מבוא עסקינן בתביעה כספית על סך 300,000 ₪. תמצית טענות הצדדים התובעים הינם החוכרים הרשומים של דירה מס' 10/1 בשיכון 090 ביסוד המעלה (להלן: "הדירה"). הדירה בנויה על חלק מחלקה 20 בגוש 13995. מכתב התביעה עולה, כי ביום 5.5.94 רכשו התובעים מהנתבע את זכויותיו בדירה ובקרקע הצמודה לה וכן רכשו את המגרש הידוע כחלק מחלקה 19 בגוש 13995. התובעים טוענים, כי שילמו את מלוא התמורה בעבור הדירה והיו אמורים לקבל את החזקה בה, אולם הנתבע לא מסר להם את החזקה בדירה ובמשך שנים ניסה להביא לביטול הסכמי המכר, בין היתר על ידי הגשת תביעה בנדון. התובעים טוענים, כי ביום 24.10.01 ניתן פסק דין בה"פ 169/00. פסק הדין נתן תוקף להסכם פשרה אשר התגבש בין הצדדים. בהתאם לפסק הדין נקבע, כי הנתבע יהיה רשאי להגיש תביעה, אף בשם התובעים, כנגד מינהל מקרקעי ישראל, לצורך מימוש זכויות אשר טען להן. עוד נקבע, כי ככל שלא יעלה בידי הנתבע לקבל זכויותיו עד ליום 30.6.02 הרי שתביעתו לביטול הסכמי המכר תדחה. בנסיבות אלו, ומשלא עלה בידי הנתבע להוכיח זכויותיו הנטענות עד ליום 30.6.02, הרי שתביעת הנתבע לביטול הסכמי המכר נדחתה. לטענת התובעים, על אף האמור לעיל, הנתבע לא פינה את הדירה והם הגישו נגדו תביעת פינוי, במסגרת ת.א 3819/04 בבית משפט השלום בנצרת. במסגרת התובענה האמורה, ניתן לתובעים היתר לפיצול סעדים, כך שבידם להגיש תביעה כספית נפרדת. בהתאם לכך הוגשה התובענה בה עסקינן. לטענתם, ביום 19.11.06 ניתן פסק דין המורה לנתבע לפנות את הדירה ואף על פי כן הנתבע לא פינה את הדירה. התובעים ציינו, כי ערעור אשר הגיש הנתבע על פסק הדין נדחה. התובעים טוענים, כי הנתבע מחזיק בדירה שלא כדין לפחות מיום 30.6.02 וכי הוא השכיר את הדירה כיחידת נופש על בסיס תשלום יומי. התובעים מעריכים, כי המחיר בו ניתן להשכיר את הדירה כצימר על בסיס יומי הינו 600 ₪ ליום. כן טוענים, כי הנתבע השכיר את הדירה על בסיס תפוסה מוערכת של כ- 50% מהשנה ולפיכך הרוויח על חשבונם סך של 684,000 ₪. לטענתם, לאחר ניכוי הוצאות הנתבע בגין השכרת הצימר, הרי שהנתבע הרוויח סך של 513,000 ₪ ובצירוף ריבית והצמדה עליו להשיב להם סך של 638,450 ₪. עוד טוענים, כי בנוסף או לחלופין, הנתבע חייב להם שכר דירה ראוי בגין התקופה בה החזיק בדירה. לטענתם, בגין השכרת הדירה ניתן היה לקבל סך של 2,500 ₪ לחודש ובגין כל התקופה סך של 190,000 ₪ ובצירוף ריבית והצמדה סך של 236,460 ₪. התובעים טוענים, כי על הנתבע לשלם סך של 638,450 ₪ ו/או סך של 236,460 ₪ וכי עליו לשלם להם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. מטעמי אגרה, העמידו תביעתם על סך של 300,000 ₪. הנתבע הגיש כתב הגנה וטען, כי דין התביעה להדחות. בין היתר טען, כי במגרש היה בעבר מבנה סוכנותי ישן בשטח כולל של 49.9 מ"ר המורכב משתי דירות נפרדות. הנתבע טען, כי בעבר התגורר במבנה האמור. לטענתו, שתי הדירות האמורות נהרסו על ידו בשנת 1987 וכל הסכם המתייחס אליהן הוא הסכם שלא ניתן לבצעו ועל כן בטל מעיקרא. הנתבע הוסיף, כי בשנת 87 הוא הקים במגרש 3 יחידת דיור. לטענתו, בשנת 2003 הוא הסב חלק מבית מגוריו ליחידת נופש. הנתבע טוען, כי עשה כן בידיעת התובעים. לטענתו, התובעים לא היו מעוניינים ברכישת דירה בשטח של 24.95 מ"ר הרשומה בעמידר וכי למעשה הם היו מעוניינים ברכישת הקרקע לשם בניית שתי דירות הגובלות זו בזו. התובעים הגישו כתב תשובה במסגרתו טענו, כי פסק הדין לפינוי התובע מהדירה הפך חלוט. לטענתם, קיים מעשה בית דין בנוגע לטענות ההגנה של הנתבע ועל כן דינן להדחות. עוד טוענים, כי התביעה אשר הגיש הנתבע נגד המינהל באשר לזכויותיו הנוספות על פי התרש"צ, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. התובעים טוענים, כי טענות הנתבע באשר לזכויותיו לכאורה בעקבות התרש"צ, וביניהן טענתו, כי הרס את הדירות כבר בשנת 87, הטענה, כי בהתאם להסכם הפשרה הוא זכאי לפדות את הדירה שמכר וטענתו באשר לצורך בפירוק שיתוף הועלו על ידו במסגרת תביעת הפינוי, בערעור ובבר"ע ונדחו ועל כן הנתבע מושתק מלהעלות טענות אלו במסגרת הליך זה. לטענת התובעים, טענת הנתבע לפיה פסקי הדין אשר ניתנו ביחס לפינוי הדירה התבססו על פרשנות שגויה של הסכם הפשרה נטענה בעזות מצח. התובעים ציינו, כי כבוד השופט חטיב קבע, כי התנהלות הנתבע יש בה יותר מאשר סימן לשימוש לרעה בהליכי משפט. לטענתם, בשל חששם, כי הנתבע ישוב ויתפוס חזקה בנכס לאחר פינויו לא נותר להם אלא להוציא את רכושם מכלל שימוש. התובעים טוענים, כי פגיעתם בצימר, אשר מהווה רכוש שלהם, איננה מענייננו של הנתבע והוא אינו יכול לטעון טענות קיזוז בשל הנזק האמור. התובעים הגישו בקשה למחיקת סעיפים מכתב הגנתו של הנתבע. במסגרת החלטה מיום 26.2.09 נקבע, כי פסקי הדין אשר ניתנו ביחס למחלוקות נשוא התובענה מהווים מעשי בית דין בענייננו ואין להעלות פעם נוספת פלוגתאות אשר נדונו והוכרעו, מכללא או במפורש. בנסיבות אלו, נמחקו חלק מסעיפי כתב ההגנה אשר הגיש הנתבע, מאחר ובמסגרתם העלה הנתבע טענות הסותרות הכרעות אשר ניתנו בהתדיינויות קודמות אשר נערכו בינו לבין התובעים. הנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן במסגרתו טען, כי דין התובענה להדחות. הנתבע מכחיש את הטענה, כי החזיק בדירת התובעים ואת הטענה לפיה חזקתו בנכס אינה כדין. כן מכחיש את הטענה, כי גרם לתובעים לנזק כלשהו. הנתבע טוען, כי הנזקים הנטענים מוגזמים וכי אין קשר סיבתי בינם לבין התנהגותו. לטענתו, התובעים לא ביקשו לקבל חזקה בנכס ועל כן, הרי שהוא לא מנע מהם להשתמש בנכס. לטענת הנתבע, למיטב ידיעתו לא הייתה לתובעים זכות חזקה בלעדית בנכס כל עוד לא פורק השיתוף במגרש 3. הנתבע הוסיף וטען, שהתובעים לא רכשו צימר ממנו או מעורך דין רבינוביץ. הנתבע הכחיש את הטענה, כי הרוויח סכום כלשהו על חשבון התובעים. הנתבע ציין, כי לאחר קום המדינה הוקצו למשתכנים בישוב יסוד המעלה מגרשים וכי שטח מגרש בגודל 4 דונם ניתן לשני משתכנים. לטענתו, במשך השנים מי מהמשתכנים או חליפיהם רכשו את זכויות המשתכן השני. לטענת הנתבע, המצב המשפטי והתכנוני לא היה מוסדר כיאות וחוק רישום שיכונים ציבוריים, תשכ"ד- 1964 אימץ את החלוקה למגרשים כפי שהוקנו למשתכנים עם הקמת המדינה. הנתבע טוען, כי הוא בעל זכויות חכירה חוזיות במגרש 3 וכי זכויותיו קמו מתוקף הסכם מכר אשר נרשם על שמו בתיק הנכס בעמידר. לטענתו, הוא רכש את מלוא הזכויות במגרש זה. הנתבע טוען, כי חלק מחלקה 13995/20 אשר בתחום מגרש 3 הופקע מכוח תוכנית תרש"צ והוא בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. לטענתו, היה לו הסכם חכירה במינהל על השטח האמור. עוד טוען הנתבע, כי יש לו זכויות, כי המגרש ירשם על שמו בטאבו. לטענתו, במגרש היה בעבר מבנה סוכנותי ישן בשטח כולל של 49.9 מ"ר המורכב משתי דירות נפרדות. הנתבע טוען, כי בעבר הוא התגורר במבנה האמור. לטענת הנתבע, ביום 5.5.94 נכרתו בין הצדדים הסכמים המתייחסים לחלקה 19 ולחלקה 20. הנתבע ציין, כי הגיש תביעה לביטול הסכמי המכר, אשר נחתמו על ידי עו"ד נח רבינוביץ, בטענה, כי נפלו בהם פגמים המצדיקים ביטולם. לטענתו, במסגרת ההליך האמור התגבש הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. הנתבע טוען, כי למרות שאין לתובעים זכות לחזקה ייחודית הם פינו אותו מהצימר, ששטחו 50 מ"ר, וזאת על סמך צו של ראש לשכת ההוצאה לפועל ולמרות שלא פורק השיתוף בקרקע ועל אף שהתובעים לא רכשו ממנו צימר, לא ביקשו שיפנה את הצימר ואף לא טענו, כי רכשו שטח העולה על 24.95 מ"ר. לטענתו, בעשותם כן השתלטו התובעים על שטח גדול מהשטח הבנוי אשר כביכול נרכש על ידם. לטענתו, התובעים ביצעו את פסק הפינוי ביום 6.11.08 ועשו כן שלא כדין ושלא בתום לב תוך פגיעה קשה בו וברכושו. לטענת הנתבע, התובעים גרמו לירידת ערך הבית והנכס. לטענתו, התובעים או מי מטעמם השחיתו והרסו את הצימר ואף גרמו לנזק סביבתי בחצר ובגינה. עוד טוען הנתבע, כי הפינוי התבצע לעיני הציבור אשר נכח במקום ובצורה שהשפילה ופגעה בשמו הטוב. לטענתו,נגרם נזק תדמיתי למוניטין הצימר. הנתבע הוסיף, כי הנזק המתמשך של אי הפעלת הצימר טרם התגבש ובשל התנהלות התובעים נגרמו לו נזקים הנאמדים בסך של 300,000 ₪ לפחות. הנתבע טוען, כי יש לקזז את הסכום האמור מכל סכום אשר ייפסק לטובת התובעים, ככל שיפסק. הראיות מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע מס' 2 (להלן: "אמיר") וכן הוגשה חוות דעת של שמאי המקרקעין מר סורדו יונה (להלן: "סורדו"). מטעם הנתבע הוגש תצהיר של הנתבע וחוות דעת של השמאי זגול. המצהירים והמומחה מטעם התובעים נחקרו על האמור בתצהיריהם ובחוות הדעת, בהתאמה. משלא הופיע זגול לדיון ההוכחות, הוצאה חוות דעתו מהתיק. דיון ומסקנות בין הצדדים בתובענה שלפני נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם התובעים זכאים לפיצוי כספי בגין הנזקים אשר נגרמו להם בשל העובדה שהנתבע המשיך להחזיק בנכס נשוא התובענה, על אף שהיה עליו לפנותו. כמו כן, נתגלעה מחלוקת באשר לגובה הפיצוי אשר על הנתבע לשלם, ככל שייקבע, כי עליו לשלם פיצוי לתובעים. התובעים טוענים, כי הנתבע מחזיק בדירה שלא כדין לפחות מהמועד הקובע, ה- 30.6.02, ועד ליום הגשת התביעה בה עסקינן, ה- 6.11.08. לטענתם, הם זכאים לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו להם בתקופה זו. מנגד טוען הנתבע, כי נגרמו לו נזקים במהלך פינויו מהדירה. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין התובענה להתקבל, כפי שיפורט. בין התובעים והנתבע נכרתו הסכמים למכירת מקרקעין וביניהם המקרקעין נשוא התובענה. הנתבע הגיש תובענה במסגרתה עתר, כי בית המשפט יורה על בטלות הסכמים אלו. במסגרת תובענה זו, נכרת בין הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ולפיו הנתבע היה זכאי לפעול מול מנהל מקרקעי ישראל לשם השגת זכויות אשר טען, כי מגיעות לו, וזאת עד ליום 30.6.02. נקבע, כי אם לא יעלה בידו לעשות כן עד ליום 30.6.02 יוותר הנתבע על טענותיו בנוגע להסכם המכר. אף לאחר שחלף המועד דנן, מבלי שעלה בידי הנתבע להשיג את הזכויות להן טען, לא פינה הנתבע את הנכס. התובעים הגישו תובענה במסגרתה עתרו, כי בית המשפט יורה לנתבע לסלק ידו מהנכס. במסגרת תובענה זו, ניתן פסק דין לפיו הזכויות הקנייניות בדירה 10 א' ובמקרקעין הצמודים לה שייכים לתובעים ועל הנתבע לפנות ידו מהדירה. אין מחלוקת, כי במסגרת ת"א 3819/04 נקבע, כי התובעים רכשו את הדירה המצויה על המקרקעין נשוא התובענה וכי על הנתבע לפנות את הדירה והמקרקעין הצמודים לה. אף לאחר מתן פסק הדין האמור, לא פינה הנתבע את הדירה בה עסקינן. הנה כי כן, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי על אף שהיה על הנתבע לפנות את הדירה המצויה על המקרקעין נשוא התובענה בהתאם להכרעה שיפוטית, הוא לא עשה כן. לטענת התובעים, הם זכאים, כי הנתבע ישלם להם את הרווחים שקיבל או שהיה בידו לקבל בגין הדירה ו/או עליו לשלם להם שכר דירה ראוי בגין התקופה הרלוונטית. במסגרת חוות דעתו, התייחס יונה סורדו, המומחה מטעם התובעים, לשתי החלופות האמורות. קרי, שימוש למגורים ושימוש כיחידת אירוח כפרי. סורדו העיד, כי ככל שהוא יכול לראות, החלק העליון של המבנה בנוי מעץ (עמ' 7 ש' 1-4). סורדו נשאל באשר להבדל בין שווי מבנה בנוי מעץ לשווי מבנה מבטון או בלוקים והשיב, כי כאשר מדובר בדמי שכירות ראויים לא יהיה הבדל וככל שיהיה הבדל הרי שהוא מזערי. סורדו הוסיף, כי זה תלוי בטעמו של השוכר (עמ' 7 ש' 23-25). סורדו נשאל, האם רמת הגימור של המבנה הייתה ירודה והשיב, כי ניתן היה להתרשם רק מתמונות מהתקופה שהצימר היה פעיל ומשאריות החומרים ומזה ניתן ללמוד שהצימר היה ברמה טובה ותואמת צימרים נחמדים בגליל (עמ' 7 ש' 28-32). סורדו העיד, כי החלק התחתון היה פרוץ. סורדו נשאל האם עסקינן בחלק מהחלק התחתון והשיב, כי חוות דעתו מתייחסת ליחידה 10 א' ולא ליחידה שליד. סורדו העיד, כי ציין בחוות הדעת, כי בדק את היחידה המזרחית וכי יש יחידה נוספת שכן זה מבנה דו משפחתי (עמ' 7 ש' 15-22). סורדו נשאל, האם רמת המחירים אשר קבע בחוות דעתו הינה על הצד הגבוה ביותר והשיב בשלילה. סורדו הוסיף, כי הוא חושב שסקר את המחירים לאורך כל תקופת השימוש והביא דוגמאות מסביבת המגורים הקרובה. לטענתו, לא נכון להגיד שהערכתו הינה על הצד הגבוה ולטענתו, עסקינן בהערכה שמרנית. סורדו נשאל, האם דמי השכירות בישוב יסוד המעלה, באזור הזה ולבית כזה עומדים על כמחצית מהסכום שהעריך. סורדו השיב, כי אם זה היה נכון, חוות דעתו בטח הייתה נראית אחרת (עמ' 8 ש' 13-20). סורדו טען, כי סקר את השוק, כי יש לו חוזים שניתן להציג ויש משכירים שאצלם בדק. לטענתו, כל נתון הוא נתון שוק אמיתי כפי שמצא בחוזים ובגלויות מהמשכירים (עמ' 8 ש' 22-24). מצאתי, כי חוות דעתו של סורדו מפורטת והותירה עליי רושם אמין ומהימן. עדותו הייתה סדורה ומהימנה. לא עלה בידי הנתבע לסתור את חוות דעתו של סורדו, לא על ידי המצאת נתונים סותרים ולא במסגרת חקירתו של סורדו. בעדותו של סורדו לא נתגלו סתירות היורדות לשורשו של עניין. מצאתי, כי חוות דעתו של סורדו הינה מקצועית ומהימנה. הנתבע טוען, כי על אף שפסק הדין אשר הורה על פינוי הדירה לא הגדיר את גבולות הנכס ומיקומו בשטח, הרי שהוא מתייחס לחלק התחתון של המבנה בלבד ופסק הדין אינו מתייחס לקומה השנייה, בה הוא מתגורר. אמיר העיד, כי צו הפינוי מתייחס ליחידת 10 א' ומשם פונה הנתבע. לטענתו, הנתבע הפך את הבית אשר הוא קנה ממנו לצימר (עמ' 11 ש' 17-20). אמיר נשאל האם הפינוי בוצע מקומת הקרקע בלבד והשיב, כי הפינוי בוצע מכל הבית (עמ' 11 ש' 23-24). נטען בפניו, כי הנתבע פונה מיחידת הצימר בלבד. אמיר השיב, כי הנתבע פונה מיחידה 10 א וכי לא היה בידם להגיע לקומה השנייה והם לא הגיעו לשם. בנסיבות אלו נטען בפניו, כי הם לא פינו את הנתבע מהקומה השנייה אלא רק מהצימר בקומה הראשונה. אמיר השיב, כי קבלן הפינוי עשה את הפינוי וכי הפינוי בוצע לפני שהוא הגיע (עמ' 11 ש' 26-32). במסגרת עדותו נשאל סורדו באשר לאופן חישוב דמי השימוש והשיב, כי בביקור במקום היה בידו להיכנס לקומה התחתונה בלבד, מאחר ונאמר לו שהקומה העליונה בשימוש (עמ' 6 ש' 19-21). סורדו נשאל, האם ביקש לבקר בקומה העליונה והשיב, כי הסבירו לו שאין אפשרות מאחר והסכסוך הוא עם השכן המתגורר בקומה זו (עמ' 7 ש' 5-6). סורדו נשאל, האם הגג של החלק הפרוץ הינו חלק בלתי נפרד מהגג של הקומה השנייה והשיב, כי התקרה של הקומה הראשונה היא רצפת הקומה השנייה. נטען בפניו, כי אין עסקינן בשני מבנים, כי אם במבנה אחד. סורדו השיב, כי עסקינן במבנה דו משפחתי ולמיטב הבנתו ישנה תקרה אחת (עמ' 7 ש' 7-10). סורדו העיד, כי חוות דעתו מתייחסת ליחידה 10 א'. לא עלה בידי הנתבע להוכיח טענתו המפורטת לעיל. לא עלה בידו להוכיח, כי חוות הדעת מתייחסת למבנה אשר לא נמכר לתובעים וכי רק חלק מהמבנה אליו התייחס סורדו הינו הדירה אשר נמכרה לתובעים ואשר היה על הנתבע לפנות בהתאם לפסק הדין אשר ניתן בעניין. הנתבע טוען, כי לא נגרם לתובעים נזק בשל שימושו בנכס ועל כן אין הם זכאים לקבל סכום כלשהו בגין דמי שימוש ראויים או בשל רווחיו הנטענים מהנכס. אמיר אישר, כי הם פינו את הנתבע מהנכס בנובמבר 2008 (עמ' 9 ש' 32-33). אמיר נשאל, האם מנובמבר 2008 התובעים לא עשו שימוש בנכס והשיב, כי הוא בא לשם ומקבל מכות מהנתבע. לטענתו, הוא ניסה להשמיש את הנכס, הגיע למקום והנתבע שבר לו את האף (עמ' 10 ש' 5-7). בהמשך העיד, כי לא ניתן להתקרב למקום וכי הנתבע מאיים. לטענתו, הוא פחד מהנתבע (עמ' 10 ש' 11-12). אמיר נשאל, האם טרם הגיש תוכנית לביצוע הריסה או שיפוץ הנכס והשיב, כי מאז הפינוי הוא במשא ומתן, דיבורים ומכתבים עם הוועדה המקומית. לאחר שנשאל מתי נשלחו המכתבים לוועדה המקומית השיב, כי אינו זוכר וכי הם לא לפניו. אמיר שלל טענה לפיה המכתבים נשלחו לקראת הדיון בבית המשפט וטען, כי נשלחו מספר חודשים לאחר הפינוי וכי טרם קיבל תשובות (עמ' 10 ש' 13-20). בהמשך נשאל אמיר, האם ביקש מהוועדה היתר בניה לשיפוץ הבית והריסת חלקים ממנו והשיב, כי נאמר לו על ידי הוועדה, בעל פה, שחלק מהבית לא נבנה לפי תנאי ההיתר וכי אם יהרסו את מה שלא בנוי לפי ההיתר הם יוכלו להמשיך בהליכים ולקבל היתר (עמ' 10 ש' 25-27). אמיר העיד, כי לא הגיש בקשה להריסת החלק שלא בנוי לפי היתר וטען, כי יש צו הריסה של בית המשפט. אמיר נשאל, האם יש צו הריסה והשיב, כי זה מה שנאמר לו על ידי הוועדה וכי הוא לא ביקש לבדוק את צו ההריסה (עמ' 10 ש' 28-33). לטענתו, הוא לא הגיש בקשה להיתר בניה (עמ' 11 ש' 6-7). אמיר העיד, כי לפני שבוע הגיע למקום וכי רצה להרוס את הגג שבנוי לא לפי ההיתר. לטענתו, עובדה זו ידועה לו לפי התב"ע. לטענת אמיר, הוא הגיע עם אחיו ושלושה פועלים והם לא התחילו בהריסה מאחר והנתבע תקף אותו לפני שהתחילו (עמ' 11 ש' 12-16). אמיר העיד, כי לפני השבוע האחרון לא הייתה לו טענה שהנתבע איים עליו. אמיר נשאל האם לפני השבוע הזה הייתה לו סיבה לפחד מהנתבע והשיב, כי הנתבע פעל בצורה אלימה, נקט באלימות מילולית ובהתעללות נפשית. אמיר טען, כי הם הצליחו למכור בית אחד וכי הנתבע מאיים ומפחיד כל בעל מקצוע שמגיע למקום (עמ' 12 ש' 20-24). לטענתו, אין עסקינן בפחד פיזי אלא מהפעולות שהנתבע עושה. אמיר הוסיף, כי הנתבע עושה מניפולציות על בעלי מקצוע ושוכרים וכי אנשים פוחדים ממנו. לטענתו, בשבוע האחרון נוספה אלימות פיזית מצד הנתבע (עמ' 12 ש' 26-30). אמיר נשאל מדוע לא הזכיר את הסיפור האמור בתצהירו והשיב, כי תצהירו הוכן לפני שנתיים בערך וכי האיומים והאלימות המילולית החלו כשהחלה הבניה (עמ' 12 ש' 31, עמ' 13 ש' 1-2). אמיר העיד, כי הנתבע לא הרביץ לאנשים וכי איים עליהם. לטענתו, הנתבע אמר שימרר את החיים לאחד השוכרים. אמיר הוסיף, כי הנתבע מסתובב סביב ביתו בלילות ומפחיד את הדיירים. לטענתו, יש במשטרה תלונה שמתעדת את העניין (עמ' 13 ש' 12-14). נטען בפני אמיר, כי התובעים יצרו את העילה שבוע-שבועיים לפני הדיון בכדי לקבל פיצוי שלא מגיע להם. אמיר השיב, כי זו שאלה מגוחכת וכי התובעים לא תכננו שהנתבע יגיע בשעה 22:30 ויעיר את השכנים (עמ' 13 ש' 15-17). אמיר נשאל, האם לפני תצהירו היו תלונות כאלה והשיב בשלילה. לטענתו, זה לא היה רלוונטי מאחר ולא היו שוכרים, קבלנים, בעלי מקצוע או קונים (עמ' 13 ש' 18-19). אמיר נשאל, האם הביא שוכרים לשכור את הבית בחלקה 20 ובתגובה שאל כיצד ניתן להביא שוכרים כשהבית אחרי פינוי וכיצד אפשר לגור בו. בהמשך העיד, כי לא הביא שוכרים וכי הכל שבור ופרוץ. אמיר הוסיף, כי אין חשמל וכי לא ניתן להביא שוכרים לבית בלי חשמל וכי אין היתר (עמ' 13 ש' 30-34). לטענתו, הוא לא הביא קבלנים מאחר ואין לו היתר (עמ' 14 ש' 1-2). אמיר נשאל, האם טענותיו מתייחסות לנכס אחר בחלקה 19 ולא לנכס נשוא הדיון והשיב, כי הוא מספר על אישיות הנתבע וזה רלוונטי לכל החלקה. בהמשך טען, כי המעשים אשר נעשים בחלקה 19 נעשים בחלקה 20 והוסיף, כי הנתבע תקף אותו ואת הפועלים שלו (עמ' 13 ש' 27-28). סורדו נשאל, האם לקח בחשבון את העובדה שהתובעים לא עשו שימוש בנכס מאז הפינוי ועד למועד בו נתן את חוות דעתו. סורדו השיב, כי זה לא רלוונטי וכי הוא העריך דמי שכירות ראויים (עמ' 8 ש' 25-28). עדות אמיר באשר לנסיבות בגינן טרם עשו התובעים שימוש בנכס אמינה ומהימנה בעיניי. לא מקובלת עליי הטענה, כי עסקינן בעילה אשר יצרו התובעים בסמוך לדיון בתובענה. כמו כן, אף אם המעשים המיוחסים לנתבע על ידי אילן נעשו ביחס לחלקה אחרת ברי, כי יש בכך בכדי להשליך על התנהלות התובעים אף ביחס לחלקה נשוא התובענה ויכולתם לעשות שימוש בחלקה ולהפיק ממנה רווחים. במסגרת התביעה שלפניי מסתמכים התובעים על חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979. סעיף 1 (א) לחוק קובע, כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". אין מחלוקת, כי הנתבע החזיק בנכס השייך לתובעים וכי הפיק מכך טובת הנאה, עת השתמש בנכס ואף השכיר אותו כצימר. בנסיבות האמורות, על הנתבע להשיב לתובעים את טובת ההנאה אשר הפיק מהנכס. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע, כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 , כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". הנה כי כן, מלשון הסעיף ניתן ללמוד, כי אף במידה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה, אין בכך כדי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, אלא אם בית המשפט קבע כן בהתאם לסמכותו. לא השתכנעתי, כי בנסיבות המקרה האמור לא נגרם לתובעים חסרון כיס או כי קיימות נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. בנסיבות אלו, מקובלת עליי טענת התובעים לפיה הם זכאים, כי הנתבע ישלם להם את הכספים אשר הרוויח במהלך השנים בגין שימושו בנכס או, כי ישלם להם דמי שימוש ראויים. במסגרת סיכומיו טען הנתבע, כי הכנסותיו מהצימר בשנים 2005-2008 היו מזעריות וכי לאחר ניכוי שכר עבודתו בגין הכנסה זו הרי שהוא לא הפיק רווח ולא התעשר על חשבון התובעים. אינני מקבלת טענת הנתבע בנדון. סורדו העיד, כי לא הועברו לו ההצהרות למס הכנסה באשר להכנסות מהצימר (עמ' 7 ש' 26-27). הנתבע נשאל מדוע לא הגיש דוחות מס הכנסה לשנים 2002-2004, על אף החלטה בנדון והשיב, כי אינו מנהל את הספרים. לטענתו, יש לו רואה חשבון ומנהל חשבונות. הנתבע העיד, כי ממילא בשנים אלו הנכס עמד ריק. הנתבע טען, כי במהלך השנים האמורות הוא הגיש דוחות (עמ' 15 ש' 20-24). הנתבע נשאל, מדוע לגבי השנים 2005-2006 הוא הגיש רק דו"ח רווח והפסד ולא הגיש שומות. הנתבע השיב, כי אינו מקצועי בנושאים אלו וכי זה מה שהוא קיבל ממערך החשבונאות שלו (עמ' 15 ש' 26-27). הנה כי כן, הנתבע לא הגיש את מלוא המסמכים הרלוונטיים לשם הוכחת הכנסותיו בגין השכרת המבנה כצימר. טענתו, כי לא הפיק רווח כלשהו מניהול הצימר במהלך השנים אינה מהימנה ואין בה כדי להסביר מדוע הפעיל את הצימר במשך שנים, תוך סירובו לפנות את המבנה אשר מכר לתובעים למרות שלשיטתו לא הרוויח דבר. כמו כן, במסגרת כתב הגנתו טען הנתבע, כי הנזק המתמשך בשל אי הפעלת הצימר טרם התגבש. ככל שלא נוצר לנתבע רווח בגין הפעלת הצימר, לא ברור מהו אותו נזק אליו התייחס הנתבע ואשר נגרם לו, לטענתו, בשל אי הפעלת הצימר. עוד טוען הנתבע, כי בכל מקרה לא היה בידי התובעים לעשות שימוש במבנה כצימר, מאחר ולא היו תושבי המקום ובנסיבות האמורות לא היה בידם להפעיל צימר במקום, בהתאם לתוכנית המתאר. אף אם תתקבל טענה זו, הרי שאין בכך כדי למנוע מהתובעים את האפשרות להשכיר את הנכס ולקבל בגינו דמי שכירות. לפיכך, זו החלופה לפיה ייערך החישוב. טענת הנתבע, לפיה לשם השכרת המבנה למגורים היה על התובעים לבצע התאמות ולפיכך הרי שלא היה בידם להפיק מהנכס הכנסה כלשהי במהלך התקופה הרלוונטית, אינה מקובלת עליי. טענתו בעניין זה ובאשר להתאמות הנדרשות לא נתמכה בראייה כלשהי. אין מחלוקת, כי בעדותו טען אמיר, כי לא היה בידו להביא שוכרים בשל מצב הנכס וציין, כי לא היה חשמל והיתר. עם זאת, עסקינן בתקופה ארוכה של מספר שנים וברי, כי היה בידי התובעים לבצע את ההתאמות הדרושות במהלך תקופה זו, כך שהיה עולה בידם אף להפיק רווחים מהמבנה. טענתו של הנתבע, לפיה לא ניתן היה להשכיר את הנכס, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, באשר לדמי השכירות הראויים. חוות דעת אשר כאמור לא הופרכה על ידי הנתבע. כאמור לעיל, התובעים עתרו, כי הנתבע ישלם להם דמי שימוש ראויים ולחלופין ישלם להם את הרווחים אשר הרוויח בגין השכרת הצימר. לאור המפורט לעיל, מצאתי לקבוע את הפיצוי בהתאם לשומה המפורטת בחוות דעתו של סורדו באשר לדמי השכירות בגין השכרת הנכס למטרת מגורים. בסעיף 11 לחוות דעתו פירט המומחה את שומתו באשר לשווי דמי השכירות למטרת מגורים במהלך השנים, מיום 30.6.02 ועד ליום 6.11.08. בהתאם לסעיף האמור, במסגרת תקופה זו שווים הכולל של דמי השכירות עומד על סך של 179,200 ₪. בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מאמצע כל תקופה על פי חוות הדעת ועד יום 6.11.08 עומד הסכום האמור על סך של 219,617 ₪. כאמור, הנתבע טען, כי נגרמו לו נזקים בשל האופי בו התבצע הפינוי ולטענתו יש לקזז את נזקיו מהסכומים המגיעים לתובעים, ככל שייקבע, כי מגיע להם סכום כלשהו. אמיר נשאל מדוע ביצע הריסה של הצימר מבפנים. אמיר טען, כי כאשר הוא הגיע קבלן הפינוי אמר שהצליח לבוא בדברים עם הנתבע ולשכנע אותו לפנות את הדברים החוצה. לטענתו, הכל היה פרוץ והוא שאל את קבלן הפינוי איפה החלונות, הדלתות, הברזים ומפסקי החשמל והתאורה ולטענתו קבלן הפינוי אמר לו שהנתבע פירק הכל. לטענת אמיר, מה שנשאר זה אסלה ושני כיורים ובשל חששו שהנתבע יחזיר הכל בחזרה הוא החליט לשבור זכוכית, אסלה ואת הכיורים. אמיר טען, כי לא פגע בקירות וכי פגע במחיצה אחת שהפרידה בין הסלון לחדר השינה. לטענתו, הוא השאיר הכל פרוץ ועזב. אמיר נשאל, האם זה נשאר כך עד היום והשיב בחיוב. אמיר הוסיף, כי זה ביתו (עמ' 14 ש' 3-13). הנתבע אישר, כי לפני הפינוי הוא הוציא את הדלתות, החלונות, הרהיטים והשטקרים (עמ' 16 ש' 7-8). הנה כי כן, אין מחלוקת, כי את חלק מפירוק המבנה עשה הנתבע בעת הפינוי וכי חלק עשה אמיר. עדות אמיר לפיה עשה כן בשל חששו שהנתבע ישוב למקום, לאור התנגדותו במשך תקופה ארוכה לפנות את המבנה על אף פסק הדין בנדון, סבירה בעיני ומתקבלת על דעתי בנסיבות. כמו כן, אין מחלוקת, כי עסקינן במבנה הנמצא בבעלות התובעים. בנסיבות אלו, הרי שהנזק אשר גרם אמיר בעת פינוי הנכס נגרם לנכס הנמצא בבעלותו. באשר ליתר החפצים אשר כביכול בבעלות הנתבע, דאג הנתבע לפנות דברים אלו מבעוד מועד עובר לפינוי הנכס. לפיכך, לא ברור על סמך מה עותר הנתבע לפיצוי בגין הנזק האמור. לא זו אף, לא עלה בידי הנתבע להוכיח את שיעור הנזק אשר נגרם לו לטענתו. לעניין זה, הגיש הנתבע חוות דעת של השמאי א. זגול אולם מאחר והשמאי לא הופיע לדיון ההוכחות אשר נערך בתובענה, הוצאה חוות דעתו מתיק בית המשפט. יתרה מזאת, סעיף 29 לתצהירו של הנתבע, במסגרתו הועלתה טענה באשר לנזקים אשר נגרמו לו בסך של 300,000 ₪, נמחקה בהתאם לבקשת בא כוחו של הנתבע (עמ' 16 ש' 1-4). בנסיבות אלו, הרי שלא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי נגרם לו נזק בעת פינוי הדירה ואת שיעור הנזק הנטען. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 219,617 ₪ נכון ליום 6.11.08 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד למועד פסק הדין. בנוסף, מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סכום כולל בגין הוצאות משפט, אגרות, עלות חוות דעת ושכר טירחת עו"ד בסך 40,000 ₪. הסכומים הנקובים לעיל, ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. שיכונים ציבוריים