תאונה במגלשת חירום במטוס








תאונה במגלשת חירום במטוס

תאונה במגלשת חירום במטוס
תביעה בגין נזקי גוף אגב תעופה. המחלוקת על החבות ועל הנזק.

ייאמר כבר עתה – ב"כ הצדדים עשו כל מאמץ לנהל את הדיון ביעילות ובהגינות:

ראשית, הסכימו כיעל התביעה האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית מ – 1929 [להלן – "אמנת ורשה" או "האמנה"] ועל כן אין עוד צורך לדון בשאלת ייחוד העילה וקליטת האמנה במשפט ארצנו.

שנית, הסכימו כי ככל שתיקבע חבות ישראייר, נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 33%.

שלישית, בתוך שני ימי דיונים נשמעו 4 עדי תביעה ו – 8 עדי הגנה, ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה באופן בהיר, הפנו לפירוט בתחשיבי הנזק שהוגשו בעבר ובכך אפשרו הכרעה מהירה.

על כל אלה יש לשבחם.

אדון תחילה בשאלת החבות

רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת

1. ביום 22.5.07, טסו התובעת, בעלה בן ציון, בן דודה זאב ואשתו דלית דמרי בטיסת ישראייר לברלין [להלן – "רבקה", "בן ציון", "זאב" ו – "דלית" ו - "הטיסה"].

2. הטיסה יצאה מנתב"ג במטוס חכור מחברת תעופה לטבית, כשעל סיפונו צוות של 6 דיילות, קברניט משקיף דוד ישראלי [להלן – "דויד"] וקצין ראשון ששימש גם כטייס משנה [רזי גולדברג – "להלן "רזי"]. כל אלו ישראלים ודוברי עברית. לעומתם, הקברניט, הטייס הראשי, היה מר ג'רקה, נתין אמריקאי, דובר אנגלית ואינו דובר עברית [להלן – "הקברניט"].

3. הטיסה אמנם נחתה בברלין בשעה המיועדת, 24.00 בקירוב, אלא שלוותה במכה חזקה כהגדרת עדת ההגנה הדיילת ליטל דבוש. אין חולק כי מיד לאחר הנחיתה ובעת שהמטוס פנה ממסלולו לכיוון מסלול ההסעה, הבחינו חלק מהדיילות בתא הנוסעים בריח של עשן ובסמוך לאחר מכן – בעשן [להלן – "התקלה"].

4. הדיילות עדכנו את מנהלת השירות בטיסה [דקלה אשל, להלן – "דקלה"]. דקלה עצמה ידעה לתאר את הריח כ"ריח של אויר ממוזג וחם". דקלה עדכנה מיד את הקברניט בתא הטייס. אף דויד, הקברניט המשקיף, שישב כל העת בתא הטייס, חש בעשן ובריח עשן ונאלץ לחבוש מסיכת חמצן. הקברניט דומם מיד את מנועי המטוס. לאחר מכן הורה לדקלה לנסות לאתר את מקור העשן. דקלה לא איתרה את המקור אך הודיעה לקברניט כי לנוסעים "אין אוויר". באותה עת הבחינה בנורית חיווי המעידה על עשן באחד מתאי השירותים במטוס, נורית אשר כבתה כעבור מספר שניות.

5. לבקשת הקברניט, עזב דויד את תא הטייס ויצא אל תא הנוסעים על מנת לבדוק את המצב. הוא התרשם מעשן, אם כי לדעתו, סמיך יותר בחלק הקדמי של המטוס. דויד לא הצליח לדווח לקברניט על המצב עקב עומס יתר במערכת התקשורת הפנימית של המטוס.

6. הקברניט ביקש ממגדל הפיקוח בשדה לבצע בדיקה חיצונית של סימני עשן. בסמוך או במקביל כרז והודיע לנוסעים ולצוות על פינוי המטוס ועל נוהל הפינוי. כמו כן ולאור הודעתו, החלו להגיע לכיוון המטוס צוותי אמבולנסים, כיבוי אש ומשטרה. יצוין כי שתיים מהדיילות העידו כי הכורז היה רזי, הקצין הראשון, אך דומני כי לאור מעמדם, תפקידם ואחריותם המובנית של דקלה ושל דויד, ובהיעדר טענה אחרת בסיכומי ישראייר, מוסכם [וככל שלא – נמצא כבר עתה] , כי הכורז היה הקברניט וכי הוא כרז בשפה האנגלית.

7. בשלב הזה, נחלקו הדיילות, להוראת הקברניט, או בהתאם לנוהל קיים, ל – 3 קבוצות: שתיים מהן עמדו לצד דלתות היציאה הקדמיות של המטוס, שתיים מהן – לצד חלונות החירום באמצע המטוס והשתיים הנותרות – ליד דלתות היציאה האחוריות של המטוס. הדיילות כיוונו את הנוסעים אל דלתות היציאה כשדויד פיקח עליהן אך לא התערב. בפתח כל אחת מהדלתות נפתחה מגלשת חירום של המטוס כאשר המטרה הייתה ל"הגליש" את הנוסעים במגלשות אל מחוץ למטוס. הנוסעים, לרבות התובעת, שאותה עת הייתה בריאה ושלמה, כוונו במעברי המטוס, נטלו עימם את ציודם, פנו אל עבר דלתות היציאה וגלשו במגלשות החירום אל הקרקע. כל הנוסעים ואנשי הצוות, למעט התובעת [לטענתה] "נחתו" בשלום על הקרקע. לטענת התובעת מעדה, נחבטה, נחבלה ונפגעה במהלך הגלישה ונגרמו לה נזקי גוף.

8. בדיעבד ולאחר בדיקות טכניות, התברר כי הגורם לתקלה הינו התפוררות אטם באחד מצינורות האוויר של המטוס.

המחלוקות וטענות הצדדים

האם אירע אירוע תאונתי המקים חבות לישראייר – "המוביל" על פי האמנה?
9. התובעת טוענת כי נדחפה על ידי "דייל" של ישראייר, על מנת לזרזה לגלוש במגלשת החירום. ישראייר חולקת על כך: לטענתה לא היו על הטיסה דיילים, התובעת לא נדחפה על ידי איש מאנשי הצוות ואף אין ראיה לכך שנחבלה במהלך הפינוי או בכלל.

10. התובעת טוענת לחילופין כי נוכח כלל נסיבות העניין, הן התקלה והן תנאי הלחץ ששררו בעת פינוי הנוסעים, קמה חבות של ישראייר. על כך חולקת ישראייר: לטענתה, בהיעדר דחיפה, הרי הגורם למעידת התובעת ולנזקי הגוף שנגרמו לה, ככל שיימצא, הם עצמוניים, פנימיים של התובעת בלבד, בין בכלל ובין בפרט, כי לא נשענה על מעקה גומי של המגלשה, ומכל מקום אינם עולים משפטית כדי "תאונה" המקימה חבות לפי האמנה.

11. הצדדים חלוקים אף לגבי היקף הבחינה העובדתית באשר לקשר הסיבתי הנדרש על מנת להקים חבות על פי האמנה: התובעת טוענת כי יש לבחון את התנהלות ישראייר ביחס לתקלה הטכנית ולמצער באשר לנסיבות הפינוי. ואילו ישראייר טוענת כי יש לבחון את התנהלותה ביחס לקטע הצר של הפינוי, קרי, גלישת התובעת במגלשת החירום.

הגנות ואשם תורם
12. במידה ותיקבע חבות של ישראייר, האם הראתה הגנה ולפי האמנה, האם הוכיחה כי נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היה בידה לנקוט בהם.

13. האם ובאיזו מידה, יש לייחס לתובעת אשם תורם.

מצבת הראיות

14. מטעם התובעת העידו היא, בעלה בן ציון, בן דודה ואשתו – בני הזוג דמרי. מטעם ישראייר העידו כל ששת הדיילות וכן דויד שהיו על הטיסה. כמו כן העיד מנהל התחזוקה שלה אורי בן גלים [להלן – "אורי"]. אורי, שזומן בדחיפות לברלין לאחר ההתרחשויות, פירט והסביר את התקלה, גורמיה ואופן התיקון. מטבע הדברים, לא יכול אורי לתרום דבר לקביעת הממצאים בנוגע להתרחשות עצמה בזמן אמת. ישראייר לא זימנה לעדות את רזי ואת הקברניט.

המסגרת הנורמטיבית
15. אין חולק כי על האירוע נשוא התביעה חלה אמנת ורשה והיא בלבד. כידוע נקלטה האמנה במשפט ארצנו באמצעות חוק התובלה האווירית תשכ"ב – 1962 ובנוסחו העדכני משנת תש"מ – 1980.

16. סעיף 17 לאמנה קובע:

"המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של מות, פציעה, או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שגרמה לנזק אירעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו."

17. לגישת השופט ד. לוין מטיל הסעיף אחריות "כמעט מוחלטת" על המוביל לפצות את הניזוק [ע"א 192/83, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' נעמת, פד"י לח [4] 57, 63]. לגישת השופט ברק [כתוארו אז] אחריות המוביל נותרת על בסיס של התרשלות אלא שהנטל להוכיח אי התרשלות הועבר אל שכמו [ד"נ 36/84, טייכנר נ' איר – פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פד"י מא [1] 589, 610, וראו גם נשוא הד"נ, ע"א 20/83, דדון נ' איר – פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פד"י לח [3] 785 , להלן – "הלכת טייכנר ודדון"].

הרציונל המרכזי באמנה, היה ונותר, הימנעות מפגיעה בתובלה האווירית הבינלאומית מצד אחד, ומצד שני, הגנה על הנוסעים ובעלי המטענים הנתונים בעצם לשליטת המובילים. נכון להיום לא התגלה הבדל מעשי בין שתי הגישות.

18. בתי המשפט בארץ ובמדינות העולם בהן נקלטה האמנה, הנחו עצמם לפרשנות זהה, ככל הניתן, להוראות האמנה וזאת כמובן על מנת ליתן לה תוקף אחיד ועל מנת למנוע מצב בו האחריות על פיה, תשתנה לפי מקום התביעה או זהות התובע, מה שיפגע בתוקפה ובתכליתה [ראו היישום בהחלטתו המפורטת של השופט ארבל בבש"א [מח – נצ'] 1818/03, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' נעם, להלן – "עניין נעם" מתוך אתר נבו].

ממצאים עובדתיים - האם נדחפה התובעת עובר לגלישה?
19. לא אוכל לפנות לקביעת ממצאים טרם אשוב ואדגיש את נתוני הזירה, אליהם נחשפו הנוסעים על סיפון המטוס, בנחיתה, עובר לפינוי ובפינוי עצמו: לאחר נחיתה שלוותה במכה חזקה, בשעת לילה, בשדה תעופה זר וחשוך, נמלא תא הנוסעים בעשן ובריח עשן, המטוס עצר בטרם הגיעו לתחנתו הסופית, הקברניט כרז באנגלית על פינוי ואל המטוס קרבו ובאו אמבולנסים, רכבי כיבוי אש ומשטרה. צוות המטוס כיוון את הנוסעים אל דלתות היציאה והנוסעים על ציודם, התגודדו בדרכם אל הדלתות. אין ראיה על כך שהבינו באותה עת כי עליהם לצאת בהמשך דרך מגלשות חירום.

20. כל ששת הדיילות ואף דויד העידו על פינוי רגוע ושקט. בכך אין הם אלא מדווחים על התרשמותם ועל תחושתם הסובייקטיבית, בין היתר מתוך ניסיונם המקצועי. לא מן הנמנע, מטבע הדברים, כי לא כל הנוסעים, למשל, התובעת, חוו ברגעים אלו תחושות של רוגע ושקט. אדרבא, יכול כל אדם סביר, אף אם הוא עצמו נוהג בקור רוח, להבין לליבם של אלו החשים "היסטריה" או "פאניקה" כהגדרת בעלה של התובע ודלית דמרי.

21. התובעת, בעלה ובני הזוג דמרי, כוונו ופנו אל דלתות היציאה בחלקו האחורי של המטוס. בנקודה זו התפצלו שני הזוגות: התובעת ובעלה, פנו לדלת היציאה הימנית [בכיוון הליכתם] ואילו בני הזוג דמרי פנו לדלת היציאה השמאלית [בכיוון הליכתם]. בפתח כל אחת מהדלתות עמדה דיילת: בדלת הימנית עמדה ליטל דבוש ובדלת הימנית עמדה הדר רויטפרב. לא הובאה ראיה על נוכחות "דייל" כלשהו שם או בכלל במטוס. ההיפך, לפי עדות דקלה שלא נסתרה, הורכב צוות המטוס מדיילות בלבד. התובעת אף לא ניסתה לייחס לדויד, שהעיד כי לבש מדים, כי הוא הוא ה"דייל".

22. התובעת העידה כי הייתה בלחץ "היסטרי" וכי אותו "דייל" האיץ בה להחליק במגלשה, אמר לה ש"אין ברירה", נגע בכתפה, דחף אותה לגלישה ובאותו רגע חשה מכה מאוד חזקה ביד. דלית, העידה אמנם שראתה דייל מאיץ בתובעת, צועק לה שאין לה ברירה ודוחף אותה אל המגלשה אך מתקשה אני לבסס ממצאים על עדות דלית, שעמדה לפי המתואר באותה עת בפתח דלת היציאה הנגדית ולא יכולה הייתה לראות את המתרחש על התובעת. וכאן אדייק: איני שוללת כי התובעת התרשמה שהאדם שהאיץ בה ודחף אותה היה "דייל" אלא שהתרשמות לחוד ומציאות לחוד. לא אוכל לקבוע כי היה זה "דייל". קביעתי זו מבוססת על הראיות שהובאו ולא על נטלי הוכחה כאלו או אחרים.

23. ואולם, התובעת כן הוכיחה כי נדחפה על ידי אדם שזהותו אינה ידועה, נחבטה, החליקה במגלשה והגיעה למטה, אל זרועות איש כיבוי אש, כשזרועה כבר פגועה. על אף שעדותה הינה עדות יחידה של בעל דין, הרי התרשמתי מכנותה ומהיעדר ניסיון להאדיר את גרסתה: התובעת העידה כי פחדה, כי הייתה נתונה ללחץ, כי חיפשה בעיניה את בעלה וכי אינה יודעת מה גרם לחבלתה ואף אינה זוכרת אם השתמשה במעקה גומי של המגלשה.

24. נקודת המוצא, שלא נסתרה, היא כי עובר לגלישה – הייתה התובעת בריאה ושלמה. נתתי אמון שלם בתובעת ובבעלה שהעידו כי זמן קצר לאחר מכן ומיד לאחר הגיעה לקרקע, התנפחה ידה. בהתאם מקובלת עלי גם גרסתם כי התובעת נבדקה על ידי רופא בשדה ולאחר מכן פונתה משם לבית החולים בברלין על ידי אמבולנס. דויד מטעם ישראייר לא יכול היה לשלול זאת. התובעת אכן הגישה מסמכי בית חולים ברלינאי מיום האירוע. היא לא צירפה תרגום מגרמנית אך אף במשקפיים "עבריות" ניתן לראות כי נרשם שם חשד לשבר בכף יד ימין ואף הודגם וסומן על גבי שרטוט של גוף האדם, מיקום הפגיעה בגופה של התובעת.

25. נמצא אם כך כי התובעת נחבטה ונפגעה כתוצאה מהפעלת כוח חיצוני, פעולת אדם כלשהו. השתלשלות זו תכונה להלן – "התאונה".

האם התקלה ותנאי הלחץ במטוס כשלעצמם מקימים חבות של ישראייר?
26. נוכח קביעותיי לעיל איני נדרשת לטענה חלופית זו של התובעת ואדון בה אך למען הסדר הטוב. ישראייר טענה כזכור, כי בהיעדר דחיפה, הגורם לנזקי הגוף של התובעת הינו עצמוני – פנימי שלה, כי חדלה באי הישענות על מעקה הגומי של המגלשה וכי על כן אין מדובר ב"תאונה" המקימה לה חבות לפי אמנת ורשה.

27. אני סבורה כי יש להבחין בין בחינת הגורם לנזקי הגוף לבין המחדל הנטען באי הישענות על מעקה. האחרון – עניינו בשלב בחינת אשם תורם ואינו כשלעצמו שולל חבות.

28. אשר לגורם לנזקי הגוף: מקובל על הכל כי לפי סעיף 17 לאמנה, תנאי להטלת חבות על המוביל הינו "אירוע תאונתי". לאור לשון הסעיף 17 והרציונל בבסיס האמנה, אירוע כזה הינו אחד הרכיבים של עילת התביעה. על כן התובע הוא שנושא ברגיל בנטל הוכחתו.

29. הלכה פסוקה בארץ ובעולם היא כי אירוע תאונתי כשלעצמו הינו "מאורע בלתי צפוי, או בלתי רגיל, או התרחשות שהינם חיצוניים לנוסע". מתוך הבנה של תנאי המציאות המודרנית המשתנה, הרחיבה הפסיקה, תחילה הישראלית, תנאים שונים של סעיף 17. כך למשל נפסק כי חטיפה ו / או חבלה הנגרמות מחוץ למטוס עדיין נחשבות כ"נגרמות בתוך כלי הטיס תוך כדי פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו" וכן כי נזק נפשי טהור עדיין נחשב כ"חבלה גופנית אחרת" [הלכת טייכנר ודדון והפסיקה הזרה שם].

30. ואולם יודגש, הפסיקה טרם פטרה את התובע מהוכחת אירוע תאונתי. כך למשל, דחתה הפסיקה תביעות המבוססות על התפרצות של תסמונת ה - DVT, במהלך טיסה, בנימוק כי מדובר במחלה עצמונית של התובע ולא באירוע תאונתי [ראו החלטת השופט ארבל בעניין נעם וסקירת הפסיקה הזרה שם].

31. יחד עם זאת, הפסיקה האמריקאית שהובאה בעניין נעם US 392 470 Air France v. Saks (1985),] סייגה את שלילת הגורם העצמוני כ"תאונתי" מקום בו הנזק נובע מתגובה עצמית של הנוסע לתנאים הרגילים השוררים בעת הפעלת המטוס.

32. אך בענייננו, בעת הנחיתה והפינוי לא שררו במטוס תנאים רגילים, ההיפך מכך. אני סבורה כי בהינתן תנאים בלתי רגילים אלו, פגיעת גוף ולו עצמונית, הינה חלק, מצער אמנם, אך בר צפייה על ידי מוביל סביר. הצפייה בכוח של השתלשלות העניינים שהובילה לנזק, ולו באופן כללי, מטילה אף לפי דיני הרשלנות ה"רגילים" חבות על המוביל. זאת ועוד, בנסיבות אלו אך צודק להטיל את האחריות לפיצוי בגין נזקי גוף על המוביל ולא על הנוסע. שיקולי מדיניות אלו שימשו לא אחת בעבר ככלי לעיצוב חובות הזהירות במסגרת עוולת הרשלנות ואיני רואה מניעה עקרונית לעשות בהם שימוש אף כאן. כלי חלופי ו"חלש" יותר בו הייתי שוקלת לעשות שימוש הוא העברת הנטל הראייתי: מקום בו שררו במטוס תנאים בלתי רגילים כאשר הנוסע נפגע עצמונית – העברת נטל הבאת הראיות לשלילת "תאונה" – על המוביל. מכל מקום, כל אלו אינם דרושים לנו שכן נמצא כאמור כי הנזק נגרם כתוצאה מדחיפת התובעת על ידי אדם כלשהו.

היקף הבחינה של הקשר הסיבתי
33. כאמור, טוענת התובעת כי יש לבצע בחינה זו ביחס למלוא השתלשלות העניינים בפרט מאז הנחיתה עם תקלה טכנית. ישראייר טוענת כי הבדיקה מצומצמת למועד הפינוי ועל כן אין משמעות לתקלה, בפרט כשהמטוס נחת בשלום והנזק אירע בעת הפינוי. זאת ועוד, טוענת ישראייר, ואודה כי לא שללתי במהלך הדיון טענה זו על הסף, כי יש להבחין בין קשר סיבתי עובדתי של גרימה [שתחילתו בתקלה] לבין קשר סיבתי משפטי, הנדרש במצטבר. הפסיקה אליה הפנו הצדדים לא עסקה מפורשות בסוגיה זו. יחד עם זאת, רוח הפסיקה, בפרט בהלכת טייכנר ודדון ובפסיקה הזרה בעניין חטיפות מטוסים [הפניות שם] מרחיבה את טווח התפרשותה של בחינת הקשר הסיבתי. בתי המשפט לא שללו גרימה של התרחשות מזיקה "רחוקה" יחסית מהתקלה הבסיסית. למשל, בהלכת דדון וטייכנר, נטען לנזקים נפשיים שנגרמו לנוסעים במהלך שהותם הכפויה על ידי החטופים בבית הנתיבות ומחוץ למטוס. ההנחה הייתה שהחוטפים ואולי אף נסיבות החילוץ פעלו כגורמים משמעותיים לנזקים הנטענים. על אף זאת לא נשללה אפריורית אחריות המוביל בגין החטיפה ועוללותיה. אמנם בתי המשפט שדנו בעניין לא נדרשו לכך משום שהכרעותיהם עסקו בשאלות מקדמיות של התיישנות.

34. לאחר עיון מצאתי לדחות את טענת ישראייר: ראשית, יש קשר גרימה עובדתי מובהק בין התקלה שהביאה לנסיבות המלחיצות של הפינוי ולנזקה של התובעת. שנית, הקשר הסיבתי בין התקלה, נסיבות הפינוי והנזק הינו בר צפייה. שלישית, לא מצאתי טעמים טובים במדיניות לשלול קשר זה ולשחרר את המוביל מאחריות. על כן אני סבורה כי יש לבחון את הקשר הסיבתי בין התקלה לבין נזקה של התובעת.

הגנות
35. סעיף 20 [1] לאמנה קובע:

"לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם. "

36. מקובל על הכל כי הנטל להדוף את החבות ולהוכיח נקיטה בכל האמצעים הדרושים בהם ניתן היה לנקוט בנסיבות העניין – מוטל על המוביל.

37. ישראייר לא עמדה בנטל זה:

ככל שמדובר בגילוי מוקדם של התקלה, עדותו של אורי, מנהל התחזוקה שלה, הייתה אמנם מפורטת וכנה, אך לא היה בה ראשיתו של הסבר לשאלה – באילו אמצעים נקטה ישראייר מראש ולא בדיעבד, על מנת לאתר את התקלה ולמנוע אותה, במקרה זה ובדרך כלל. ישראייר בהגינותה לא טענה ל"כוח עליון" וממילא לא הוכיחה כזה [השוו ע"א 10 – 07 – 26921 [מח – ת.א.] קרבר נ' נתיבי אוויר אוסטריים, מאת סג"נ השופט גינת וכן ת.א. 55495/03 [של – ת.א.] שעשוע נ' ק.ל.מ. נתיבי אוויר הולנדיים, מאת השופט קליין, מתוך אתר נבו].

ככל שמדובר בבטיחות הפינוי ממגלשות החירום, עדויותיהם של אנשי הצוות, דיילות ודויד, לא היה בהן ראשיתו של הסבר מה פעלו כל אלו על מנת למנוע דחיפות על ידי אנשים אחרים במטוס כמו גם פאניקה של נוסעים נוכח התנאים הבלתי רגילים ששררו במטוס. איש מאנשי הצוות לא העיד על הדרכת הנוסעים באופן הפינוי הקונקרטי, לרבות הישענות על מעקות המגלשות, התייצבות כזו או אחרת טרם הגלישה, זווית הרכינה לקראת המגלשות וכדומה.

עדי ישראייר אמנם העידו ברובם על פינוי רגוע, אך חסר בעדויותיהם פירוט לגבי מאמציהם למניעת החלקת נוסעים במהלך הגלישה, עלתה הצבת דיילת אחת בפתח כל יציאה מול מגלשה, לא ברור אם הצבת דיילת אחת מספקת את צרכי החירום של הנוסעים הלחוצים ועולות אינספור שאלות. אמנם הצבת שתי דיילות או כריזה בעברית או הדרכה בנהלי חירום לא בהכרח יועילו למנוע נזק ואולם, ברור גם כי ישראייר לא הרימה את הנטל להוכיח את ההיפך. על כן, קמה לדעתי, ללא ספק, חבות של ישראייר והיא לא עמדה בנטל להראות כי נקטה באמצעים הדרושים בהם ניתן היה לה לנקוט.

אשם תורם
38. הנטל להוכחת אשם תורם מוטל בשגרה על הטוען לו, קרי, על ישראייר. בהיעדר אפשרות להגיע לממצאים לגבי הגורם הישיר לתאונה, קשה עד מאוד לבחון את שאלת האשם התורם. אם נמשיך בניתוח על יסוד הממצא כי התובעת נדחפה על ידי אדם שזהותו אינה ידועה, בלתי אפשרי לייחס לה אשם תורם שהרי לא ניתן לדרוש ממנה לצפות פעולה רצונית זו של אדם אחר במהלך תנאים בלתי רגילים שנוצרו על המטוס.

39. אף אם נניח כי התובעת נפלה עקב גורם עצמוני שלה, קשה עד מאוד לייחס לה אשם תורם במהלך התנאים הבלתי רגילים: כיצד ניתן לדרוש מנוסעת לנהוג בקור רוח ולבצע הערכה רציונאלית של תנאי הזירה כאשר היא עצמה נתונה לפאניקה? לדעתי ה"אשם" צריך להיות מבוסס על יכולת בחירה ממשית, יכולת אשר אינה נתונה לנוסע בתנאים בלתי רגילים. על כן, לא מצאתי ביסוס לטענות אשם תורם מטעם הנתבעת.

וכעת, אל הנזק והיקפו.

הנכות הרפואית
40. בתאונה נחבל שורש כף ידה הימנית והדומיננטית של התובעת, ללא שברים. מיד לאחר התאונה החלה התובעת לסבול מכאבים קשים, ללא זיהוי מקורם. האמנתי לתובעת, גם לאחר עיון במסמכים הרפואיים, כי טופלה תחילה בבית חולים ברלינאי, לא קטעה את החופשה, והמשיכה לסבול במהלכה, כשהיא ממעטת לצאת מחדרה, משך כשבועיים, עד שובם שלה ושל בעלה ארצה. כאן והחל מ – 13.6.07 כבר טופלה ברצף במרכזים רפואיים, לרבות בדיקות, צילומים, אשפוז בן 3 ימים בביה"ח שערי צדק, הידרותראפיה, שיאצו וריפוי בעיסוק. בפברואר 2008 נותחה עקב ציסטות בשורש. בסופו של דבר אובחן כי התובעת סובלת מתסמונת רב מערכתית, המכונה RSD או CRPS [להלן – "התסמונת"]. התסמונת מלווה בכאבים, בהפרעות של מערכת העצבים האוטונומית, בשינויים טרופיים של העור, העצמות, בליקוי במתח שרירים ובהפרעות מוטוריות. סבלה של התובעת וקשייה גרמו לד"ר ליבשיץ מהמרכז הרפואי רעות להמליץ על ניסיון טיפול בקנאביס רפואי ואכן היא קיבלה רישיון להחזיק בסם.

41. קיימת הסכמה בין מומחי הצדדים, ד"ר טל מטעם התובעת וד"ר סיגל מטעם הנתבעת הן על קיומה של התסמונת אצל התובעת והן לגבי הקשר הסיבתי בינה לבין התאונה, ככל שאירעה. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו ולפיה ד"ר סיגל לא הסכים בשם הנתבעת לקשר סיבתי, במובן זה שלא קבע ולא יכול היה לקבוע ממצא לגבי עצם קרות התאונה. אלא, בהינתן קביעת בית המשפט על קרות התאונה ונסיבותיה, מתקיימת קביעת ד"ר סיגל בעניין הקשר הסיבתי.

42. המחלוקת היחידה בין מומחי הצדדים הינה על שיעור הנכות הרפואית ועל מידת התפקוד של היד הפגועה: ד"ר טל, שבדק את התובעת באוגוסט 2008, מצא חוסר תפקוד מלא של היד, השקול לקטיעת כף יד ועל כן העמיד את נכותה על 60% לפי סעיף 40 [14] לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956 [להלן – "התקנות"]. ואילו ד"ר סיגל שבדק את התובעת במרץ 2009, סבר כי חל ועוד יחול שיפור הדרגתי, אם כי איטי במצבה משום שלא מצא שינויים בצבע כף היד או אינדורציה של הרקמות הרכות. לדעתו דלדול השרירים באמה הימנית – זניח. ד"ר סיגל מצא כי היד אינה נטולת ביצועים ושמשמשת לפחות כעזר. בהגינותו ציין כי "אין בקביעה זו כדי להמעיט בהערכת חומרת הסבל של גב' בן שושן". על כן העמיד את נכותה הרפואית של התובעת על מחצית הנכות הקבועה בסעיף 40 [15] לתקנות – 27.5%.

43. כאמור, הגיעו הצדדים להסכמה על שיעור הנכות הרפואית – 33%. בשיעור הנכות אין כדי להמעיט מסבלה של התובעת ומהסימפטומים הנלווים לתסמונת.

נזק מיוחד
44. נזק מיוחד יש להוכיח הן לעניין קיומו והן לעניין שיעורו. מקום בו הובאו ראיות לעצם קיומו, ניתן בנסיבות המתאימות לפסוק את שיעור הנזק לפי אומדן.

הפסדי השתכרות לעבר
45. התובעת עסקה בהוראה משך כ – 10 שנים. לימים פנתה לעבודה כמזכירה רפואית ולאחר מכן ניהלה עסק משפחתי. עובר לתאונה עבדה התובעת בחצי משרה כרכזת הדרכה שכירה בחברת "עושים תיאטרון". תפקידה היה ניהולי, שיווקי ומשרדי וכלל שיבוץ מדריכות להפעלת חוגים בגני ילדים. התובעת העידה על עצמה כי אינה מסתדרת עם מחשב ועבודתה התנהלה באמצעות טלפונים, פגישות וניירת [עמ' 14 למעלה]. שכרה אצל "עושים תיאטרון" עמד לפי טופס 106 / 2007 על 50,241 ₪ [שנתי] ובהתאם על 4,186 ₪ חודשי בערכי ברוטו. התובעת העידה כי שכרה החודשי נטו עמד על כ – 3,600 ₪ לחודש + נסיעות [עמ' 13, ש' 18].

46. לאחר התאונה וכמודגם בטופס 106 / 2007, שבה התובעת לעבודה סדירה, ללא שינוי תפקיד או היקף משרה. התובעת אישרה כי נהגה מביתה למקום עבודתה באשקלון [עמ' 12, ש' 17]. התובעת שהתה בחופשת מחלה לאחר הניתוח בפברואר 2008 ושכרה פחת ושולם בחלקו על חשבון ימי מחלה [פברואר 208 – 3,722 ₪ ומרץ 2008 – 2,798 ₪]. התובעת לא הגישה אישור מעבידה המעיד על נוסחת פדיון של ימי מחלה. ההפחתה בפועל בשכרה בגין שני חודשים אלו מסתכמת בסכום צנוע ומעוגל של – 2,000 ₪. אין בליבי ספק כי במהלך התקופה סבלה התובעת קשות ואיכות חייה ועבודתה הופרעו, אלא שתלושי השכר שהגישה אינם מלמדים על הפסד מעבר לאותם 2,000 ₪.

47. התובעת סיימה את עבודתה ב"עושים תיאטרון" ב – 15.10.09. במכתב נספח 7 לתצהירה כתבה בעלת העסק, הדס מוריסיוף , כי התובעת פוטרה עקב היעדרויות. המכתב כשלעצמו קביל משום שב"כ הנתבעת לא התנגד להגשתו במועד. ב"כ הנתבעת שלל את משקלו של המכתב, הן לאור אי העדת הדס והן לאור אישור התובעת בעדותה כי נעדרה גם עקב המצב הביטחוני בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" [עמ' 12, ש' 21]. מקום מגוריה של התובעת ומקום עבודתה ב"עושים תיאטרון" – זהים, בעיר אשקלון. העיר על תושביה, היו חשופים לאותו מצב ביטחוני. סביר בעיני, כי התובעת לא הייתה העובדת היחידה שנעדרה מעבודתה באותם ימים של "עופרת יצוקה" ואף סביר כי היקף ההזמנות לחוגי התיאטרון באשקלון וסביבותיה - נפגע. מכל מקום, התובעת ביססה כי לפחות חלק מהיעדרויותיה נגרמו עקב מגבלותיה, גם לאחר תום המבצע הצבאי. על כן, ואף בהיעדר עדותה של הדס, התובעת הוכיחה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי היעדרויותיה עקב מגבלותיה, היוו בחלקן למצער, את העילה לפיטוריה.

48. התובעת לא עבדה משך כ – 7 חודשים עד אשר החלה ב – 1.6.10 לעבוד כמנהלת צהרונים דרך עמותת "אופק". עבודה זו אינה שונה תפקודית ומהותית מעבודתה ב"עושים תיאטרון". עבור 1/3 משרה בעמותה, משתכרת התובעת 4,500 ₪ לחודש [עמ' 13, ש' 26], שכר העולה על שכרה ב"עושים תיאטרון", אף אם לא נביא בחשבון את היקף המשרה הקטן יחסית. אם כך, כיום, הושבח שכרה של התובעת ביחס לשכרה עובר לתאונה.

49. סיכומו של פרק זה: לתובעת נגרמו הפסדי השתכרות ישירים ומוכחים בתקופת החלמתה מהניתוח – 2,000 ₪. בנוסף, מצאתי לפסוק לה בגין פגיעה כללית בכושר עבודתה, סכום גלובלי של 10,000 ₪ בפרט עבור תקופת הפסקת עבודתה ועד מציאת מקום עבודה חדש.

עזרת הזולת בעבר
50. התובעת העידה כי גם בעבר העסיקה עזרה בשכר, אחת לשבועיים [נ/2 ועמ' 15 ש' 21]. לטענתה הוגברו צרכיה לאחר התאונה, כדי העסקת עזרה אחת לשבוע, הגם שבעלה עזב את עבודתו ולקח על עצמו את ניהול משק הבית [ס. 24 לתצהירה]. התובעת לא הציגה אסמכתאות מתאימות ולדבירה היא "משלמת במזומן" [עמ' 15, ש' 23]. נוכח כלל הנסיבות, מקובל עלי כי לתובעת צרכים מוגברים בעזרה, אך בהיעדר אסמכתאות, או העדת העוזרת, מצאתי לפסוק לה סכום גלובלי של – 10,000 ₪.

נסיעות לעבר
51. התובעת לא הגישה אסמכתאות. בנסיבות העניין, נוכח נסיעותיה התכופות של התובעת לטיפולים, אף אם הן מתבצעות ברכבה, ניכר צורך מוגבר. מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובלי של 3,000 ₪.

נזק כללי
הפסדי השתכרות וזכויות סוציאליות לעתיד
52. שכרה של התובעת הושבח במידת מה לאחר התאונה. התובעת לא עבדה, שנים עובר לתאונה, בהיקף משרה מלא. בהיעדר ראיה של ממש, לא ניתן לקבוע כי עקב התאונה נמנע מהתובעת להגדיל את היקף משרתה. התובעת ממשיכה למעשה באופי עבודה זהה, ניהולי – משרדי, גם לאחר התאונה.

53. ברי כי טיב והיקף עבודתה של התובעת, לא רק עובר לתאונה אלא גם לאחריה, הינם בעלי משקל בקביעת הפגיעה בכושר השתכרותה אם בכלל [ע"א 286/89, קז נ' ה"פול", מתוך מאגר נבו]. הדברים יפים אף לגבי הזכויות הסוציאליות הנגזרות מהשכר.

54. פגיעתה של התובעת קשה, אף אם אינה שקולה לקטיעת יד. היד יכולה במקרה הטוב לשמש כמסייעת לתפקודים אחרים. התובעת ילידת 19.4.59, כיום כבת כ – 52. לפניה עוד 15 שנות עבודה. אף אם כיום לא ניכרת השלכה תפקודית וכספית על כושר עבודתה של התובעת, ושכרה אף הושבח, מי לידינו יתקע כי השלכה כזו או אחרת לא תופיע בעתיד? נוכח אלו, לא מצאתי לחשב את נזקיה של התובעת בראש נזק זה לפי חישוב אקטוארי מלא או חלקי. מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובלי של 150,000 ₪. סכום זה מאזן וכולל אף הפסדי זכויות סוציאליות.

עזרת הזולת לעתיד
55. אין ספק כי פגיעתה של התובעת ומגבלותיה, יצריכו עזרת זולת מוגברת בעתיד, בסדר גודל של 10 שעות שבועיות. מצאתי לפסוק לה בהלימה לתחשיב הנזק מטעמה ובהתחשב בזמן שחלף מאז ועד היום סכום של 250,000 ₪.

נסיעות לעתיד
56. עם כל ההבנה למצבה ולפגיעתה של התובעת, הרי היא נוהגת בכל עת מאז התאונה ולא בוסס צורך בהוצאות ניידות מיוחדות, למעט נסיעות לצרכי טיפולים. על כן מצאתי לפסוק לתובעת סכום של 7,000 ₪.

כאב וסבל
57. התובעת העמידה את דרישתה על 300,000 ₪. הנתבעת הציעה סכום של 60,000 ₪. ברי כי פסיקת מעות אינה מתיימרת ואינה יכולה לפצות על הסבל והכאב, הן בעבר והן בעתיד. אין ספק כי התובעת חוותה סבל וכאב ממשיים בתקופת הטיפולים, מאז ועד היום. לראיה, הטיפולים הרבים והמגוונים שעברה, ללא הועיל ולאחרונה, הטיפול המאושר בקנאביס על מנת להפחית את כאביה. ועוד אין ספק, לאור מאפייני התסמונת והנכות הרפואית הגבוהה, [ולו לפי קביעת ד"ר סיגל מטעם הנתבעת], כי למרבה הצער, סבלה וכאביה של התובעת יתמשכו גם בעתיד ועד לאריכות ימיה. אין מדובר רק בכאב, הזעות, חולשה, וחסר מוטורי, אלא בהפחתה ניכרת של תפקוד יד ימין דומיננטית, המסוגלת כיום לכל היותר "לסייע" [לפי חוות דעתו של ד"ר סיגל מטעם הנתבעת]. העובדה שהתובעת מסוגלת לנהוג ברכב, מנחמת במידת מה, אך אינה ממתיקה את קשיי התפקוד היומיומיים במטלות השגרתיות, בהן נושא דרך כלל אדם בעל שתי ידיים מתפקדות. ושוב אביא מדברי ד"ר סיגל : "אין בקביעה זו כדי להמעיט בהערכת חומרת הסבל של גב' בן שושן".

58. על כן יש מקום לפסוק לתובעת סכום משמעותי שיבטא את חומרת פגיעתה וסבלה. מצאתי לפסוק לה סכום של 200,000 ₪.

סה"כ הפיצוי – 632,000 ₪.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 632,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך [20%] של 126,400 ₪ + המע"מ החל ובתוספת עלות שכ"ט ד"ר טל והוצאות אגרה ועדים, הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

בשולי הדברים: הנתבעת לא ביקשה להגביל את סכום הפיצוי לאור אמנת ורשה על תיקוניה, לא בתחשיב הנזק מטעמה ולא בסיכומיה. מכאן שאין כאן פלוגתא בה על בית המשפט להכריע. על כן גם לא מצאתי לבחון עתה אפשרות הגבלה של הפיצוי.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הקדמת טיסת שכר

  2. ביטול טיסה חזור

  3. טיסות אל על בשבת

  4. ביטוח תאונת טיסה

  5. אישור טיסה בהריון

  6. הצעת חוק טיסות שבת

  7. תשלום על חלקי מטוס

  8. פיצוי על דחיית טיסה

  9. פיצוי על הקדמת טיסה

  10. ביטול טיסה בגלל שביתה

  11. היטלי דלק חברות תעופה

  12. ביטול טיסה בגלל שביתה

  13. פיצוי בגין טיסה שבוטלה

  14. אי הודעה על איחור טיסה

  15. ביטול טיסה לחו"ל עקב פיגוע

  16. פיצוי על רישום יתר בטיסה

  17. תאונה במגלשת חירום במטוס

  18. טיסות בשבת של חברת אל על

  19. החרמת חפץ חד בשדה התעופה

  20. איסור טיסות ריסוס ליד עזה

  21. החזר כספי על כרטיסי טיסה

  22. פיצוי בגין טיסת שכר לפריז

  23. רשלנות בהזמנת כרטיסי טיסה

  24. פיצוי כספי בגין ביטול טיסה

  25. פיצוי על המתנה בשדה התעופה

  26. פיצוי על טיסה ישירה למיאמי

  27. איחור טיסה בגלל איחור ברכבת

  28. הצעת חוק ארוחות כשרות בטיסה

  29. MCT - זמן מינימלי החלפת טיסה

  30. תשלום תוספת דלק על כרטיס טיסה

  31. פיצוי על ביטול טיסה ללא התראה

  32. פיצוי כספי על העדר אוכל כשר בטיסה

  33. ביטול כרטיסי טיסה - חוק הגנת הצרכן

  34. החמצת טיסה בגלל המתנה בטרמינל הלא נכון

  35. דמי ביטול כרטיס טיסה באל על - תביעה ייצוגית

  36. הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ

  37. תביעה: כשהגיע לנמל התעופה לא אפשרו לו לעלות לטיסה, בטענה כי הגיע באיחור

  38. תביעה לחזר תשלום עבור כרטיסי טיסה שלא מומשו ופיצוי בגין עגמת נפש והוצאות

  39. תביעה לפיצוי בגין עיכוב בטיסה אשר גרם לכך שלא הגיעה בזמן לחגוג את ליל הסדר

  40. תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - עבירות בטיחות בטיסה), התשס''ו-2006

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון