1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופטת י' שבח), בה נדחתה בקשת המבקש לדחיית התביעה שהוגשה נגדו על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית. לחילופין התבקש בית המשפט להעביר התביעה לבית הדין לעבודה. 2. ביום 8.6.2010 הגיש המשיב תביעה כספית נגד המבקש, על סך 3,429,637 ש"ח, בעילת עשיית עושר ולא במשפט. בבסיס התביעה טענת המשיב לגביית יתר בשני פרמטרים: האחד - תשלום דמי ביטוח לאומי עבור עובדים בתקופת הזכאות, והשני - תשלום דמי ביטוח בריאות. 3. ביום 18.9.2011 הגיש המבקש בקשה לדחיית התביעה על הסף, ולחילופין להעברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה. המבקש טען, כי הסמכות לדון בתביעת המשיב מסורה באופן בלעדי לבית הדין לעבודה.  4. בהחלטתו מיום 27.10.2011 דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטתו פירט בית המשפט את השתלשלות העניינים עד לאותו מועד. מפאת חשיבותה של השתלשלות זו יובאו להלן חלקים מהחלטת בית המשפט כלשונם: "... הגם שעסקינן בטענת סמכות, יש לדחות את הבקשה בראש ובראשונה מטעמי שיהוי בלתי סביר. הגשתה במועד כה מאוחר מעוררת הרגשת אי נוחות. התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 8.6.2010, קרי: לפני כשנה וחצי. לאחר שהמוסד (המבקש כאן - מ"נ) הגיש בקשה למחיקת כותרת, שנתקבלה, הוגש על ידו כתב הגנה ביום 30.1.11. בבקשה למחיקת כותרת, כמו גם בכתב ההגנה, לא נטענה טענת סמכות, והמוסד לא כפר בסמכותו של בימ"ש זה לדון בתביעה. יתרה מזו, המוסד הגיש בקשה למחיקה חלקית של כתב התביעה מחמת התיישנות, ולאחר שהבקשה נדחתה אף הגיש בקשת רשות ערעור החלטת הדחייה. משהערעור נמחק בהסכמה, הגיש המוסד בקשה מחודשת למחיקת התביעה מחמת התיישנות. מעבר לכך אף התרחשה התכתשות מתמדת בין בעלי הדין בנושאים שונים, טפלים בעיקרם. אף לא מילה אחת בנושא הסמכות העניינית! ב. בהחלטתי מיום 2.8.11 נאמר, בין היתר: 'המתרחש בתיק זה חורג מגבולות המוכר והנהוג. בעלי הדין, ולאמיתו של דבר, באי כוחם, מנהלים ביניהם מלחמת חורמה בעוצמה שאינה מוכרת לי, ועסוקים בעתירות מחיקה למכביר, איש את כתבי הטענות של רעהו. בתיק התקיימה בפני ישיבת קדם משפט אחת, ואילו מספר הבקשות כבר הגיע לעשרים ושש, ומספר ההחלטות לעשרים ושבע!' בשולי ההחלטה הוריתי לצדדים להשלים את הגשת תצהירי עדות ראשית, וקבעתי את התיק לשמיעת ראיות ליום 24.11.11. עוד לא יבשה הדיו על ההחלטה, וביום 18.9.2011, לאחר שהתיק מתנהל בבית המשפט מזה כחמישה עשר חודשים, עותר המוסד 'לדחיית התביעה על הסף מפאת העדר סמכות עניינית, ולחילופין להעביר את הדיון לבית הדין האזורי לעבודה". לאור האמור קבע בית המשפט: "הימנעות הנתבע מלהעלות את טענת העדר הסמכות העניינית עד לשלב זה, נגועה בחוסר תום לב. הנתבע ישן על טענתו זו במשך חודשים רבים והחמיץ את המועד. העתירה למחוק את התביעה או להעבירנה לבית הדין בשלב כה מאוחר נראית על פניה כאמצעי אחרון שנוקט המוסד על מנת למנוע או לעכב את בירורה של התביעה, אמצעי שנראה על פניו כלא לגיטימי, בשים לב לעובדה שקבלת הבקשה בשלב זה פירושה עיכוב של כשנתיים בבירור התביעה, על לא עוול בכפו של התובע". 5. בית המשפט הוסיף, כי גם לגוף העניין לא השתכנע שיש לקבל הבקשה, כמפורט בהחלטתו. לא ראיתי צורך לחזור כאן על ההנמקה לגופה. 6. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שבפניי. דין הבקשה להידחות. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי בקשת הסילוק על הסף בשלב זה נחזית כאמצעי אחרון שנוקט המבקש על מנת למנוע או לעכב את בירורה של התביעה נגדו. זאת אין לאפשר. לאחר כחמישה עשר חודשים של עיכובים ובקשות מבקשות שונות, ובנסיבות העניין, העלאת טענת העדר סמכות עניינית אינה מצדיקה לעצור את ההתדיינות ובפרט נוכח הדברים הקשים שהשמיע בית המשפט המחוזי, הבקיא בפרטי ההליך. יש לאפשר לבית המשפט להשלים את מלאכתו. אין לשכוח כי המבקש הוא גוף ציבורי ועליו לכלכל צעדיו בהתאם. 7. בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא. יחד עם זאת, ומשום שעסקינן בטענת סמכות עניינית, המבקש רשאי להעלותה בשלב הערעור, ככל שיהיה כזה, וכל טענות הצדדים בעניין שמורות להם. ניתנה היום, ט' בשבט תשע"ב (2.2.2012). סמכות עניינית