מבוא - מהות התביעה וטענות הצדדים 1. תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת משאית. התובעת, חברה העוסקת בענף ההובלות, היתה הבעלים של משאית מ.ר. 2664815 (להלן: "המשאית"). המשאית בוטחה על ידי התובעת, בפוליסה לביטוח רכב כבד מס' 718823221-00 שהוצאה על ידי הנתבעת, לתקופה שמיום 1.1.07 ועד ליום 31.12.07 (להלן: "הפוליסה"). 2. התובעת טוענת כי ביום 17.1.07, המשאית נגנבה. הודעה על גניבת המשאית, נמסרה לנתבעת, ביום 21.1.07, כמפורט בטופס "הצהרת מבוטח במקרה של גניבת רכב" (נספח ת/5 לתצהיר מנהל התובעת). 3. בפתח ישיבת ההוכחות הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית על פיה ינתן פסק דין על בסיס החומר המצוי בתיק לרבות כתבי הטענות, תצהירי העדות הראשית ונספחיהם וסיכומים בעל פה. עוד הוסכם כי שווי המשאית מסתכם בסך של 67,000 ₪ וכי ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה, הינה בסך של 10,000 ₪ (עמ' 6 לפרוטוקול). 4. התובעת טוענת כי הנתבעת מנועה מלהעלות טענות הגנה כלשהן כנגד התביעה נוכח העובדה שלא שלחה מכתב דחייה המפרט נימוקיה לדחיית התביעה לתשלום תגמולי ביטוח (סעיפים 14-16 לכתב התביעה המתוקן). התובעת מוסיפה וטוענת כי טענות הנתבעת בדבר אי קיומם ו/או אי הפעלתם של אמצעי המיגון, לא זו בלבד שלא נטענו במסגרת מכתב דחייה אלא שבמשאית הותקנה מערכת איתוראן וטענת הנתבעת בדבר אי מסירת הודעה לאיתוראן, על גניבת המשאית, אינה מעוגנת בתנאי הפוליסה. אשר לסכומי הביטוח, התובעת טוענת לקיומו של הסדר ביחס לביטוח צי המשאיות של התובעת בכללותו, על פיו בנוסף לשווי המשאית על פי המחירון, בוטחו גם אביזרים שהיו מותקנים על המשאית; ארגז, גגון וכנפון (להלן: "האביזרים"), בסכום מוסכם של 35,000 ₪. התובעת מציינת כי מסיבה כלשהי, ככל הנראה כתוצאה מטעות בפוליסה שהוצאה לשנת 2007, לא נכלל ביטוח האביזרים בסכום של 35,000 ₪. התובעת מוסיפה ומציינת כי גם ברישום דגם המשאית המופיע בפוליסה, נפלה טעות והראיה ששווי המשאית הוערך בסך של 90,000 ₪ - סכום הגבוה משוויה של המשאית בפועל. התובעת טוענת על כן, כי הינה זכאית לתגמולי ביטוח בגין שווי המשאית בסך של 67,000 ₪ ובגין שווי האביזרים על פי סכום הביטוח המוסכם, בסך של 35,000 ₪. 5. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להדחות מחמת שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח. הנתבעת טוענת כי אין די בהגשת תצהיר של מנהל הנתבעת, המציין כי המשאית נגנבה מבלי לפרט את נסיבות גילוי הגניבה והמקום ממנו נגנבה המשאית וכי משלא הוגש תצהיר של הנהג האחרון במשאית, המפרט את נסיבות הגניבה לרבות תקינותם והפעלתם של אמצעי המיגון כנדרש על פי תנאי הפוליסה, התובעת לא הוכיחה את קרות מקרה הביטוח. עוד טוענת הנתבעת כי עצם העובדה שהתובעת לא הודיעה לאיתוראן על דבר הגניבה, מיד לאחר גילויה, על מנת שניתן יהא לנסות ולאתר את המשאית, מעוררת סימני שאלה וכי העובדה שלא התקבלה כל קריאה מאיתוראן, כמפורט בתצהירו של מר אבי מדעי - קב"ט איתוראן, מצביעה על כך שסביר יותר להניח שנעשה במשאית שימוש על ידי משתמש חוקי. אשר לתוצאות הנובעות מאי משלוח מכתב דחייה, הנתבעת טוענת כי הפרת החובה לשלוח מכתב דחייה, אינה יכולה להוביל לחסימת דרכה ואפשרותה לטעון טענותיה ולהוכיחן בבית המשפט. זאת ועוד, הנתבעת טוענת כי העדרו של מכתב דחייה, אינו יכול לפטור את התובעת, מהוכחת קרות מקרה הביטוח, נטל אשר בענייננו לא הורם על ידי התובעת. בהקשר זה, מוסיפה הנתבעת וטוענת כי מנהל הנתבעת ציין בתצהירו את פרטי המו"מ שהתנהל בין התובעת לנתבעת בטרם הגשת התביעה ומכאן שהתובעת היתה מודעת לטענות שנטענו על ידי הנתבעת ולא ניתן לראות בה כמי שבהעדר מכתב דחייה, הופתעה מטענות ההגנה. התוצאות הנובעות מהעדר מכתב דחייה 6. אין חולק כי התובעת הודיעה לנתבעת על דבר גניבת המשאית, כמפורט בטופס ההודעה מיום 21.1.07. כן אין מחלוקת כי מאז ההודעה על גניבת המשאית ועד להגשת התביעה, משך כשנתיים ימים, הנתבעת לא שלחה מכתב דחייה המפרט את הנימוקים לדחיית הדרישה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת המשאית. בפתח הדיון, יש על כן לדון ולהכריע בשאלת התוצאות הנובעות מהעדר מכתב דחייה. לסוגיה זו נדרשתי בהחלטתי בעניין בש"א (תל אביב-יפו) 163633/08 אלברט אלבז נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 13.8.08) (להלן: "אלבז") ואין לי אלא לחזור על עיקרי הדברים שנאמרו שם. 7. בהנחיות המפקחת על הביטוח, מיום 9.12.98, התייחסה המפקחת, לחובתן של חברות הביטוח, לפרט בכתב את הנימוקים לדחיית תביעתו והורתה כדלקמן: "3.       מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח (להלן: "התובע") זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו. הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של המבטחת, התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך גם אינו יכול לכלכל את צעדיו. 4.         כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה. 5.         על מנת שהתובע יוכל להתמודד עם טענת המבטחת הדוחה את תביעתו ואולי אף יצליח לשכנע אותה לשנות את עמדתה, עליו לקבל את עמדתה המפורטת בכתב". למען שלמות התמונה, יש לציין כי בהשלמה להנחיה האמורה מיום 29.5.02, הוסיפה המפקחת על הביטוח וקבעה: "... חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה" .   8.         ההוראה האמורה, הוצאה על ידי המפקחת על הביטוח מכח הסמכות המוקנית לה, בסעיפים 60-62 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח, תשמ"א-1981, לברר ולדון בתלונות הציבור. סמכותו של המפקח על הביטוח נדונה ופורשה בהרחבה, בבג"צ 7721/96 אגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקחת על הביטוח, פ"ד נה (3) 625, שם נפסק כי המפקח על הביטוח מוסמך, בין היתר, להתערב ביחסים החוזיים שבין חברת הביטוח והמבוטח ומעבר לברור תלונות פרטניות רשאי הוא להורות על הסדרים כלליים ולקבוע כללים מנחים המחייבים את חברות הביטוח. כן ראה לעניין זה, החלטת כב' השופטת דותן בבר"ע (מחוזי תל-אביב יפו) 2656/02 גולדברג נ' ביטוח ישיר אי.די.אי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.9.03).   9.        ההנחיה המחייבת את חברות הביטוח לפרט את הנימוקים לדחיית התביעה, בהזדמנות הראשונה, נדונה ופורשה על ידי בתי המשפט, במספר הזדמנויות. על הרציונל העומד בבסיס ההנחיה, עמדה כב' השופטת סורוקר, בהחלטתה בת.א. (שלום-ראשל"צ) 3090/04 חביב אסולין נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, באומרה: "הנחיות המפקחת על הביטוח נובעות מתוך מגמה לאפשר למבוטח "להתייעץ עם גורמים מקצועיים" ו"לכלכל צעדיו", כפי שההנחיה מעידה על עצמה. דומה כי לא רק האינטרס הפרטי של המבוטח מוגן באמצעות הנחיה זו, כי אם גם האינטרס הציבורי שבחסכון הוצאות ומניעת התדיינות שיפוטית מיותרת. מקום בו נימוקי הדחייה שקופים וגלויים מראש, יכול המבוטח להעריך את מידת עמידתם הצפויה בביקורת שיפוטית ולגבש החלטה מושכלת בדבר הגשת תביעה. כך יש לצפות כי יימנע מתביעה, אם חברת הביטוח שטחה בפניו נימוקים מבוססים. הגילוי המוקדם של מלוא נימוקי הדחייה נועד לאפשר דו-שיח ענייני ופורה בין המבוטח לחברת הביטוח, באופן שעשוי לחסוך התדיינות שיפוטית. חובת הבירור המלא אמנם מטיל על חברת הביטוח נטל מוגבר, אך יש בה כדי ליצור "משחק בקלפים פתוחים" כבר בראשית הדרך, ולחסוך הוצאות התדיינות בעתיד" . כב' השופטת דותן, בהחלטתה בבר"ע (מחוזי תל-אביב יפו) 1182/05 אסולין חביב נ' הפניקס הישראלי , (לא פורסם, 9.10.05), ציינה כי: "מן המקובץ עולה כי חובת תום הלב בניהול משא ומתן בעת שנדרש ביצועו של חוזה ביטוח היא העומדת ביסוד ההנחיה ומטרתה לשים קץ לתופעה של מניעת מידע מן המבוטח ביחס לנימוקים לדחיית תביעתו או דחיית תביעות ללא הנמקה סבירה ו"שליפתן" של טענות מפתיעות בכתב ההגנה... מעבר לדרוש, אציין כי להשקפתי מטרת ההנחיה היא לחייב את המבטחת לבדיקה יסודית של כל תביעה, אותה היא שוקלת לדחות ובכך למנוע ניצול כוחה הכלכלי העדיף על פני המבוטח, אשר לא אחת מותש מהמשא ומתן העקר ומוכן להגיע להסדר פשרה שאינו משקף את נזקו וזכויותיו. אם אכן יפעלו המבטחות על פי ההנחיה ויבדקו את העובדות באופן יסודי, יהיה בכך כדי למנוע הודעות דחייה בלתי מבוססות כפתח למשא ומתן בו יש לחברה יתרון ברור על המבוטח" .             בית המשפט העליון ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' חביב אסולין (לא פורסם, 4.5.06), הדגיש את חשיבתה של ההנחייה האמורה בצמצום פערי הכוחות הקיימים בין המבוטח לחברת הביטוח וקבע כי על בתי המשפט לאמץ מדיניות שיפוטית הנותנת תוקף להנחיות המפקח על הביטוח, כדברי כב' השופט רובינשטיין: "הנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית שהוצגה לעיל בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השיוויון בינם לבין המבטחות; הן אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית משפט לכך חשיבות מהיבטים שונים, של המבוטח ושל בתי המשפט כאחד" .   10. מהו על כן, דינה של מבטחת אשר הפרה החובה המוטלת עליה מכח הנחיות המפקח על הביטוח ולא מסרה כלל מכתב דחייה? כפי שציינתי בהחלטתי בעניין אלבז, סבורה אני כי לא יהא זה ראוי להקנות למבטחת אשר הפרה את החובה המוטלת עליה מכח הנחיות המפקח על הביטוח ולא מסרה בידי המבוטח, מכתב דחייה המפרט את הנימוקים לדחיית תביעתו, יתרון ועדיפות דיונית המתבטאים בכך שמבטחת זו, תורשה למעשה לטעון ולהוכיח כל טענה בעוד שמבטחת אשר מסרה מכתב דחייה תהא כבולה, למעט במקרים חריגים, לטענות שפורטו במכתב הדחייה.             היה ונתיר למבטחת אשר לא טרחה למסור למבוטח מכתב דחייה, להעלות בכתב הגנתה כל טענת הגנה אפשרית ואף להוכיחה בשלב מאוחר יותר, יצא חוטא נשכר ויהא בכך כדי לשגר מסר הסותר את המדיניות השיפוטית הראויה. הליכה בדרך זו עלולה להוביל לתופעה בלתי רצויה על פיה חברות הביטוח לא תקפדנה ואולי אף תמנענה, באופן מודע ומכוון, מלקיים חובתן למסור בידי המבוטח מכתב דחייה המפרט את הנימוקים לדחיית התביעה ובכך נמצאנו מרוקנים מתוכן את המדיניות השיפוטית המדגישה את חשיבות קיום הוראות המפקח על הביטוח. 11. אשר לטענת ב"כ הנתבעת כי מכתב דחייה אינו חזות הכל ולא יתכן שלא ינתן לנתבעת יומה בבית המשפט, אין לי אלא לחזור על דברי בעניין אלבז: "טענת הנתבעת בדבר חשיבות ההגנה על זכות הגישה לערכאות, שהוכרה כזכות חוקתית ומתן אפשרות הוגנת, להתגונן בפני התביעה, שובה, במבט ראשון, את העין, אך אין בה כדי לסייע לנתבעת, במקרה הנדון. זכות הגישה לערכאות הינה, ככל זכות חוקתית, זכות יחסית. זכות הגישה לערכאות, אינה יכולה לעמוד כהגנה בלתי מסוייגת, למבטחת אשר הפרה חובתה לפרט את הנימוקים לדחיית תביעתו של המבוטח, כאמור בהוראות המפקח על הביטוח. בעניין זה, אין לי אלא לשוב ולהפנות לדברי כב' השופט רובינשטיין, בעניין חביב אסולין הנ"ל: "זה המקום להזכיר את הטענה החוקתית שהעלו המבקשים, ועניינה זכות הגישה לערכאות. אכן אין להקל ראש בחשיבותה של זכות זו... גם זכות זו כפופה לאיזונים מסוגים שונים... אף לענייננו שלנו קיימים איזונים: ראשית, ההנחיות צודקות; אין הן מונעות מחברות הביטוח לטעון כל טענה ובלבד שיפרטוה כדבעי במועד בפני המבוטח. באיזון שבין המשאלה ל"שמירת זכויות" לטענות נוספות מצד חברת הביטוח לבין הפרשי הכוחות בין הצדדים שביסוד המדיניות כאמור, ידה של ההנחיה על העליונה. שנית, ייתכנו נסיבות - אם גם חריגות - שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח - התובע, כבפרשת מנורה הנזכרת, ואין מקום לקבוע רשימה סגורה. זאת בנוסף לסייגים שבהנחיית המפקח מיום 23.5.02, כאמור. מכל מקום, ראוי שנסיבות אלו יפורשו בצמצום, שאחרת ירוקנו מתוכן הנחיות המפקח. במבחני השכל הישר, לחברות הביטוח די משאבי כסף ומשאבי זמן כדי להיערך כך שתשובותיהן למבוטחים לא יהיו חלקיות אלא מבוססות ורציניות, ובכך יינטל עיקר העוקץ מן הטענה" (פסקה 6 לפסה"ד)". 12. הלכה היא כי על חברות הביטוח מוטלות חובות מוגברות, לרבות חובת גילוי רחבה הנתפסת כחלק מחובת תום הלב, ראה לעניין זה; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר, פ"ד מט (2) 749 (1995). אמור מעתה כי בין יתר החובות המוטלות על מבטחת ובגדר חובת הגילוי והחובה לנהוג בתום לב, נכללת החובה לפרט את הנימוקים לדחיית תביעה, במכתב דחייה, כפי שנקבע והותווה בהנחיית המפקח על הביטוח והפרתה של חובה זו, הינה בעלת משמעות ותוצאות משפטיות.   13. בנסיבות העניין לא ראיתי לקבל הטענה על פיה חרף העדר מכתב דחייה, התובעת היתה ערה ומודעת לטענות ההגנה של הנתבעת. מנהל התובעת ציין בסעיף 10 לתצהירו כי: "סוכן הביטוח של החברה... אשר עמד כל העת בקשר עם החברה (התובעת -ב.ט.) בעניין תשלום התביעה בגין הגניבה, קיבל מסרים מכלל לפיהם הסיבה לפיה לא משולמת התביעה בגין גניבת המשאית הינה אי דיווח של המבוטחת - התובעת לחברת איתוראן על הגניבה, עניין שיכול וגרם לחברת כלל לחשוד בדבר מעורבותה של החברה במקרה הביטוח, ואולם לדברי סוכן הביטוח למרות "חשדותיה" הסכימה חברת כלל לשלם 50% בגין מקרה הביטוח - עניין שכמובן לא הסכמתי ואינני מסכים לו גם כיום". דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. נוכח מו"מ שנוהל באמצעות סוכן הביטוח, סבר מנהל התובעת כי הסיבה לדחיית התביעה, נעוצה באי ההודעה על הגניבה לאיתוראן מה שעורר חשד למעורבות של התובעת בגניבה. לא משתמע מהדברים האמורים כי התובעת הבינה שהנתבעת כופרת בקרות מקרה הביטוח, דהיינו כופרת בעצם ארוע הגניבה, כפי שנטען לראשונה בכתב ההגנה. נראה כי בדיוק לכך כיוונה המפקחת על הביטוח באומרה: "הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של המבטחת התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך גם אינו "יכול לכלכל את צעדיו"" (סעיף 3 להנחיות המפקחת על הביטוח, מיום 9.12.98). ובענייננו - משהנתבעת ראתה לדחות את התביעה, היה עליה לפרט הנימוקים לדחיית התביעה, במכתב דחייה ולהבהיר האם הינה מכחישה את עצם ארוע הגניבה או שמא טוענת היא לפטור מתשלום תגמולי ביטוח בגין העדר אמצעי מיגון או אי הפעלתם או בגין חשד למעורבות של התובעת או מי מעובדיה במעשה הגניבה או כל טענה אחרת וזאת בכדי שהתובעת תוכל לכלכל צעדיה בהתאם ולהערך כדבעי לניהול תביעתה. 14. בהחלטה בעניין אלבז הנ"ל, הוספתי ודנתי בשאלת טענות ההגנה העומדות למבטחת שלא מסרה מכתב דחייה. בעניין זה ציינתי כי ניתן לעמוד על שני סוגי טענות בהן מבטחת שלא מסרה מכתב דחייה תורשה להתגונן. הסוג הראשון - טענות ביחס לגובה הנזק שהרי בתביעה אזרחית, דמי הנזק נראים לעולם כמוכחשים (ראה לעניין זה תקנה 89 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). סוג שני של טענות כולל את כל אותם מקרים ונסיבות מיוחדות שנדונו בבש"א (חיפה) 12838/02 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (לא פורסם, 15.2.02), דהיינו במקרים בהם התגלו עובדות או טענות הגנה או נסיבות שנוצרו בשלב מאוחר יותר או שלא היה בידי המבטחת לדעת עליהם, במועד דחיית התביעה או טענות הנוגעות להרחבת הכיסוי הביטוחי על מקרים אשר לא היו מבוטחים מלכתחילה. כן יש להתחשב בנסיבות חריגות המצדיקות מתן היתר להעלאת טענות נוספות, כאשר הצדק זועק כנגד ישום דווקני של ההנחיה האמורה, דוגמת מקרה בו נטען למעשה מרמה מצד המבוטח וראה לעניין זה פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין חביב אסולין הנ"ל ובר"ע (חיפה) 1636/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ד.ס.א.ל. מרחבים חברה לעבודות עפר בע"מ (לא פורסם, 13.10.01). 15. מן המקובץ עולה כי מבטחת אשר לא מסרה מכתב דחייה, לא תורשה להתגונן בטענות אותן היה עליה להעלות במסגרת מכתב הדחייה אלא בטענות הנוגעות לעניין גובה הנזק או בנסיבות חריגות ומיוחדות ויודגש כי הנטל להוכיח קיומן של נסיבות חריגות, מוטל על המבטחת. הנתבעת הוסיפה והפנתה לעניין זה, להחלטת כב' השופט שחם בת.א. (שלום ירושלים) 21954/08 בנק הפועלים בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.12.10), אלא שאין בהחלטה האמורה כדי לסייע לנתבעת בטענתה שכן שם דובר בבקשה למחיקת כתב ההגנה על הסף וכאמור אף אני איני סבורה כי העדרו של מכתב דחייה שולל לחלוטין את האפשרות להעלות טענות הגנה כלשהן. גם בהסתמכות על פסק הדין שניתן על ידי בת.א. (שלום תל-אביב יפו) 35997/08 בן דוד נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 6.1.11), בעניין התוצאות הנובעות מאי מסירת הפוליסה, אין כדי להועיל לנתבעת בטענתה שכן בנסיבות שנדונו שם הוכח שפוליסות זהות שהוצאו בשנים קודמות, נמסרו למבוטח. סיכום ביניים 16. ישום הכללים האמורים לענייננו, מוביל למסקנה כי בהעדר טענה לקיומן של טענות או עובדות שנודעו לנתבעת בשלב מאוחר יותר ואשר לא היה ביכולתה לעמוד עליהן, במועד דחיית התביעה ובהעדר נסיבות חריגות כגון ראיות של ממש המצביעות על מרמה בתביעה לתגמולי ביטוח או על מעורבות של התובעת עצמה במעשה הגניבה, הרי שהנתבעת לא תורשה להתגונן בטענות אשר בהתאם להנחיית המפקחת על הביטוח, היה עליה לפרט במכתב דחייה. 17. ומן הכלל אל הפרט - הכחשת מקרה הביטוח הינה טענה שהיה על הנתבעת לטעון במכתב הדחייה. משלא נשלח מכתב דחייה, מנועה הנתבעת מלטעון טענות המכחישות את קרות מקרה הביטוח. אותו דין ביחס לטענות בדבר קיומם, תקינותם והפעלתם של אמצעי המיגון - טענות אלה היו צריכות למצוא את מקומן במכתב הדחייה ומשלא נטענו - הנתבעת מנועה מלהעלותן. כך גם באשר לטענות בדבר מעורבות התובעת או מי מעובדיה במעשה הגניבה או טענה לפטור מתשלום תגמולי ביטוח בגין מחדלה של התובעת מלהודיע לאיתוראן על הגניבה, מיד לאחר גילויה, על מנת שניתן יהא לנסות לאתר את המשאית - כל אלה טענות אשר כפי שעולה מתצהירו של מר מדעי, קב"ט איתוראן, היו בידיעת הנתבעת, בסמוך לאחר שנתקבלה הודעה על הגניבה והיה על הנתבעת לבדוק אותן, לגבש עמדתה ולפרטן במסגרת מכתב דחייה. 18. מהדברים האמורים נובעת המסקנה כי משהנתבעת לא שלחה מכתב דחייה ובהעדר נסיבות מיוחדות וחריגות - מנועה הנתבעת מלטעון טענות ההגנה שהיה עליה לפרט במכתב הדחייה וכפועל יוצא, דין התביעה לתגמולי ביטוח להתקבל. 19. בשלב זה אציין כי היה וטעיתי במסקנתי בדבר התוצאות הנובעות מהעדר מכתב דחייה, הרי שבנסיבות העניין, כאשר הראיה היחידה לקרות מקרה הביטוח הינה תצהירו של מנהל הנתבעת, בו נאמר באופן לקוני כי: "בתאריך 17/1/07 או בסמוך לכך נגניבה המשאית, הודעה על הגניבה נמסרה לכלל, ותלונה על הגניבה הוגשה למשטרה..." (סעיף 8 לתצהיר מנהל התובעת) - דין התביעה היה להדחות, מחמת אי הוכחת מקרה הביטוח. הלכה היא כי על התובע מוטל הנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי על מנת לעמוד בנטל האמור, אין די בתצהירו של מנהל התובעת או בהגשת אישור על הגשת הודעה למשטרה אשר כוחו יפה להוכחת עצם ההודעה בלבד אלא שהיה על התובעת לפרט את נסיבות ארוע הגניבה בכללותן לרבות הגשת תצהיר של הנהג האחרון במשאית אשר יעיד וימסור פרטים לגבי מקום חניית המשאית, הפעלת אמצעי המיגון ונסיבות גילוי הגניבה. בענייננו - כאשר התובעת לא הביאה ראיות כלשהן להוכחת קרות מקרה הביטוח זולת תצהיר מנהלה המהווה עדות שמיעה, הרי שהתובעת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכחת קרות מקרה הביטוח. בנסיבות אלה, דין התביעה היה להדחות בגין אי הוכחת קרות מקרה הביטוח, ראה לעניין זה האסמכתאות עליהן התבססה הנתבעת בסיכומיה לרבות; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06), פסק דינה של כב' השופטת פליגלמן, בעניין ת.א. 14348/05 מסלול זהב בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 3.12.09) ופסק דינו של כב' השופטת בשן בת.א. 67884/07 אשר שני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 19.7.10). 20. איני מתעלמת מהקושי הנובע מהמסקנה כי דין התביעה להתקבל, בשל מחדלה של הנתבעת אשר לא שלחה מכתב דחייה, בעוד שעל פי הראיות שהוגשו והובאו מטעם התובעת, היה דינה של התביעה להדחות מחמת אי הוכחת מקרה הביטוח. יחד עם זאת וכפי שפרטתי לעיל, בכל הנוגע לשאלת התוצאות הנובעות מאי משלוח מכתב דחייה, אין דעתי כדעתה של חברתי כב' השופטת פליגלמן בפס"ד מסלול זהב הנ"ל. כאמור, סבורה אני כי על הנתבעת כמבטחת, מוטלות חובות מוגברות לרבות חובת גילוי רחבה ממנה נגזרת, בין היתר, החובה להקפיד על קיום הנחיות המפקח על הביטוח בדבר מסירת מכתב דחייה. מקום בו הופרה החובה האמורה, על הנתבעת לשאת בתוצאות הנובעות מהפרתה. יתרה מכך, יתכן כי לו היתה הנתבעת מכחישה את קרות מקרה הביטוח, במכתב דחייה מפורט אשר היה נשלח אל התובעת זמן סביר לאחר הגשת הדרישה לתשלום תגמולי ביטוח, היתה התובעת נערכת כדבעי להוכחת מקרה הביטוח ונערכת לניהול תביעתה בצורה שונה. מכל מקום, יש להנות את התובעת מן הספק בעניין זה, נוכח הפרתן של הנחיות המפקח על הביטוח. גובה הנזק 21. אשר לשווי המשאית, הגיעו הצדדים להסכמה כי זה מסתכם בסך של 67,000 ₪. 22. אשר לביטוח האביזרים, טענתה של התובעת בדבר הסדר על פיו בנוסף לשווי המשאית על פי המחירון, בוטחו גם אביזרים בסכום מוסכם של 35,000 ₪, מוצאת תימוכין הן בתצהירו של סוכן הביטוח, מר ישראל קומפלר והן בתצהירה של גב' גלית גרשי, אשר במועדים הרלבנטיים עבדה כחתמת אצל הנתבעת ואישרה בתצהירה כי על פי סיכום עם סוכן הביטוח, בוטחו כל המשאיות בצי המשאיות של התובעת, בתוספת של 35,000 ₪ בגין ארגז, גגון, כנפון ווילונות. בהעדר תצהיר נגדי מטעם הנתבעת, עדויותיהם של מנהל התובעת, סוכן הביטוח והחתמת מטעם הנתבעת, לא נסתרה. מעבר לצורך יצויין כי עצם העובדה שביטוח אביזרים; ארגז, כנפון וגגון, בסכום של 35,000 ₪, נכלל בפוליסה שהוצאה למשאית, בשנת הביטוח הקודמת, ביחד עם הטעות ברישום דגם ושווי המשאית בפוליסה הרלבנטית לשנת 2007, תומכים בטענה כי נפלו טעויות בהפקת הפוליסה לשנת הביטוח הרלבנטית. בנסיבות אלה, סבורה אני כי יש לראות בסכום הביטוח בגין אביזרים, בסך של 35,000 ₪, כסכום ביטוח מוסכם, כמשמעו בסעיף 56 (ד) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981. 23. התובעת זכאית על כן, לתגמולי ביטוח בגין שווי המשאית בסך של 67,000 ₪ ובגין האביזרים שבוטחו בסך של 35,000 ₪, ובסה"כ - 102,000 ₪. מסכום זה יש לנכות השתתפות עצמית, בסך של 10,000 ₪, כך שתגמולי הביטוח להם זכאית התובעת, מסתכמים בסך של 92,000 ₪. סוף דבר 24. נוכח מסקנתי כי בהעדר מכתב דחייה, הנתבעת מנועה מלהכחיש את קרות מקרה הביטוח ו/או לטעון להעדר עמידה בתנאי המיגון וכיוצ"ב טענות שהיה עליה לפרט במכתב הדחייה - ראיתי לקבל את התביעה. 25. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 92,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מחלוף 30 יום ממועד הגניבה (17.2.07) ועד ליום פסק הדין. על הסכום האמור יתווספו שכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪ והחזר הוצאות המשפט, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. ניתן היום, ‏כ"ג ניסן תשע"א, 27 אפריל 2011, בהעדר הצדדים. פוליסהחברת ביטוח