המבקשת היא חברת פרסום, המחזיקה בשלוש קומות בבניין הנמצא ברחוב החילזון ברמת-גן (להלן: הנכס). בשנים 2009-2007, חייב המשיב את המבקשת בתשלום ארנונה בגין כל שטח הנכס לפי סיווג של 'משרדים שירותים ומסחר'. המבקשת הגישה מספר עררים על חיוב זה לוועדת הערר, שבגדרם טענה כי בשתיים מבין שלוש הקומות שבהן היא מחזיקה, מתנהלת פעילות יצרנית (ובעיקר, מחלקת הקריאייטיב של המשרד). לפיכך, סברה המבקשת כי יש לסווג את שתי הקומות הללו לפי תעריף של 'מלאכה'. ועדת הערר דחתה את העררים, בקובעה כי לאחר יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין סיווג 'תעשייה ומלאכה' על נסיבות המקרה, לא ניתן לומר כי מדובר בפעילות המתאימה לסיווג זה. עבודת המבקשת, כך נקבע, היא 'עבודת שירות קלאסית'. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שטופמן) דחה ערעור מינהלי שהגישה המבקשת, שבו שבה ודרשה לסווג את הנכס או מרביתו כ'תעשייה', או לחלופין כ'בית מלאכה'. בית המשפט קבע כי החלטת ועדת הערר מצויה במתחם הסבירות, והפנה לפסיקה דומה של בתי המשפט המינהליים שקבעו כי התהליכים המתבצעים במחלקת קריאייטיב של משרד פרסום אינם עולים כדי 'ייצור תעשייתי' או 'מלאכה'. מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת שבה וטוענת כי הפעילות רחבת ההיקף המתבצעת בשתיים מבין הקומות בנכס, היא של ייצור. מוצריה של המבקשת, כך נטען, הם פרסומות לאמצעי התקשורת השונים. לטענתה, פסק-דינו של בית המשפט קמא עומד בסתירה לפסקי דין של בית המשפט העליון העוסקים בפרשנות המונח 'תעשייה' או 'פעילות יצרנית', ומסתמך על פרשנות לא רלוונטית של המונחים הללו ממערכות דינים אחרות. עוד היא מוסיפה כי פסק הדין קמא מתעלם מהתפתחויות טכנולוגיות המרחיבות את ההגדרה הקלאסית של המונח 'פעילות יצרנית'. המבקשת מפנה לפסקי דין שבהם נקבע כי פעילות כגון הוצאה לאור של ספרים ועיתונים היא פעילות יצרנית. לדבריה, חלק ניכר מהפעילויות שהוכרו על-ידי בתי המשפט כ'פעילות יצרנית' מתבצע על-ידיה בנכס. המבקשת מפנה גם לפסק הדין בבר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב-יפו נ' חברת מישל מרסייה בע"מ (לא פורסם, 20.12.2010) (להלן: עניין מרסייה), שממנו היא מבקשת ללמוד על פרשנות מרחיבה וגמישה למונח 'פעילות יצרנית'. בצד האמור, טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא התעלם מטענות שונות שהעלתה, בין היתר, לעניין משמעות ויתור הצדדים על חקירת המצהירים על תצהיריהם, וכן בנוגע לנפקות פיצול הנכס לשלוש יחידות נפרדות לצרכי שומה. כמו-כן, מעלה המבקשת טענות שונות בנוגע להרכב ועדת הערר, ולזיקתה ההדוקה למנגנוני העירייה. המשיבה מתנגדת לבקשה. לדבריה, אין עילה למתן רשות ערעור בנסיבות העניין, נוכח אמות המידה שנקבעו בהקשר זה בהלכה הפסוקה. לגופם של דברים, נטען כי המבקשת - חברת פרסום - משתמשת בנכס לשם מתן שירותי פרסום ללקוחותיה. גם אם קיים אלמנט "ייצורי" במסגרת פעילות המבקשת, הרי שמדובר בחלק בלתי נפרד מהפעילות הכללית של מתן שירותים. המשיבה משווה את פעילות מחלקת הקריאייטיב של המבקשת לזו של משרד אדריכלים, שבונה ומשרטט מודלים, אך לא ניתן לומר כי מדובר בפעילות תעשייתית. לא ניתן - לשיטתה - לנתק את מחלקת הקריאייטיב מפעולת משרד הפרסום כולו. בהמשך, מפנה המשיבה לפסיקה שבה נקבע כי אין לסווג משרד פרסום כ"תעשייה" לצרכי ארנונה. עניין מרסייה, כך נטען, אינו רלוונטי לענייננו שכן שם דובר בצו הארנונה של עיריית תל אביב-יפו, שבו אין סיווג של "שירותים", ולכן נדרשה פרשנות יצירתית של בית המשפט. לעניין פיצול הנכס לצרכי שומה, טוענת המשיבה כי אין מדובר בפיצול בעל רלוונטיות לשאלת סיווג הארנונה אלא ברישום נפרד שנעשה לשם נוחות חשבונאית בלבד. משכך, אין בו כדי לסייע למבקשת. דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא ששאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה אינה מהווה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור, שהרי סיווג הנכס נעשה בהתאם לשימוש הספציפי שנעשה בנכס ועל פי צו הארנונה הפרטני הנוגע לעניין (ראו: בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 23.5.2010); בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, פסקה 12 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 24.3.2009)). לא מצאתי עילה לחרוג מכלל זה בענייננו. ועדת הערר, לאחר שבחנה את מכלול הפעולות שמבצעת המבקש בנכס, מצאה כי פעילותה של המבקשת דומה יותר לזו של נותני שירותים (כמו אדריכל או מהנדס) מאשר לתעשייה, ולכן יש לסווג את הנכס בסיווג "שירותים". בית המשפט לעניינים מינהליים, לאחר שסקר את הפסיקה הרלוונטית לסיווג משרדי פרסום לצרכי ארנונה, קבע כי מדובר בהחלטה סבירה שאין להתערב בה. יוער כי עניין מרסייה שאליו הפנתה המבקשת, אינו יכול לסייע לה, שכן שם דובר בצו ארנונה שונה (של עיריית תל אביב-יפו) הכולל סיווגים אחרים מאלה שבענייננו ואינו כולל סיווג "שירותים" (ראו הערתה של השופטת מ' נאור בעניין מרסייה). גם בהתייחס לטענות הנוספות שהעלתה המבקשת לא מצאתי כי יש עילה למתן רשות ערעור. יוער כי טענות דומות לאלה שמעלה המבקשת בדבר הרכב ועדות הערר לענייני ארנונה ואופן פעולתן הועלו ונידונו אך לאחרונה בבית משפט זה במסגרת בג"ץ 4038/10 התנועה להגינות שלטונית נ' שר המשפטים (לא פורסם, 10.10.2011). בעניין אחרון זה, נמחקה העתירה לאחר שהמדינה הצהירה כי תקבע הנחיות לעניין דרך מינוין ופעולתן של ועדות הערר לארנונה במסגרת חוזר מנכ"ל משרד הפנים. נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ‏כ"ו בכסלו התשע"ב (‏22.12.2011). דיוןחקירה (בבית משפט)