זהו ערעור לקבלת תגמולים רטרואקטיביים בשל החלטת ועדה רפואית עליונה מיום 27.2.1992. ההליך והעובדות זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 13.7.09 ולפיה לא ניתן להענות לבקשת המערערת לתשלום תגמולים רטרואקטיביים באשר לפגימה ממנה היא סובלת שהיא עקרות (להלן: "הפגימה"). המערערת נולדה ביום 23.3.61, התגייסה לשרות חובה ביום 25.12.79 והשתחררה בתאריך 24.12.82. המערערת שירתה בחיל אוויר והסתבכות מצבה הרפואי החל בזמן היותה בקורס קצינות בזמן ההשלמה החילית לקציני חיל האוויר בבית ספר הטכני בחיפה. ביום 29.7.82 הגישה תביעה לקצין התגמולים להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "החוק" או "חוק הנכים") ובה פרטה את תיאור המחלה כך: "ב - 5.4.81 פניתי לרופא היחידה עם כאבי בטן. הרופא טען שמדובר בפטריה והחזירני ליחידה. לאחר שבוע אושפזתי עם ציסטות בשחלות. מאז כשנה פניתי מספר פעמים לכמה מרפאות צבאיות עם בעיה של כאבים חזקים אך הושבתי ריקם ולמרות שנעשו בדיקות הדיאגנוזות היו מטעות ולא הצליחו לאתר ולא טיפלו בי כראוי. עד שב 20.2.82 אושפזתי ברמב"ם שהאבחנה היתה בעיית כליות. בסופו של דבר שכבתי כחודש בבית חולים ועברתי ניתוח של כריתת חצוצרה וחלק מהשחלה והחצוצרה השניה איננה ניתנת לזיהוי. בגלל המצב נאמר לי שאין לי סיכוי ללדת. לדעתי נובע הדבר מהזנחה רפואית שנמשכה לאורך זמן". ד"ר שנפלד, גניקולוג, מטעם המשיב, קבע ביום 10.7.91 כי המערערת סבלה מדלקת האגן, אשר לא אובחנה כראוי במועד. בשל אי אבחון מתאים וטיפול יעיל בהתקף הראשון נגרמת סתימת חצוצרות והדבקויות ב - 13% מן המקרים. ד"ר שנפלד קבע כי "דלקת האגן החלה בהיות המערערת בשרות פעיל ושרשרת אי הדיוקים באבחנה ובטיפול גרמו לה בסיכומו של דבר למצב של אי פוריות, סבל נפשי רב, כשלון הנישואין ותחזית עגומה לעתיד" (ראו מסמך 37 לת"ר). לציין שד"ר ויסלפיש נתן חוות דעת מיום 17.1.90 מטעם המשיב ובה דחה את התביעה (ראו מסמך 30 לת"ר), אולם כאמור ד"ר שנפלד קיבל את התביעה לאחר שהומצאה לקצין התגמולים חוות דעת מטעם המערערת של פרופסור שר (ראו מסמך 34 לת"ר). בעקבות חוות דעתו של ד"ר שנפלד, נקבע למערערת קשר של גרימה בגין "הדלקת באגן בגינה נותחת וסיבוכיה" לבין השרות הצבאי וזאת בהחלטת קצין תגמולים מיום 24.10.91 (ראו מסמך 38 לת"ר). ביום 9.1.92 קבע קצין התגמולים בפרוט את הסיבוכים המצוינים בהחלטתו הקודמת והם: ניתוח בטן, כריתת חצוצרה, כריתת חלק מהשחלה, הדבקויות מעיים, כריתת תוספתן ואי פוריות (ראו מסמך 44 לת"ר). ביום 27.1.92 נבדקה המערערת על ידי ועדה רפואית ונקבעו לה הנכויות הבאות: בגין דלקת כרונית של איברי המין עם הפרעות ניכרות - 20% נכות, בגין מצב אחרי כריתת שחלה וחצוצרה מימין - 10%, בגין הפרעות בינוניות של דרכי העיכול כתוצאה מניתוח בטן - 20% נכות, צלקת לאחר ניתוח בטן ללא הפרעה - 0%, סך הכל 35% נכות (ראו מסמך 39 לת"ר). באותו מסמך ציינה הועדה: "העקרות המשנית הינה על רקע מכני בגין הדלקת הכרונית באגן וחסימת החצוצרה הנותרת ואינה נכללת בהענקת אחוזי הנכות. לגבי ה -אפנדקטומיה היא נכללת בנכות." ביום 29.1.92 כתב יו"ר הוועדות הרפואיות בתל אביב, ד"ר יוסף דוידזון, לוועדה הרפואית כי למערערת עקרות משנית ובעיות מכניות וכי סעיף ליקוי 27 (ב) מציין, לגבי עקרות שגורמיה ידועים, אחוזי נכות שלא יפחתו מ - 30% וכי אחוזי הנכות שניתנו למערערת בגין הבעיות שגרמו לעקרות פחותים מ 30%. לפיכך הוא מבקש מהוועדה לשקול מתן סעיף נוסף, למשל 18 (1) (ב) או אחר לפי מצבה, לשיקולם, שיעלה את סך אחוז הנכות בגין הבעיות המכניות שגרמו לעקרות. יש לציין כי בשוליו הימניים של אותו מספר מופיעה הערה נוספת בעט אדום: "נראה לי שסעיף 1(ג) במקום 18 (1) (ב) פותר את הבעיה" (ראו מסמך 41 לת"ר). המערערת עמדה על כך שעליה לקבל נכות בגין מצבה הנפשי כתגובה לפגימה ובוועדה נוספת מיום 16.3.92 נקבעה לה גם נכות בגין "מצב תגובתי נוירוטי למחלה גופנית ממושכת + תגובה דיכאונית - 20%". אחוז הנכות הכולל שנקבע לה באותו שלב עד לבדיקה חוזרת במרץ 94 היה 54% (ראו מסמך 48 לת"ר). באותה ועדה הוספה הערה בפרוטוקול הוועדה מיום 27.1.92 (מסמך 39 לת"ר) לפיה: "כיוון שהועדה מקבלת שמצבה המעשי נכון לעכשיו הוא מצב של עקרות משנית לדלקת הכרונית ומצב אחרי כריתת שחלה מצד אחד הרי שצירוף שני הסעיפים אחד + שלוש (אחד הוא דלקת כרונית שעליה ניתנו 20% ושלוש היא הפרעות בינוניות של דרכי העיכול שעליה ניתנו גם 20% - הועדה) שנקבעו כל אחד בגובה של 20% יתנו יחד סך אחוזי נכות מעל 30% כפי שנקבע בספר התקנות". יש לציין כי באותה ועדה הועלתה הפגימה בגין דרכי העיכול מדרגות "קלות" על פי סעיף 18 (1) (ב) ל"בינוניות" על פי סעיף 18 (1) (ג). בהמשך לאותה ועדה רפואית הוציא קצין התגמולים החלטה מיום 18.5.92 ובה נקבע כי הוועדות הרפואיות קבעו את דרגת הנכות ל - 54% תוך פרוט כל הפגימות ואחוזי הנכות וכן נכתב: "קביעה זו תשאר בתוקפה מתאריך 9.8.82 (הגשת התביעה) ועד לבדיקה חוזרת שנקבעה לחודש 3/94" (ראו מסמך 53 לת"ר). ביום 9.7.92 שלחה המערערת מכתב לוועדה הרפואית העליונה ובו ערערה על שני נושאים: 0% נכות שנקבע לה בגין הצלקת הניתוחית וחוסר התייחסות לנושא אי הפוריות שלא הוכר לה במסגרת סעיפי הנכות שנקבעו (ראו מסמך 56 לת"ר). בתיק נמצאת תרשומת פנימית מיום 13.7.92 אשר חתימתה לא ברורה והמופנה לד"ר פאר ופרופסור בן בסט, (מסמך 57 לת"ר) ובה נכתב: "מערערת על צלקת ועל זה שלא קיבלה סעיף על עקרות. יש להסביר לה שלפי התקנון כאשר סיבות העקרות אינן ברורות מגיע לה 30%, אך כאשר הן ברורות כמו במקרה שלה וסך גורמי העקרות הם מעל ל - 30% מפגימות (1-3) אין מקום לסעיף נפרד על עקרות. ראה סעיף 27." ביום 27.7.92 התכנסה הוועדה הרפואית עליונה בנוכחות הרופאים ד"ר ברנר, ד"ר בן בסט וד"ר פאר וכתבו כך: "הועדה מאשרת את החלטת הועדה הקודמת" וכן התייחסו לערעור בנושא הצלקת ודחו אותו בכותבם: "לפי התקנון החדש סעיף 75 (1) (א) אינו מזכה את הנכה בסעיף נכות - אין נכות."(מסמך 65 לת"ר). ביום 29.7.92 שלח קצין התגמולים מכתב למערערת בהקשר לערעור בפני הוועדה הרפואית ובו כתב כי הוועדה הרפואית דנה בערעור ואישרה את קביעת הוועדה הרפואית מתאריך 27.1.92 ולפיכך דרגת הנכות נקבעה ל 54% זמנית עד לבדיקה חוזרת במרץ 94. עוד כתב קצין התגמולים כך: "לפי התקנון החדש סעיף 75 (1) (א) הצלקות - אינו מזכה בכל נכות = אין נכות. הינך רשאית לערער על כך תוך 45 יום מיום קבלת המכתב לבית המשפט המחוזי, רחוב ויצמן 1 תל אביב". (מסמך 58 לת"ר). על החלטה זו לא הוגש ערעור. במהלך שנת 93' התגלעה מחלוקת בין קצין התגמולים לבין המערערת בנוגע למועד תחילת דרגת הנכות בגין המצב הנפשי, כאשר בסופה ב - 7.11.93 קבע קצין התגמולים כי תחילת דרגת הנכות בגין המצב הנפשי תהא מתאריך 3.1.89 (מסמך 64 לת"ר). ביום 30.11.94 עמדה המערערת לבדיקה חוזרת בפני ועדה רפואית אשר קבעה כי מצבה של המערערת סופי ונקבעה לה נכות בשיעור 54% לצמיתות. על החלטה זו לא הוגש ערעור. ביום 14.2.05, כ-10 שנים מתום הוועדה הרפואית שקבעה 54% נכות, הוגשה מטעם המערערת בקשה לבדיקה חוזרת על ידי ועדה רפואית בשל החמרת מצבה הנפשי (מסמך 119 לת"ר). ביום 16.2.05 הופנתה המערערת להערכה חוזרת (מסמך 120 לת"ר). ביום 30.3.05 פנתה המערערת למשיב וטענה כי הוועדה הרפואית משנת 1992 צריכה היתה לתת לה 30% נכות לפחות בגין העקרות ללא קשר להפרעות בדרכי העיכול שבגינם הגיעו לה 20% נכות. ובלשונה: "נכות מסוג עקרות, שנגרמה לפני גיל 30, תוגדר כ-30% כאשר סיבותיה אינן ידועות וכאשר סיבותיה ידועות - בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לפגימות, אך לא פחות מ - 30% נכות. לפי תקנות אלה, היתה צריכה הועדה לקבוע לי 30% נכות בגין העקרות, שנגרמה לי בגיל 21, בגין הסיבות שפרוטו בפרוטוקול. לצערי הועדה הסתפקה בהערה הנ"ל והותירה הפתח לקביעה מוטעית, שאכן קרתה. 4. סעיף 3 בפרוטוקול הנדון (מ 27.1.92) מתייחס להפרעות בדרכי העיכול ואינו קשור/גורם לעקרות. 5. צירוף סעיף 1 + 2 בפרוטוקול זה שהם אכן הגורמים לעקרות כפי שקבעו הרופאים בועדה, נקבעו ל 20% נכות ול - 10% נכות בהתאמה. מכאן שצירופם בחישוב משוקלל יהיה נמוך מ 30% הנכות שהיו צריכים להקבע לגבי על פי התקנות. מבקשת טיפולכם לשינוי אחוז הנכות בהתאם לתקנות ולמפורט במסמך זה. היות שהטעות הינה טעות שאינה באשמתי והיות שנכות זו מוכרת משנת 82 - הרי שלמרות השנים הרבות שחלפו, מן הנכון והראוי כלפי יהיה לבצע תיקון רטרואקטיבי לא רק של סעיפי הנכות וגובה אחוזי הנכות ברישומים, אלא גם לזכותני בהפרשים הכספיים שכן אלה היו ניתנים לי לולא בוצעה טעות זו כלפי" (מסמך 115-116 לת"ר). ביום 2.5.05 ביקש פרופסור דוד עזרא לבדוק בנושא הגסטרו-אנטרולוגי: "כיצד העלו אחוזי הנכות מ 10% ל 20% לפי 18 (1) (ג) במקום 18 (1) (ב) שכתבה הועדה הרפואית במקור" (מסמך 120 לת"ר). ביום 25.7.05 נכתב מזכר של פרופסור עזרא וד"ר אקרשטיין: "ד"ר אקרשטיין מאשר כי בפרוטוקול מ 27.1.92 מופיעה חתימתו בתיאור פגימה מס' 3, כאשר למעשה לא היתה כוונה לשנות נכות גסטרו אינטסטינלית (דרכי עיכול), אלא אם בכלל, הרי את הנכות הגניקולוגית. לפיכך, הועדה ממליצה כי בדיון שיוזמן על ידי יו"ר ועדות רפואיות ידון לא רק החלק הפסיכיאטרי אלא גם הנושא הגניקולוגי והגסטרו - אנטרולוגי, כלומר ידונו כל הפגימות המוכרות עד עתה. נא אישור קצין תגמולים והעברה ליו"ר ועדות רפואיות להכנה מחדש" (מסמך 122 לת"ר). ביום 4.7.06 הוזמנה המערערת לוועדה הרפואית לבדיקה מחדש על פי סעיף 37 (א) לחוק (מסמך 123 לת"ר). ביום 24.9.07 עמדה המערערת בפני ועדה רפואית אשר החליטה: "הועדה מקבלת את בקשתה של הנכה ומציעה לבטל את שני סעיפי הנכות משנת 1994 העוסקים בדלקת כרונית אברי המין ומצב אחרי כריתת שחלה - פגימות 2,3 (3.11.94) ובמקום זאת נכות בגין עקרות 27(ב) - "30%. הוועדה מדגישה לקצין תגמולים כי יש עדיין להפנותה לדיון בנושא הנפשי וכמו כן להחזיק התיק על מנת לדון בנושא הטחורים על פי תקנה 9. כמו כן יש לזמן פלסטיקאי על מנת להקנות לה נכות מתאימה בגין הצלקת בבטן. הוועדה קבעה את הפגימות הבאות: "תגובה דיכאונית - 20%; הפרעות בינוניות בדרכי העיכול - 20%; עקרות משנית שסיבותיה ברורות - 30% סה"כ אחוזי נכות 55%". ביום 12.11.07 עמדה המערערת בפני ועדה רפואית נוספת לפי תקנה 9, אשר קבעה לה נכות של 1% בגין טחורים ו - 1% בגין צלקת ניתוחית עדינה לצמיתות (מסמך 191 לת"ר). ביום 12.12.07 ניתנה החלטת קצין תגמולים לפיה הוועדה הרפואית בישיבותיה מיום 24.9.07 ו 22.11.07 קבעה את דרגת נכותה של המערערת ל - 56% עבור: הפרעות בינוניות בדרכי העיכול - 20%; עקרות משנית שסיבותיה ברורות - 30%; טחורים - 1%; צלקת - 1%; תגובה דיכאונית 20% (מסמך 131 לת"ר). ביום 20.1.08 פנתה המערערת למשיב ובו טענה טענות שונות. לענייננו חשובה טענתה לעניין תחילת הנכות בעניין העקרות, כאשר היא מפנה את תשומת לב קצין התגמולים כי הנכות הוכרה עוד בשנת 1982 אך בשל טעות, נושא זה לא תוקן וזאת למרות שהמערערת ערערה על כך מייד לפני הוועדה הרפואית השנייה, אך הרופאים סברו שהיא טועה ובלבלו בין הסעיפים ולכן היא מבקשת כי התקנה תוכר רטרואקטיבית לשנת 1982 כולל הנגזרות הנובעות מכך בהיבט התגמולים (מסמך 179 לת"ר). ביום 14.8.08 ניתנה החלטת קצין תגמולים בעניין תשלומים רטרואקטיבים בגין העקרות כך: "מעיון בתיק עולה כי לא הוגש ערעור לוועדה העליונה על החלטת הועדה המחוזית - מ 11/94 ולכן יש לראות החלטה זו חלוטה עד למועד הועדה אשר שינתה את הקביעה. לציין שתחולת דרגת נכות נקבעה החל ממועד הפניה לוועדה הרפואית, שכן כל הליך של ועדה רפואית הינו הליך חדש העומד בפני עצמו מול כל ועדה. וכל ועדה רפואית שיושבת ודנה ובודקת את מצבו של הנכה ולא יכולה - ועדה אחרת מאוחרת יותר, להחליף את שיקול דעת הועדה המוקדמת בשיקול דעתה, כלומר הועדה הרפואית סוברנית בהחלטתה. ואכן מדיון בוועדה הרפואית ישיבתה מתאריך 24.9.07 צוין... "הועדה מקבלת את בקשתה של הנכה"..., תחילת דרגת הנכות נקבעה ממועד הועדה הרפואית ולא ממועד מוקדם יותר, דהיינו 1.10.07. לאור האמור לא ניתן להיענות לבקשתך לתשלום תגמולים רטרואקטיבית" (מסמך 167 לת"ר). קצין התגמולים חזר על החלטתו שוב ביום 13.7.09 ועל כך הוגש הערעור. טענות המערערת המערערת טוענת כי הוועדה הרפואית מיום 29.1.92 התייחסה לסיבות היווצרות אי הפריון ונתנה לכך ביטוי בקביעת הנכויות, אך כפי שצוין בפרוטוקול הוועדה, לא ניתנו אחוזי נכות בגין העקרות וזאת לטענת המערערת בשל חוסר הכרת התקנה הרלוונטית על ידי הגניקולוג חבר הוועדה, כפי שהעיד בפניה שנים לאחר מכן. המערערת טוענת עוד בעניין זה כי יו"ר הוועדות הרפואיות בשנת 1992 הבחין בקביעה השגויה בנושא העקרות והנחה מיידית את הוועדה הראשונה לתקן את הדרוש תיקון. לטענתה הנחיה זו מעולם לא קוימה. המערערת טוענת, כי מייד ערערה על ההחלטה השגויה בשני נושאים בעניין הצלקת ובעניין אי קביעת אחוזי נכות בגין העקרות. המערערת טוענת כי כאשר הועמדה בפני ועדה רפואית עליונה ביום 27.7.92 המשיב העמידה רק בנושא הצלקת. המערערת טוענת כי החלטת הוועדה העליונה לא הפכה לחלוטה בעניין העקרות, משום שלמרות שלא ערערה על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, הרי שעשתה זאת משום שהאחרונה התייחסה רק לנושא הצלקת ולא לנושא העקרות. לטענתה, המשיב מעולם לא מימש את מחויבותו על פי החוק להעמיד את המערערת לפני ועדה רפואית עליונה בנושא העקרות, ולפיכך נותר נושא זה פתוח משנת 1992 ועד היום. המערערת טוענת עוד כנגד המשיב, כי פעל במהלך השנים במטרה לפגוע בזכויותיה ולצמצמן וכי ניהל כנגדה מלחמת התשה. המערערת טוענת כי הרופאים לא קבעו בהתאם לאחריותם את מועד תחילת הנכות כאשר מן הסתם סברו שנושא זה טריוויאלי, שהרי הם עצמם קבעו ב 27.9.92 את נכותה כנכות צמיתה מ - 9.8.82. המערערת מבקשת בסעיף 33 לסיכומיה לקבוע, כי מועד הגשת הבקשה להכרה בעקרות הוא מועד הגשת הבקשה הראשונה - 9.8.82, ולכן מועד זה הוא המועד הקובע לכל דבר ועניין, ובכלל זה תשלום התגמולים. עוד היא קובעת כי רצף המחדלים והטעויות של המשיב על פני כמעט 30 שנה יש בו כדי להעיד על זלזול וחובבנות. עוד היא מבקשת כי הוועדה תקבע כי על המשיב לדאוג להחזיר את החומר לגורמי הרפואה על מנת שיבדקו את אחוזי הנכות בגין העקרות על פי הנחיית יו"ר הוועדות מיום 29.1.92. עוד טוענת המערערת לקבלת פיצוי הולם בגין נזקים שנגרמו לה, בגין עוגמת נפש ונזקים כספיים וכן לקבלת תקבולים מוגדלים בגין העקרות באופן רטרואקטיבי וכן לתשלום הוצאות חוות הדעת הרפואיות בהתאם לפסק דין משנת 1992. טענות המשיב המשיב טוען כי סעיף 18 לחוק מעניק למשיב את הסמכות לקביעת מועד לעניין תשלום התגמולים וקובע את הכלל, לפיו תגמולים ישלמו לנכה מיום הגשת התביעה בכפוף לשני חריגים. לשיטת המשיב על פי הפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון כל פניה לוועדה הרפואית לצורך בחינה מחודשת של דרגת הנכות, משמעה, פתיחת הליך תביעה חדש ובשל כך יש לפרש את התיבה "יום הגשת התביעה" בסעיף 18 כיום בו הוגשה התביעה אחרונה לשינוי דרגת הנכות. ב"כ המשיב הפנתה לפסקי דין ביניהם רע"א 2563/03 שלום בן חור נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים, 4.5.06); רע"א 1357/06 עמוס גזית נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים, 6.10.08); עע"מ 7605/09 פלוני נ' משרד הבטחון (פורסם במאגרים, 25.3.10) וכן פסקי דין נוספים כמפורט בסעיף 53 לסיכומי המשיב וכן לפסק הדין של ועדה זו, שעליו הוגש ערעור ע"א 1103/08 אבנר צדוק נ' קצין תגמולים וכן לע"נ 333/96 סקוטלסקי אהוד נ' קצין תגמולים. לפיכך טוענת ב"כ המשיב כי עמדת המשיב, לפיה המערערת זכאית לתשלום תגמולים בהתאם לדרגת הנכות המעודכנת שנקבעה לה בגין עקרות על ידי הוועדה הרפואית משנת 2007 היא רק מהמועד בו פנתה לקצין התגמולים בבקשה לשנות את אחוזי הנכות שנקבעו לה בגין עקרות, קרי מיום 30.3.05 - עומדת בכללי הפסיקה וההלכה. ב"כ המשיב טוענת כי הוועדה הרפואית העליונה משנת 92 דנה בטענות המערערת והחליטה לאשר את החלטת הוועדה הרפואית המחוזית ועל החלטה זו לא הוגש ערעור ולכן מדובר בהחלטה חלוטה. לענין זה היא מציינת כי ב - 30.11.94 הועמדה המערערת לבדיקה חוזרת בפני ועדה רפואית אשר קבעה שמצבה של המערערת סופי ונקבעה לה נכות בשיעור 54% לצמיתות, כאשר גם על החלטה זו לא הוגש ערעור ולפיכך גם זו החלטה חלוטה. ב"כ המשיב מזכירה כי העקרון הבסיסי של אי תשלום תגמולים למפרע חל גם במקרה בו נמצא כי החלטת קצין התגמולים בטעות יסודה, ואפילו אם אותה טעות נגרמה בשל מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית. ב"כ המשיב טוענת כי טענתה של המערערת בסיכומיה, לפיה הוועדה הרפואית משנת 1992 לא דנה בטענותיה לגבי אי פיריון וכי "תביעתה בנושא נותרה פתוחה" עלתה לראשונה רק במסגרת ערעור זה והיא עומדת בסתירה לטענותיה של המערערת בעצמה במסמכים בזמן אמת כי הוועדות שגו בחישוב אחוזי הנכות וכי בפנייתה למשיב בשנת 2005 היא למעשה בקשה לתיקון הטעות. לעניין זה היא מפנה לפנייה של המערערת למשיב בשנת 2005 (מסמכים 115 עד 116) ולטענתה בוועדה הרפואית מיום 24.9.07 (מסמך 192 לת"ר) וכן מסמכים נוספים. לפיכך טוענת ב"כ המשיב כי טענתה זו היא בסתירה לטענות שהועלו על ידה במסמכים שהגישה למשיב בזמן אמת ולכן דינן להדחות. עוד טוענת ב"כ המשיב כי החומר בתיק הרפואי מדבר בעד עצמו וממנו עולה כי טענותיה של המערערת בנושא אי הפריון נדונו והוכרעו על ידי הוועדות הרפואיות שדנו בעניינה והטענה כי מדובר בתביעה "פתוחה" היא טענה בעלמא, הנטענת כלאחר יד. משלא הגישה המערערת ערעור על החלטת הוועדה רפואית העליונה טענות המערערת כיום לפיהן הוועדה הרפואית העליונה משנת 92 לא דנה בטענותיה לעניין הפריון אין בהן כדי לסייע שכן היא יכלה לערער בשעתו על החלטת הוועדה לביהמ"ש המחוזי, או להגיש בקשה לוועדה לתיקון הטעות ומשלא עשתה כן הפכו החלטות אלה לחלוטות. אשר לטענה כי יש לשלם לה תגמולים החל ממועד פנייתה למשיב בבקשה לתיקון הטעות, קרי מיום 30.3.05 ולא מיום 1.10.07 הרי שלעניין זה ניתנה הוראה לתשלום הפרשי תגמולים בגין תקופה זו. לענין זה מפנה ב"כ המשיב למכתב עדכון שנשלח למערערת מיום 11.8.10, מסמך 202 לת"ר. דיון והכרעה הבאנו באריכות את פירוט המסמכים כפי שנמצאו בתיק הרפואי, אך המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה למסמכים בשנת 1992, ובמיוחד לגבי הוועדה הרפואית העליונה מיום 27.7.92, אשר לטענת המערערת לא דנה כלל בערעורה על כך שהוועדה הרפואית המחוזית לא קבעה לה סעיף עקרות ספציפי ונפרד. טענתה של המערערת כי הוועדה הרפואית העליונה לא דנה בנושא העקרות אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים המצויים בתיק. נסביר. לאחר שהמערערת שלחה מכתב לוועדה הרפואית העליונה ביום 9.7.92 ובו אכן טענה כי לא התייחסו לנושא אי הפוריות בוועדה הרפואית המחוזית (מסמך 56 לת"ר) נמצאת בתיק תרשומת פנימית מיום 13.7.92 (אשר החתימה עליה איננה ברורה אך ככל הנראה לפי תיקון שנעשה בצד חתום על התרשומת פרופסור שטרייפל) המתייחסת בדיוק לטענה זו והיא מופנית לפרופסור בן בסט וד"ר פאר, אשר שניהם ישבו בוועדה הרפואית העליונה מיום 27.7.92 (מסמך 57 לת"ר). במסמך זה נכתב כך: "מערערת על צלקת ועל זה שלא קיבלה סעיף על עקרות. יש להסביר לה שלפי התקנון כאשר סיבות העקרות אינן ברורות מגיע לה 30%, אך כאשר הן ברורות כמו במקרה שלה וסך גורמי העקרות הם מעל ל - 30% מפגימות (1-3) אין מקום לסעיף נפרד על עקרות". כאמור מסמך זה הופנה לפרופסור בן בסט ולד"ר פאר. בוועדה רפואית העליונה מיום 9.7.92 ישבו פרופסור בן בסט וד"ר פאר, שני הרופאים שאליהם הופנה המזכר הפנימי, וכן ד"ר ברנר. מכאן עולה שהוועדה הרפואית העליונה ידעה על הערעור בנושא העקרות והחליטה שלא להתערב בהחלטת הוועדה הרפואית המחוזית, כפי שהנחה אותם פרופסור שטרייפל באותה תרשומת. הוועדה העליונה אכן כתבה במפורש: "הועדה מאשרת את החלטת הועדה הקודמת." בכך ניתן לראות התייחסות גם לסוגיית העקרות והחלטה שלא להתערב בנושא זה. יתר על כן, גם אם טעתה הוועדה הרפואית העליונה בקביעתה זו, הרי שעל פי הפסיקה טעות שעושה ועדה רפואית או ועדה רפואית עליונה, אשר לא מערערים עליה במועד הקבוע בחוק הופכת לחלוטה, ולא קמה לנכה זכאות לקבל את התגמולים באופן רטרואקטיבי. בסוגיה זו אפשר אכן להפנות לפסק הדין של הוועדה בעניין אבנר צדוק שבו קבענו : "באשר לטעויות אשר נפלו בהחלטות הועדות הרפואיות, כבר נקבע במספר רב של פסקי דין כי דרגת הנכות ותאריך תחילתה של דרגת הנכות הינה בסמכות של ועדה רפואית ומשלא הוגש ערעור על החלטת הועדה הרפואית או הועדה הרפואית העליונה הפכה החלטה זו לחלוטה אף אם טעתה הועדה הרפואית". על ההחלטה בעניין אבנר צדוק, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב והערעור נדחה בהמלצת בית המשפט המחוזי. גם לו היינו מקבלים את טענתה של המערערת כי הוועדה הרפואית העליונה לא טעתה, אלא פשוט לא דנה בטענתה בנושא העקרות, הרי שגם זו טעות של ועדה, אשר הדרך לתקנה היא באמצעות הגשת ערעור על ההחלטה. משלא הוגש ערעור במועד הרי שהפכה החלטה זו לחלוטה ואין מקום לתשלום תגמולים רטרואקטיביים, אלא רק מן המועד שבו הוגשה התביעה לדרגת הנכות המוגדלת. לענין זה ראו גם את החלטת ביהמ"ש העליון בענין עמוס גזית ולפיה "ודוק. גם אם יוכיח הנכה, ואפילו אם יאושר הדבר על-ידי הועדה הרפואית, כי ההחמרה שנמצאה בו החלה זמן ניכר קודם לכן - המועד לתחילת תשלום התגמולים בגין דרגת הנכות המוגדלת לא יוקדם מיום הגשת התביעה החדשה". באותו פסק דין נטען על ידי ב"כ המערער, כי כאשר הנכה טוען כי הוועדה הרפואית טעתה בקביעה קודמת, כי אז הדרישה אינה "תביעה" חדשה, אלא היא בקשה לעיון מחדש בקביעה הקודמת לתיקון הטעות הנטענת באותה הקביעה. ביהמ"ש העליון קובע כי מדובר בטענה "מושכת את הלב", "אולם אין בידנו לקבלה שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם המבנה החקיקתי של חוק הנכים והסדריו, ואף לא עם מובנה הלשוני של התיבה "תביעה" שבסעיף 18 (א)." יש לציין כי ועדה רפואית מחוזית דנה שוב בעניינה של המערערת גם ביום 30.11.94 (מסמך 190 לת"ר) ושוב לא קבעה סעיף נפרד לענין העקרות וגם על כך לא הגישה המערערת ערעור באותו מועד, מכאן שההחלטה הפכה חלוטה בפעם השנייה. לפיכך לאור הפסיקה פנייתה של המערערת בשנת 2005 לאחר כעשר שנים בטענה כי הוועדה הרפואית משנת 1992 צריכה הייתה לתת לה 30% נכות לפחות בגין העקרות (מסמך 115-116 לת"ר) היא פניה לבחינה מחודשת או לתיקון טעות בנכויותיה ולכן מהווה "תביעה חדשה", אשר הקביעה של הוועדה בעקבותיה של תביעה זו היא החלטה הפועלת מכאן ולהבא ואינה מזכה בתגמולים רטרואקטיביים. אשר לטענתה של המערערת בסיכומיה (סעיף 47) כי המשיב שילם לה תגמולים רק ממועד הוועדה הרפואית (1.10.07) הרי שעל פי סיכומי ב"כ המשיב נושא זה הוסדר וניתנה הוראה לתשלום הפרשי תגמולים בגין התקופה שבין פנייתה של המערערת למשיב בבקשה לתיקון הטעות, קרי מיום 30.3.05. לפיכך טענתה זו של המערערת מתקבלת ועל פי האמור בסיכומי המשיב, המשיב כבר פעל על פיה. אשר לטענה בדבר מועד תחילת דרגת הנכות הרי שגם אם מועד תחילת דרגת הנכות אכן היה מועד הגשת התביעה לראשונה וללא כל שינוי במהלך השנים הרי שמועד תשלום התגמולים נקבע על פי המועד שבו הוגשה התביעה במסגרתה נקבעה דרגת הנכות החדשה. אשר לטענת המערערת בדבר פיצוי בגין עוגמת נפש ונזקים, הרי שמדובר בנושאים שלא נתבקשו בכתב הערעור וממילא אינם בסמכות הוועדה, הדנה על פי חוק הנכים בלבד ואינה בעלת סמכות ליתן ראשי נזק מעולם הנזיקין. אשר לטענתה בעניין הטבות, אשר היא מבקשת לקבל באופן רטרואקטיבי, הרי שלא הוצגה כל החלטה בנושא זה, אשר עליה מערערת המערערת וממילא נושא ההטבות כלל אינו בסמכות ועדת הערעורים, אלא בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. אשר לטענה האחרונה באשר לתשלום הוצאות חוות הדעת רפואית בהתאם לפסק דין משנת 1992, הרי שב"כ המשיב השיבה בסיכומיה, כי אגף השיקום בירר סוגיה זו ועלה כי ביום 4.3.92 שולם לב"כ המערערת דאז, עו"ד גרינברג, סך של 4,360 ₪, אשר על פי החישוב מהווה את סכום הוצאות חוות הדעת הרפואית ושכר טרחת עו"ד בתוספת מע"מ שנפסקו למערערת בהתאם לפסק דין מיום 19.2.92. סוף דבר הוועדה דוחה את הערעור. בנסיבות תיק זה אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה. ניתנה היום, ד' בסיון תשע"א, 6 יוני 2011, בהעדר הצדדים. ד"ר עמנואל כץ חבר עינת רביד, שופטתיו"ר הועדה עו"ד דן יעריחבר צבאנכותצלקתקצין התגמולים