הסדר טיעון בעבירה של תקיפת בת זוג

הסדר טיעון בעבירה של תקיפת בת זוג הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון בעבירה של תקיפת בת זוג בניגוד לסעיפים 379 + 382 (ב) (1) לחוק העונשין תשל"ז - 1977. כעולה מכתב האישום המתוקן ביום 20/6/09 בשעה 01:00 תקף הנאשם את בת זוגו בכך שבעט בה, וגרם לנפילתה. המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם. היא ציינה כי אמנם לנאשם אין עבר פלילי, אולם לקיחת האחריות שלו הינה חלקית, הוא מתקשה להציב גבולות להתנהגותו ותחת השפעת אלכוהול הוא עלול לפעול באופן מסוכן. בנסיבות אלה, טוענת המאשימה כי אין זה המקרה החריג ויוצא הדופן המאפשר להימנע מהרשעה, ומבקשת להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו מאסר על תנאי, קנס ופיצוי. הסנגור ביקש שלא להרשיע את הנאשם. הוא ציין כי כתב האישום תוקן באופן משמעותי, כי הנאשם חסך זמן שיפוטי והביע חרטה על מעשיו. הוא עובד כטכנאי במעבדה והרשעה עלולה לפגוע בתעסוקתו. העבירה הינה משנת 2009 והיא במדרג מינורי של עבירות האלימות במשפחה. גם המתלוננת מציינת כי זה היה אירוע חריג וחד פעמי, וכי מאז ניתוק היחסים הוא לא יצר עימה קשר. לדברי הסנגור, הנאשם ראה את המתלוננת והשכן במצב אינטימי ולכן בערה בו חמתו. התסקיר העדכני מדבר על התקדמות טיפולית ובנסיבות אלה, מבוקש להימנע מהרשעה ולהסתפק בעונש של של"צ. תסקיר שירות המבחן מיום 10/8/11 מלמד כי הנאשם בעל פוטנציאל נורמטיבי, הוא חווה אלימות בילדותו, וניכר כי בקשר הזוגי הוא מגלה קשיים ונוטה לחשדנות, יש לו צורך בשליטה והוא בעל תפיסות נוקשות כלפי בת זוג, ולכן בנסיבות תסכול הוא עלול להגיב באופן תוקפני. שירות המבחן מציין כי הנאשם מודה בעבירה רק באופן מזערי ומתקשה לקחת אחריות, ולנוכח התנודות בהכרה בהתנהגותו הבעייתית ביקש שירות המבחן דחייה. תסקיר משלים מיום 26/12/11 מציין כי המתלוננת תיארה את הנאשם באופן חיובי, וציינה כי העבירה היתה חריג להתנהגותו ומאז שנפרדו נותק הקשר עימו. הנאשם החל לקחת חלק בקבוצה והוא מגלה פתיחות ואמפתיה לחברי הקבוצה. לאור ההתקדמות שחלה בהכרתו בבעייתיות שבהתנהגותו, ממליץ שירות המבחן על העמדתו בצו מבחן, תוך ענישה חינוכית הרתעתית בהיקף של 100 שעות. באשר להרשעה מציין השירות כי יתכן והיא תביא פגיעה בתעסוקה ולנוכח שיתוף הפעולה המלא, ודברי המתלוננת הומלץ להימנע מהרשעתו בדין. סוגית ההרשעה - אין מחלוקת כי הכלל הוא הרשעת נאשם שנקבע כי ביצע עבירה פלילית. החריג הוא הימנעות מהרשעה. פסק הדין המנחה בעניין הקריטריונים לאותם חריגים בהם אפשר ליתן פסק דין ללא הרשעה, הינו הלכת תמר כתב, שם קבעה כב' השופטת דורנר כי הימנעות מהרשעה אפשרית רק בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; שנית, סוג העבירה צריך להיות כזה אשר מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337, 341-342 (1997) ור' גם: ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין, (2007)). בעניין סוגיית ההרשעה של בן זוג מכה, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור בקובעו כי האינטרס הציבורי בענישה מרתיעה ובהרשעה בעבירות של אלימות במשפחה, גובר על שיקולי השיקום הפרטניים של הנאשם (ע"פ (מחוזי יר') 5013/09 מדינת ישראל נ' ד' ש', (2010)). גם בית המשפט המחוזי בחיפה אישר הותרת הרשעה על כנה בעבירות אלימות במשפחה, כאשר הורה כי הימנעות מהרשעה בעבירות אלימות במשפחה לא יכולה לעמוד באבני הבוחן שנקבעו בהלכת כתב (ע"פ (מחוזי חי') 2498/07 מדינת ישראל נ' ס' מ', (2007) ור' גם ע"פ (מחוזי חי') 2678/01 פלוני נ' מדינת ישראל, (2005)). בית המשפט המחוזי בבאר-שבע קבע כי אין מקום להמנע מהרשעה בעבירות של אלימות במשפחה, חרף שיקולים אישיים, כאשר מדובר היה בשני אירועי אלימות, נוכח הצורך בהעברת מסר הרתעתי בעבירות אלימות במשפחה (ע"פ (מח' ב"ש) 19878-05-11 הררי נ' מד"י (2011)). מנגד לכך, בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביטל הרשעה בעבירות אלימות במשפחה, אם כי ציין כי העדר הרשעה בעבירות אלימות במשפחה יהא נדיר למדי (ע"פ (מחוזי ת"א) 70650/04 א"ב נ' מדינת ישראל, (2005)). בענייננו, ההכרעה איננה פשוטה. מחד גיסא מדובר בעבירת אלימות במשפחה לגביה קבעו בתי המשפט כי מן הראוי להחמיר בענישה, ומשכך הם פני הדברים כעולה מהפסיקה שצוינה לעיל, הרי שהמנעות מהרשעה הינה באמת חריג, יוצא דופן וקיצוני. עוד יצוין כי העובדה שהתסקיר הראשון היה שלילי במהותו ודיבר על לקיחת אחריות מינימאלית ועל סיכון להישנות התנהגות אלימה, מקשה עד מאוד על המנעות מהרשעה. מאידך גיסא, התסקיר העדכני מדבר על שיתוף פעולה מלא, מאז ביצוע העבירות חלפו שנתיים וחצי והנאשם לא הסתבך בשום אירוע נוסף, המתלוננת מוסרת כי היה מדובר באירוע חד פעמי ואילו הרשעה עלולה להביא פגיעה ממשית בתעסוקת הנאשם. לאחר שאני שוקל את כלל נסיבות העניין נראה לי כי בנסיבות אלה, גם אם בלב כבד, ניתן להימנע מהרשעה. יש לזכור כי אם הנאשם לא ישתף פעולה באופן מלא בהליך הטיפולי בשירות המבחן, ניתן יהיה לבטל את הצו, להרשיעו ולגזור עליו עונשים נוספים. בנסיבות אלה החלטתי כי ניתן להותיר על כנה את ההמנעות מהרשעה ובלבד שהיקף תוכנית השל"צ יוגדל באופן ניכר ויתווסף גם פיצוי כספי. אשר על כן אני קובע כי הנאשם עבר עבירה של תקיפת בת זוג בניגוד לסעיפים 379 + 382 (ב) (1) לחוק העונשין תשל"ז - 1977, אולם אינני מרשיעו בדין. אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: הנאשם יעמוד לפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה מהיום. הנאשם ירצה 180 שעות של"צ בפיקוח שירות המבחן, על פי תוכנית שתוכן על ידי שירות המבחן ותועבר לאישורי בתוך חודש ימים. הנאשם יפצה את המתלוננת עדת תביעה 1 בכתב האישום, בסכום של 2,500 ₪, אשר יופקדו בקופת בית משפט בשני תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1/3/12, המזכירות תעביר את סכום הפיצוי למתלוננת. הנאשם יחתום על התחייבות כספית על סך 6,000 ₪ שלא לעבור כל עבירת אלימות לרבות איומים לתקופה של שנה מהיום. אם לא תיחתם ההתחייבות ייאסר הנאשם לשבוע ימים. הנאשם מוזהר כי אם יפר את צו השל"צ או את צו המבחן, יהא בית המשפט רשאי לבטל את הצווים, להרשיעו ולגזור עליו עונשים נוספים. המזכירות תעביר העתק גזר הדין לשירות המבחן למבוגרים. זכות ערעור כחוק בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. משפט פליליאלימותהסדר טיעון (עסקת טיעון)תקיפה