התיישנות חוב מים

התיישנות חוב מים עתירה לבטול הליכי גביה מנהליים שנקטה עירית רחובות (להלן "העיריה") נגד העותרת, לרבות הליכי פינוי ומימוש דירתה של העותרת ברחוב חס"מ 7/2 רחובות, הידועה כחלקה 562/1 בגוש 3705 (להלן "הדירה"). הדיון התמקד בעיקר בשאלה אם חלה התיישנות על החוב הנטען. העותרת היא הבעלים של הדירה, שרכשה ביחד עם אישהּ המנוח, דוד יונה ז"ל, לפני כשלושים שנה. במרוצת השנים נוצרו חובות בגין ארנונה כללית ואגרת מים. עקרם נצבר כנראה בסוף שנות השמונים של המאה העשרים. החוב הסתכם בעת הגשת העתירה, לפני כשנה, בכ- 180,000 ₪. עירית רחובות פנתה ללשכת ההוצאה לפועל ברחובות ביום 1.9.2009, בבקשה לאישור מכירת הדירה, לאחר שהוטל עליה עיקול ביום 22.7.02. במסגרת ההתנגדות להליך העלתה העותרת טענות שבחלקן ענין הן לעתירה לבית משפט לענינים מנהליים. על כן עוכב הדיון בלשכת ההוצאה לפועל, וניתנה ארכה להגשת העתירה שלפני. הטיעון העקרי שבפי העותרת הוא כי חלה התיישנות על חלק גדול מן החוב, שכן העיריה לא נקטה הליכי גביה במועד. עוד נטען כי החוב שנוי במחלוקת, ולכן לא ראוי היה להפעיל הליכי גביה כלל; כי על הרשות לממש תחילה נכסי מטלטלין של החייב ולא לפעול מיד למימוש מקרקעין; וכי לא ניתן לגבות חובות מים בגדר גביה מנהלית. העיריה סבורה שהעתירה הוגשה בשיהוי; וכן שמרוץ ההתיישנות נעצר על ידי הליכים שנקטה העיריה, לרבות משלוח הודעות ודרישות לתשלום החוב, ניתוק המים בדירה מספר פעמים, הטלת שעבוד על הדירה ועיקול חשבונות בנק. העיריה סבורה שהעותרת ידעה אודות החוב. שיהוי אכן, העתירה הוגשה כחלוף כשנה מיום שנודע לעותרת אודות כוונת העיריה לממש את המקרקעין, שעל כן אינה עומדת בדרישת תקנה 3(ב) בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000. עם זאת, הואיל וראש ההוצאה לפועל האריך את המועד להגשת העתירה בהחלטתו מיום 15.7.2010 - אין לראות בכך משום שיהוי שיגרום לדחיית העתירה. חוב מים העותרת טוענת כי חוב המים אינו בגדר "חובות לרשות מקומית" לפי אכרזת המסים (גביה), שעל כן לא ניתן לגבות אותו באמצעות פקודת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000. אין צדק בטענתה: סעיף 323א בפקודת העירית [נוסח חדש] קובע כי הוראות סימן א' בפרק 15 בפקודת העיריות יחולו בשינויים המחויבים על חובות מים מכח חוק עזר. סעיף 6 בחוק עזר לרחובות (אספקת מים), התשכ"ו-1966 קובע את החובה לשלם אגרת מים. סעיף 1 בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 מגדיר תשלום חובה כ"כל תשלום המגיע לרשות מקומית עפ"י דין...". וסעיף 1 באכרזת המיסים (גביה) קובע כי "על גביית ארנונה כללית... ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות עפ"י דין, יחולו הוראות הפקודה" (פקודת המיסים (גביה) - א"ש). מכאן שאין מניעה להפעיל את מנגנון הגביה המנהלית על חוב המים שבגדר התביעה שלפני. התיישנות לאור רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.10), יחול דין ההתיישנות גם על הליכי גבייה מנהליים, למרות שמדובר על פי רוב בטענת מגן ולא בטענת חרב. על כן יש לבחון את טענותיהם העובדתיות של הצדדים, על מנת לראות אם ומתי פתחה עירית רחובות בהליכי גביה נגד העותרת. הבחינה תיעשה על פי המסמכים שהוצגו. הליכי גביה העותרת טוענת כי לא ידעה אודות הליכי גביה שננקטו נגדה, עד שקבלה אזהרה בדבר הגשת בקשה לבצוע פסק דין, ביום 13.9.2009. לטענתה לא קבלה מסמכים קודמים, לרבות הטלת השעבוד על הדירה, וצו עיקול על חשבונות בנק שהוטל לכאורה ביום 23.11.08. העותרת טוענת כי אינה יודעת קרוא וכתוב, כי היא סובלת מנכות של 75% לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי, ומתקיימת מקצבאות המל"ל. העיריה טוענת כי העותרת ואישהּ המנוח הודו בחוב, בין השאר ע"י כך שהגיעו להסדר תשלומים עם העיריה, ועל ידי פנייתם באמצעות מחלקת הרווחה להפחתת הארנונה. הסדר התשלומים לא צורף, ולדעתי אין ללמוד מפניית צד ג' על ידיעתם של החייבים, אף לא על גובה החוב. בודאי שאין לראות באלו משום הודאה בחוב לפי סעיף 9 בחוק ההתישנות, תשי"ח-1958, כיוון שלא ניתן ללמוד מהן הודאה בחוב בכלל, וגם משום שאינן עומדות בדרישת הפסיקה, כי החייב יודה בכל העובדות הנדרשות לביסוס הזכות (ע"א 8542/06 עזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, פסקאות 23-24 (לא פורסם, 24.3.10). לתשובת העיריה צורפו דרישות תשלום שנשלחו לעותרת, אך גם מהן אין ללמוד ידיעה של העותרת: הדרישות נשלחו לכתובת "חסם 3" בעוד שהכתובת הנכונה של הדירה היא ברחוב חסם 7/2; ונכתב בהן כי "נמסר לדיקלה" אולם אין שם כזה בין בני משפחת העותרת. על כן, אין לראות בדרישות התשלום שהעיריה הפנתה אליהן משום דרישות תשלום שהגיעו אל העותרת. העיריה הוסיפה וצירפה דו"ח פנימי בדבר הפעולות שננקטו, אך לא הוסיפה עליו כל ראיה בדבר ידיעת העותרת אודות איזו מן הפעולות, לרבות הפעולות בדבר ניתוק המים לדירה. מקום שהעותרת טוענת כי חלק מן התקופה לא התגוררה בדירה - אין ליחס לה ידיעה בשל ניתוק אספקת המים. בכלל, נראה שאין להסתמך רק על הדו"ח הפנימי של העיריה כראיה לבצוע ההליכים המנויים בו, כאשר עמדת העותרת מעוגנת לכאורה בראיות סותרות (עת"מ (ת"א) 2212/09 רחל שביט נ' עיריית רמת השרון, פסקה 22 (לא פורסם, 24.8.11); עת"מ (מחוזי מרכז) 27008-12-10 פריידל פרידה אהרונסון נ' עירית לוד (לא פורסם, 5.4.11)). אין ראיה גם על כך שדבר רישום השעבוד על הדירה נמסר לתובעת באיזו דרך. להיפך, גם "הודעה על בצוע רישום שעבוד בטאבו" נשלחה לכתובת "חסם 3" ולא לכתובתה של העותרת. בנוסף, העיקולים שהוטלו על חשבונות הבנק של העותרת לא הובאו לידיעתה, כנראה. מכל מקום אין תעוד על כך. התעוד הרלוונטי מתייחס לעצם הטלת העיקול, תשובת בנק דיסקונט, פניה נוספת של העיריה אל הבנק להעברת הסכום המעוקל, ותשובה של הבנק כי קיימים צוי עיקול נוספים, ועל כן יש להמציא הוראות יו"ר ההוצל"פ בדבר חלוקה בין התיקים השונים. אם כן, למרות שהעיריה טוענת כי נקטה הליכי גביה, לרבות הטלת עקולים ושעבוד על הדירה - לא הוכח כי החייבת, העותרת, ידעה על כך. דרישת התשלום הראשונה שנשלחה אל כתובתה הנכונה של העותרת היא מיום 7.6.10, היא נושאת "חתימת המקבל", ולכן יש לקבוע כי לכאורה נתקבלה על ידי מאן דהוא, מבאי ביתה של העותרת. עם זאת, המועד הרלוונטי לידיעתה של העותרת את דבר החוב הוא מועד קבלת האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, בדבר בקשת העיריה לממש את השעבוד על הדירה. הבקשה עצמה הוגשה ביום 1.9.2009, וההתנגדות הוגשה בשם העותרת ביום 2.10.2009. ברי כי במועד זה ידעה העותרת אודות הליכי הגביה הננקטים נגדה. לסיכום אם כן, חלה התיישנות על החוב שהצטבר עד 1.10.2002, והעיריה אינה רשאית לגבותו. הואיל שהעיקול על המקרקעין הוטל לפני מועד זה, בהכרח התייחס לחוב שהתיישן, ועל כן אני מורה על ביטולו. מה שאין כן לגבי פעולות גביה מאוחרות יותר: לא ניתן ללמוד מן התיעוד שלפני מהו גובה החוב שהצטבר מאז 2.10.2002 ואילך. לפיכך, לא ראיתי מקום לבטל את הליכי הגביה שננקטו, והעיריה רשאית להמשיך בהם ככל שהם מתאימים בנסיבות הענין וגובה החוב, ולאחר שתיתן לעותרת הזדמנות ראויה לשלם את החוב מבלי צורך בנקיטת הליכים. משהתקבלה עיקר העתירה, על העיריה לשאת בהוצאות העותרת, בסכום כולל של 10,000 ₪. התיישנות חובחובמיםהתיישנות