טיפול בהיתר בניה - עורך דין

דין עתירה זו להידחות על הסף, באשר הינה חסרת יסוד, וכל מהותה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. עניינה של העתירה בהחלטת ועדת הערר לתכנון ובנייה מיום 12.4.11, בה הוחלט כי לא נפל פגם של אי חוקיות בהחלטת הוועדה המקומית מיום 19.12.10, להורות על חידוש היתר הבנייה שניתן בשעתו למשיב 3, עוד ביום 13.11.07. בעתירה טוען העותר כי ההחלטה בטלה משום שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות התקנות ביחס למועדים לחידוש היתרי בנייה, וכן כי ההיתר אינו תואם לתב"ע המאושרת. העותר שוכר דירה בבניין בו מתגורר משיב 3, שרכש את דירתו בשנת 2005. לאחר הרכישה, הגיש משיב 3 בקשה לקבלת היתר בנייה, ובמסגרתה ביקש הקלה מהוראות התכנית שעניינה בניית מדרגות פנימיות, במקום הגלריה והמדרגות החיצוניות שבתכנית הקיימת. כמו כן התבקש היתר לבניית שני חדרים נוספים. בעלי הדירה אותה שוכר העותר הגישו התנגדות, אולם ההתנגדות נדחתה לאחר שוועדת המשנה לתכנון ולבנייה קבעה, כי היבטיה הקנייניים של ההתנגדות אינם עניין לוועדה המקומית לדון בהם, כי התוספת המבוקשת עולה בקנה אחד עם הוראות התב"ע המאושרת, וכי אין בה משום פגיעה באחוזי הבנייה של שאר הדיירים. ערר על החלטה זו נדחה אף הוא, ולפיכך ניתן למשיב 3 היתר בנייה, כאמור לעיל. אלא שבעלי הדירה לא אמרו נואש, וגררו את משיב 3 להליכים רבים נוספים, ובכללם הליך בפני המפקח על רישום המקרקעין, שהגיע עד לבית המשפט העליון. מובן, כי במהלך השנים בהן התנהלו הליכים אלה, אשר במסגרתם אף הוצאו צווי מניעה זמניים נגד משיב 3 (שבוטלו לאחר שזכה בדין), לא יכול היה לממש את היתר הבנייה. משניתן פסק הדין בבית המשפט העליון ביום 16.8.10 בבקשה למתן רשות ערעור שהגישו בעלי הדירה, פנה משיב 3 למוסדות התכנון על מנת שיחודש היתר הבנייה שניתן לו. ביום 19.12.10 נעתרה הוועדה המקומית לבקשה, וחידשה את ההיתר לשנה נוספת, מן הטעם שהעיכוב בביצוע העבודות נבע מההליכים המשפטיים שהתנהלו נגד משיב 3. העותר, שהוא שוכר הדירה, הגיש ערר על החלטת הוועדה. ועדת הערר דחתה, כאמור, את הערר, וחייבה את העותר בתשלום 12,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת משיב 3. מכאן העתירה. בצדק ציינה ועדת הערר, כי ספק אם לעותר, שאינו חוכר לדורות ואינו דייר מוגן, מעמד בהליך של חידוש היתר בנייה מכוח תקנה 20 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. ואכן, סבורה אני כי אין לעותר כל מעמד שכזה, ונראה כי הירתמותו למשימה כל כולה באה לעולם לאחר שהליכים שיזמו בעלי הדירה מוצו, ועמדתם נדחתה. לא למותר להזכיר, כי בהליכים שניהלו בעלי הדירה יוצגו הם על ידי אשת העותר, שהיא עורכת דין. העותר מתעבר, אם כן, על ריב לא לו. די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. לגופו של עניין, ההליך התכנוני הכרוך בהיתר הנדון מוצה עד תומו. ואכן, בית המשפט העליון כבר פסק כי חידוש היתר בנייה הוא עניין טכני-ביורוקראטי, ולפיכך, משפג תוקף צו המניעה שעיכב את הבנייה, ובהיעדר מניעה שבחוק לחידוש ההיתר, חייבת הוועדה המקומית לחדשו, כעניין המובן מאליו. רק שינוי במצב התכנון מעיקרו עשוי לשמש עילה לפתיחת הדיון מחדש (בג"צ 315/73 טאנוס נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הצפון, פ"ד כח(1) 635). בענייננו, לא חל כל שינוי במצב התכנוני. מיום שניתן ההיתר ועד היום התב"ע היא אותה תב"ע, וממילא לא השתנה הדין, וכך גם לא חל שינוי בהיתר המקורי שניתן למשיב 3. למעלה מן הצורך אוסיף, כי בצדק טוען ב"כ משיבה 1, כפי שגם קבעה ועדת הערר, כי הנספח אליו מפנה העותר בעתירתו, על מנת לבסס את הטענה כי ההיתר נוגד את התב"ע, הינו נספח מנחה ולא נספח מחייב, ולפיכך ניתן לסטות ממנו באישור הוועדה המקומית. גם טענת העותר כאילו חלף המועד לחידוש היתר הבנייה אינה יכולה לעמוד, כאשר בעלי הדירה הם שמנעו את מימוש ההיתר. הדין עם המשיבים, הסבורים כי הליכים משפטיים המונעים את ביצוע היתר הבנייה הינם בבחינת "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת תוקפו של ההיתר. לעניין זה ניתן ללמוד גזירה שווה מן הכלל לפיו מושעה מרוץ ההתיישנות כנגד מי שאין בכוחו לפעול (בג"ץ 3967/98 אמיתי - אזרחים למען מינל תקין וטוהר המידות נ' ועדת הכנסת ואח', פ"ד נב(3) 529). משנקט העותר, או מי שעומד מאחוריו, הליכים כדי למנוע את מימוש היתר הבנייה, לא יוכל להישמע בטענה כי חלף המועד להארכתו. קבלת עמדה זו אינה מתקבלת על הדעת גם משיקולים של מדיניות שיפוטית, שהרי יהיה בה כדי לעודד שימוש לרעה בהליכים, על מנת להשיג תוצאה שאינה מגיעה מן הדין לנוקט אותם. סיכומם של דברים, אין לי אלא להסכים עם ניסוחה הקולע של ועדת הערר, אשר בדחותה את הערר עמדה על חוסר תום הלב שבהגשתו על ידי העותר. וכך אמרה: "המקרה שבפנינו הוא מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליכי ערר, אשר כל מטרתן הנה עוד שלב בסכסוך השכנים. ראשית, העותר לא טען, ובצדק לא טען, כי ההיתר פוגע בו בצורה כלשהי. ראשית, העורר הוא בכלל שוכר הנכס, כך שכל טענה (שכאמור לא נטענה) לגבי ירידת ערך לא רלוונטית לגביו. מעבר לזאת, לא מצאנו כל קשר בין הבנייה המבוקשת לבין הדירה בה מתגורר העורר ובוודאי אין כל פגיעה. שנית, העורר ובעלי הדירה אותה הוא שוכר הם אלה שגרמו לכך שלא ניתן יהיה לבצע את העבודות מכוח ההיתר במשך שנים רבות. כאשר בפסיקת בית המשפט העליון, העיר בית המשפט העליון לגבי חוסר תום ליבם של אלו, כאשר קבע ששיקולי הצדק נוטים לטובת מבקשי ההיתר. לפיכך, המצב בו העורר מצד אחד נוקט בהליכים כנגד ביצוע ההיתר (הליכים שנדחו על ידי בית המשפט העליון) ומונע את הבנייה, ומצד שני מתנגד לחידוש ההיתר היות ולא התחילו בבנייה במועד הינו מצב של חוסר תום לב קיצוני". אוסיף ואומר, כי ברוח ההתנהלות המתוארת לעיל, אשר לא ניתן להבינה אלא כניסיון להיאחז בכל הליך אפשרי ובלתי אפשרי על מנת למנוע ממשיב 3 את מימושו של ההיתר שניתן לו כדין, משולבים בעתירה רמזים בדבר שחיתות העומדת ביסוד ההיתר שניתן לו, מבלי שיהיה בידי העותר כדי להצביע ולו על תחילתה של ראיה לכך. בסעיף 3 לעתירה טוען העותר, כי התב"ע הנקודתית שיזם משיב 3 אושרה "בימים בהם אושרה 'תכנית הולילנד'" (והמבין יבין - כך כנראה סבור העותר), וכך מתגולל הוא על משיב 3 אשר היה ויצליח לממש את תכנית הבנייה, "יהיו רווחיו, ככל הנראה, פטורים ממס". מלבד הרצון להשחיר פנים, לא למדתי מה עניין חבותו העתידית או אי חבותו העתידית של משיב 3 במס, לעניין מתן היתר בנייה. בעתירתו טוען העותר גם כנגד שיעור ההוצאות ושכ"ט עו"ד שחויב בהם. הנני סבורה כי גם בעניין זה צדקה ועדת הערר, אשר כעולה מן הפרוטוקול הציעה לעותר לחזור בו מן הערר מבלי שייפסקו נגדו הוצאות, הצעה שהעותר דחה. משמצאתי כי העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות בית המשפט (תקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000) , הרי היא נדחית על הסף. העותר ישלם לכל אחד מן המשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ב, 14 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. עורך דיןבניההיתר בניה