ע מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי - זהבה משעלי, טז (1) 003; עב"ל 59/03 גבריאלה סבן -  המוסד לביטוח לאומי, לט (2004) 640 (להלן גם: "פרשת סבן"). יט.   יפים לעניינו, הדברים הבאים, כפי שהובעו בפרשת סבן: "בקשר מעין זה, בגיל מבוגר סביר, וכך קורה תדיר שבני זוג שומרים על שתי הדירות....כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, הדבר בהחלט סביר ונהוג. עלינו לשקול את הנסיבות כולן ואת שינוי העיתים." כ.      בעניינו, שוכנענו, כאמור,  כי התובעת זכתה לקשר זוגי , מחייב , על רבדיו השונים (גם אם היתה הפרדה קניינית מלבד אותו חשבון בנק משותף כמצויין לעיל), המתמשך מזה שנים לא מעטות. כא. זאת ועוד. התובעת העלתה טענה נוספת, לפיה, אין ביכולתו של בן זוגה לכלכלה, ולכן זקוקה היא לגמלה זו, ולכאורה לא מתקיימת לגביה אותה "הנחת יסוד" בדבר השענותה של התובעת, בפן הכלכלי, על הקשר הזוגי החדש. כב.  גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. לעניין זה, אין כל הבדל בין התובעת לבין מספר לא מבוטל של זוגות, שלמרבה הצער, אין ביכולתם הכלכלית להתקיים. לשם כך, קיימות קצבאות אחרות, שיש לבחון האם התובעת ובן זוגה עומדים בזכאות להם - אך ברור הוא כי אין בטענה זו כדי להמשיך תשלומה של גמלה, שעפ"י דין, אין התובעת עוד זכאית לתשלומה, לאחר נישואיה למר טסלר. כג.   יוער במאמר מוסגר, כי עצם העובדה שבמשך מספר שנים ונכון להליך משפטי זה - טרם מצאו הצדדים לנכון לסגור את החשבון המשותף, ע"י חלוקת הכספים שבו, שווה בשווה והעברת הסכום שהצטבר בו לכ"א מהחשבונות הנפרדים שלהם - יכולה אף היא לחזק את הטענה בדבר מחוייבותם המשותפת, האחד כלפי השני ועל קשירת גורלם המשותף בהווה ובעתיד. כד.  עניין זה עולה גם מעדותה של  התובעת בעניין מפגשיהם המשותפים: "ש. כשיש לכם אירוע משפחתי, אתם יוצאים יחד? ת. כן, ואז בן ציון משתדל להחליף את היום. אנו נפגשים קבוע בימים שני ורביעי, ואם יש אירוע ביום ראשון הוא יבוא ביום ראשון ואז לא יבוא ביום הקבוע ביום השני. ש. אז יש ביניכם הרגשה משפחתית, ואתם הולכים יחד לאירועים משפחתיים. ת. כן. ש. יצאתם לחופשות יחד מאז הנישואין? ת. כן, גם בארץ וגם בחו"ל. (ראה עמ' 4 לפרוטוקול. הדגשות אינן במקור - י.ש.) ה.      עולה מכל המקובץ לעיל, כי אמנם מדובר בבני זוג , המנהלים את חייהם באופן שקול ומדוד וללא תלות כלכלית - אך אין בכך כדי לאיין את עומק הקשר וטיבו. ו.        מכל מקום, לעניין זה מקובלת עלינו עמדת הנתבע, לפיה יש לראות בתובעת כאישה נשואה, ולו בשל העובדה כי ערכה נישואים עפ"י ההלכה היהודית (אף אם בטקס פרטי) וזאת ללא כל קשר לעובדה, האם נרשמה או לא נרשמה במשרד הפנים ושינתה את מעמדה האישי, שכן הרישום אינו אלא "הצהרתי" ולא מהותי. ז.       אכן צודקת ב"כ התובעת בהפנייתנו לחוק הקובע כי  במדינת ישראל, מעמדו של אדם נקבע בהתאם לדין האישי החל עליו (סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 ) ועל כן, די בנישואי התובעת, כפי שנערכו, כדי לראות בה כנשואה (כפי שכאמור, אף היא רואה את עצמה ועל כך העידה גם בפנינו). ח.      לפיכך, נדחית טענת התובעת, כפי שהובעה בסיכומיה, כי עצם העובדה שמדובר ב"נישואים פרטיים" אין לראות בנישואים אלו כ"נישואים" ואין לראות בתובעת אלמנה "שחזרה ונישאה", כאמור בסעיף 255 לחוק. מכל מקום, ואף אם היינו רואים את התובעת "רק " כידועה בציבור - לא הייתה משתנית ההכרעה בפס"ד זה. ט.     לעניין מעמדה של התובעת כ"נשואה", ברצוננו להתייחס לשתי טענות שהועלו מטעם התובעת: האחת, טענת התובעת בדבר "הרחבת חזית" מטעם הנתבע בכך שהעלה , לטענתה, רק בסיכומים את עניין היות התובעת במעמד של "נשואה" והאחרת בדבר "אפליה" , בהשוואת מעמדה של התובעת , ש"נאלצה" להינשא לטענתה בשל חיוביים הלכתיים לעומת מעמדה לאישה אחרת, שאינה שומרת תורה ומצוות ועל כן חיובים אלו לא חלים עליה ואין היא "מחוייבת" להינשא על מנת לקיים קשר אישי אינטימי. י.        באשר לטענה הראשונה בדבר "הרחבת חזית" - הגענו לכלל מסקנה כי אין מדובר בהרחבת חזית אסורה. אמנם, הדגש שהושם לאורך ההליך המשפטי בתיק זה הוא על מעמדה של התובעת כ"ידועה בציבור", כפי שניתן להיווכח מעיון בנספח א'1 לכתב התביעה (מכתב הנתבע לתובעת מיום 18/11/09 ) נקבע מעמדה של התובעת כ"ידועה בציבור". בהתאם לכך,  נקבעה הפלוגתא המוסכמת: "האם כדין נשללה זכאותה של התובעת לקצבת שאירים בשל כך שהוכרה כידועה בציבור וחלף זאת שולם לה מענק נישואין" יא.   כאמור, בתחילת דיון ההוכחות, ביקשה ב"כ התובעת להוסיף את הפלוגתא: "האם התובעת הינה ידועה בציבור של מר בן ציון טסלר". יב.    עם זאת, כבר במסגרת כתב ההגנה מטעם הנתבע - צויין כי התובעת ובן זוגה הינם "בבחינת נישואים ו/או ידועים בציבור". יג.     קו הגנה זה של הנתבע עולה בקנה אחד עם מכתב נוסף שהופנה אל התובעת זמן קצר לאחר מכן (ראה נספח א'2 מיום 2/12/09) בדבר "שינויים בקצבת שאירים" , הבהיר כי "אין זכאות לגמלת שאירים ...עקב נישואין, אך קיימת זכאות למענק נישואין" . ואכן, מענק נישואין שולם לתובעת בשל מעמדה. יוער כי במסגרת המכתב הנ"ל בדבר שינויים בקצבת שאירים (נספח א'2) צויין מפורשות כי "המעמד של ידוע בציבור זהה לנשוי". יד.    לפיכך, מצאנו כי בנסיבות אלו, נושא "נישואיה" של התובעת אינו מהווה הרחבת חזית אסורה. טו.   באשר לטענה האחרת של התובעת בדבר "אפליה" בהשוואת מצבה למצבה של אישה אחרת שאינה שומרת תורה ומצוות - נראה כי מוטב שטענה מעין זו לא הייתה מועלית כלל. קצרה היריעה מלפרט, במסגרת פסק דין זה, את השינויים המהותיים בין תפיסות העולם, ה"דרישות" ההלכתיות וכפועל יוצא מכך גם אורח החיים - שבין אדם שבוחר, מבחירה חופשית, להיות אדם שומר תורה ומצוות לבין אדם שבוחר אחרת. טז.  מבלי להיכנס לפרטי הפרטים של ההבדלים הנובעים מבחירה זו - די אם נציין כי בפן המשפטי, לא הוכיחה התובעת כי הופלתה לרעה. בראש ובראשונה, כאמור, מדובר בבחירה חופשית של התובעת להינשא. גם אם הדבר נעשה מתוך חיוב הלכתי, הרי שבחרה היא בדרך הלכתית זו ואין זה "חיוב" שנכפה עליה חלילה. משנישאה התובעת, כאמור (מכל טעם שהוא) - הרי שיש בעובדה זו משום "שוני רלבנטי" לעומת אישה אחרת, שבחרה, מבחירתה החופשית שלא לעשות כן (אף זאת מכל טעם שהוא). אין מדובר, אפוא ב"אפליה" מטעמים דתיים (כמו לדוגמא, אדם דתי שלא מתקבל לעבודה בשל סירובו לעבוד בשבת), אלא בתוצאה טבעית של כניסתו של אדם למסגרת חוקית של אדם נשוי, כשביצע את אקט הנישואין. ככל שיש לתובעת טענה על אפליה - ייתכן שטענה זו הינה למעשה טענה כנגד חוקיות החוק (הקובע כי נישואים שניים מצדיקים שלילת הקצבה), ולא כנגד המוסד, אשר פעל על פי החוק. יז.     חשוב להדגיש לעניין זה, כי במקרה שלפנינו, ממילא לא מצאנו נפקות מכרעת, לעניין הנישואין עצמם, שכן, כפי שיפורט להלן, לדידנו, מעמדה של התובעת הוא, לכל הפחות, הינו של ידועה בציבור - כשגם ממי שאינה נשואה, אלא חיה כ"ידועה בציבור" נשללת הזכות לקצבת שארים שניתנה לה לאחר פטירת בעלה המנוח, ועד להיותה "ידועה בציבור". יח.   ואכן שאלת מעמדה של התובעת כ"ידועה בציבור" הינה שאלה נוקבת נוספת שהתעוררה בפנינו בעת הכרעתנו בתיק זה. בפסיקתנו זו שאלנו את עצמנו שאלה נוספת - (הגם שהינה תיאורטית מבחינת התובעת) והיא: לו היה מדובר במקרה דומה, מבחינת העובדות, אך התובעת (או מישהי אחרת) הייתה מבקשת פנסיה ממקום עבודתו של בן הזוג השני (לאחר 120) - האם הייתה זוכה, באותן נסיבות חייה ואופן התנהלותה עם בן הזוג השני, לפנסיה ממקום עבודתו? לאחר בחינת כלל העובדות, מסקנתנו היא אכן הייתה זכאית לפנסיה זו, מכוח נישואיה הדתיים לבן זוגה השני ו/או מכוח היותה ידועה בציבור (למרות השיתוף החלקי במשק הבית). משמע - אם במבחן הפנסיה הייתה התובעת זוכה בתביעתה - אין היא יכולה לזכות בתביעה מביטוח לאומי בגין קצבת שארים כאלמנה, מבעלה הראשון. יט. ועניין אחרון - במסגרת תגובתה, ביקשה ב"כ הנתבע, לצרף שתי ראיות נוספות (חקירות התובעת ובן זוגה בפני חוקר המל"ל) - ראיות אשר לטענתה, לא צורפו במהלך המשפטי, בשל טעות טכנית בלבד. אמנם, בהתאם לסעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה אין בית הדין כבול לסדרי דין, ובנסיבות מסויימות, יכול בית הדין להתיר גם הגשת ראיות בשלב האמור. אף על פי כן, ובנסיבות תיק זה, לא מצאנו כי יהא זה ראוי, נכון וצודק להיעתר לבקשה. יוער עוד כי הגענו למסקנה זו, לאחר שלקחנו, בין היתר, את העובדה שניתן להגיע להכרעה צודקת ומבוססת בתיק זה, גם מבלי להידרש לראיות נוספות אלו .  סוף דבר: א.     בנסיבות העניין, אין מנוס מדחיית התביעה. ב.      משמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות. ג. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ב, 20 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. נציג ציבור(ע)סוזי לוי נציג ציבור(מ)ישראל סגל יפה שטיין, שופטתאב"ד קצבת שאריםידועים בציבור