לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 20.2.2011 אשר קבעה, בין היתר, כי יש לנכות משיעור הנכות הנפשית שנקבעה למערער נכות בשיעור 20% בגין 'מצב קודם'. העובדות המערער, יליד 1951, נפגע בתאונת עבודה ביום 5.11.2008. ביום 3.11.2010 התכנסה ועדה רפואית לעררים (להלן: הועדה), בדקה את המערער שמעה תלונות ודברי בא כוחו. הועדה פירטה את ממצאי הבדיקה הקלינית ובהמשך סיכמה קביעתה, בזו הלשון: "מבחינה פסיכיאטרית - לאור דיווח על מצבים בילבוליים בהעדר חבלת ראש אשר גרמה לאובדן הכרה, ורושם להאדרת סימפטומים, הוועדה מבקשת אבחון נוירו פסיכולוגי ותסכם ללא נוכחות. מבחינת א.א.ג - נכותו תואמת לסעיף 69(1)(א). בכך הועדה דוחה את הערר, ומשאירה החלטת דרג I על כנה. מבחינה אורטופדית - הוועדה דוחה את הערר, מאחר ואין מגבלות המקנות אחוזי נכות" (הדגשה במקור). ביום 12.1.2011 נבדק המערער ע"י ד"ר גאגין - פסיכולוג קליני מומחה ונוירופסיכולוג (להלן: המומחה). לסיכום כתב המומחה כך (עמ' 4 - מש/1): "בן 58. נחבל בראשו לאחר שנפל מסולם שעל משאית, במקום עבודתו. כתוצאה מהחבלה ככל הנראה איבד לזמן קצר את הכרתו אך לא נמצאו ממצאים המעידים על פגיעה מוחית ממוקדת או אחרת. ממצאי האבחון מעידים על תפקוד שנמוך מתפקודו הפרה מורבידי המשוער על פי הרקע שנמסר. ההנמכה הומוגנית וכוללנית ונראה שנובעת ממצבו הנפשי הדיכאוני ובעיקר מהאפאטיות שלו וחוסר יכולתו להשקיע מאמצים שמעבר למינימליים במטלות שלפניו. ממצאי האבחון אינם תומכים בקיומה של תסמונת הדחק הבתר חבלתי. הממצאים מעידים כי המדובר בהפרעה אפקטיבית דיכאונית עם מאפיינים פסיכוטיים פרנואידיים. עוצמת ההפרעה משמעותית ומחייבת טיפול אינטנסיבי יותר משמקבל היום לפי דיווחיו. להערכתי הוא זקוק לאשפוז במסגרת יום פסיכיאטרית לפחות לתקופה שבה עדיין ישנה נוכחות של סימפטומים פסיכוטיים פראנוראידיים וקיימת סכנה לפגיעה עצמית או באחרים. מצבו להערכתי אינו סופי ובמידה ואכן יטופל כמומלץ, נראה כי תיתכן הטבה במצבו לאורך זמן. לפיכך אני ממליץ על הפנייתו לאבחון מחודש בתוך כשנה מתאריך האבחון הנוכחי". ביום 20.2.2011 התכנסה הועדה בשנית, ללא נוכחות, וקבעה כדלקמן: "הועדה עיינה באבחון נוירופסיכולוגי מ-12/1/11 אשר ממצאיו תקפים על פי מבחני ה-SVT ללא עדות להתחזות או הגזמה בסימפטומים ומצביעים על הנמכה תפקודית הנובעת ממצב דכאוני עם מאפיינים פסיכוטיים בעוצמה משמעותית. המאפיינים הפסיכוטיים קשורים בתכנים למקום עבודתו, לדוגמא: שומע את קול המנהל. נכותו כיום בשיעור 50% לפי סעיף 34ה'. מעיון בתיק הרפואי מדובר בתובע אשר סבל מהפרעה דיכאונית בין השנים 2005 - 2007. טופל ברציפות בכדורי סרוקסט. במעקב רופא המשפחה עם קבלת מרשמים גרוניים ועלייה במינון הסרוקסט. ב019/1/06 - מתוארים אירועים של בלבול עם אובדן הדרך לעבודה. לפיכך הועדה מנכה מצב קודם בשיעור 20% לפי סעיף 34ג', סה"כ נכותו בגין התאונה בשיעור 30%. מבחינת א.א.ג - נכותו בשיעור 0% לפי סעיף 69(1)א'". בנוסף קבעה הועדה כי היא מקבלת את המלצת ועדת הרשות לפיה יש להפעיל את תקנה 15 במלואה. לסיכום קבעה הועדה כי נכותו המשוקללת של המערער היא בשיעור 45%. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. טענות הצדדים המערער טען כי הועדה התעלמה מהמסמכים הרפואיים של ד"ר דמבינסקי וד"ר ויזר שציינו בין היתר כי למערער לא הייתה היסטוריה פסיכיאטרית קודמת; הועדה טעתה בכך שייחסה חשיבות רבה לרישומים בנוגע לטיפול בתרופה נוגדת דיכאון (סירוקסט) מכיוון שטיפול זה ניתן באופן זמני להרגעה בתקופה של טיפול ריאות וללא קשר לבעיה הנפשית; הועדה שגתה עת ייחסה חשיבות לאירוע בודד על בלבול ואובדן הדרך לעבודה; הועדה לא הפנתה למסמכים הרפואיים המצביעים על קיומה של הפרעה פסיכולוגית בין השנים 2005 - 2007; במסמך הרפואי מיום 19.1.2006 לא מתוארים אירועים של בלבול אלא מצוין כי "בזמן האחרון ארועים של בלבול" (מש/2ג'), ולכל היותר מדובר באפיזודה חולפת; שיעור הנכות שנוכה בגין "מצב קודם" הוא גבוה, שכן אם המערער היה פונה לקביעת נכות בגין אובדן הדרך לעבודה ובגין המרשם לתרופת הסרוקסט - לא הייתה נקבעת נכות בשיעור כה גבוה. מנגד טען המשיב כי לא נפלה טעות משפטית בעבודת הועדה; קביעת הועדה ברורה ומובנת; הועדה הסתמכה על הרישומים בתיקו הרפואי של המערער בדבר אירועים של בלבול (מש/2א' - מש/2י'); קביעת הנכות בגין מצב קודם היא החלטה רפואית. הכרעה תחילה אציין כי המערער אינו מערער על שיעור הנכות הנפשית שנקבע (50%), אלא רק על קביעת הועדה בדבר ניכוי מצב קודם בשיעור של 20%. אי לכך, השאלה שבמחלוקת היא האם נפלה טעות משפטית בקביעת הועדה בדבר ניכוי מצב קודם? לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש להשיב על השאלה בחיוב ודין הערעור להתקבל, כמפורט להלן. כידוע, בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לערערים רק בשאלות משפטיות. כאשר כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל(ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)). הלכה היא כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים שהינה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). בעניין לביא (דב"ע (ארצי) מג/1356 - 01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130) נפסק לעניין חובת ההנמקה כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק". בית הדין הארצי קבע בעניין מרגוליס את המקרים בהם ניתן לנכות "מצב קודם" משיעור הנכות הכוללת, בזו הלשון: "אם הוכרה התאונה כ'תאונת עבודה', אין לנכות משיעור הנכות הכוללת שיעורי נכות בגין מצב קודם, אלא אם אובחנו במבוטח ממצאים מוכחים קודמים לתאונת העבודה, התואמים סעיף מסעיפי הליקויים, ובשיעור הקבוע באותו הסעיף. לשון אחר: הוכחת מצב קודם שיש לנכותו מהנכות הכוללת מותנה בתשובה לשאלה: אילו נבדק המבוטח על ידי הוועדה לפני קרות תאונת העבודה, כלום היה נקבע לו שיעור נכות על פי סעיף מסעיפי הליקויים? רק אז יש לנכות את שיעור הנכות שהיה נקבע לו - בטרם התאונה - משיעור נכותו הכולל (דב"ע (ארצי) נג/46 - 01 מרגוליס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ו 364 (1993)). במקרה דנן החליטה הוועדה כי יש מקום לנכות 'מצב קודם' משיעור הנכות הנפשית שנקבעה למערער בגין הפרעה דיכאונית בין השנים 2005 - 2007. הועדה הסבירה קביעתה בכך שציינה כי המערער טופל ברציפות בכדורי סרוקסט וכי המינון של אותם כדורים הוגדל. הועדה הוסיפה והפנתה למסמך רפואי מיום 19.1.2006 שבו מתוארים אירועים של בלבול ואובדן הדרך לעבודה. סבורני כי על פי רישומים אלה בלבד לא ניתן להסיק כי מדובר בממצאים אשר תואמים דווקא את האמור בסעיף 34(ג) לסעיפי הליקוי הקובע כי "קיימים סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". לא ברור מדוע אין מדובר בסימנים אובייקטיביים אשר אינם מגבילים את כושר העבודה ולחלופין מגבילים באופן בינוני את כושר העבודה (ס"ע 34ב') שכן הממצאים היחידים בעטיים הופחתו אחוזי הנכות הינם נטילת כדורים, בלבול ואובדן הדרך לעבודה אשר ספק אם היה בהם די לצורך קביעת אחוזי נכות מקום בו היה המערער נבדק טרם מועד התאונה. 14. לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל. התיק יוחזר לועדה הרפואית לעררים אשר תשקול שנית האם יש להפחית מאחוזי הנכות בגין מצב קודם נוכח ההלכה הפסוקה כפי שאוזכרה לעיל ובפרט משלא ברור אילו ממצאים הובילו להפחתה על פי סעיף 34(ג'). הועדה תנמק החלטתה. 15. המשיב ישא בהוצאות המערער בסך של 3000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום בפועל. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, ‏ט"ו טבת תשע"ב, 10 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. התחום הנפשידיכאון