עניינו של הליך זה, בקנס מינהלי שהוטל על העוררת, בסך 40,000 ₪, בגין עבירה נטענת מיום 20.6.06. ערעור העוררת הוא על סירוב המשיבה (להלן: המדינה) לבטל את הקנס, בהתאם לפנייתה של העוררת, מיום 20.1.11. פנייה זו מתייחסת להודעה לתשלום קנס מינהלי "כביכול בגין העסקת שני עובדים זרים ...", אותה קיבלה העוררת, לטענתה, רק ביום 20.2.11 [ס' 1 לפנייה הנ"ל, נספח אחרון להודעת הערעור (להלן: הפנייה הראשונה)] ; אדגיש, שלא הוצגה "הודעה", מהתאריך הנטען, אשר הוא שגוי, בעליל, הואיל והוא חל חודש לאחר תאריך הפנייה הראשונה. הערעור הופנה הן על עצם ההחלטה להטיל קנס מנהלי, והן על הסירוב לבטלו, בהתאם לפנייה הראשונה. הפנייה הראשונה, שנשלחה מאת עו"ד נביל יונס, בשם העוררת, הוכתרה בכותרת "בקשה להארכת מועד לביטול קנס מינהלי ..." ונטען בה, כי זימון העוררת לחקירה, בגין העבירה הנטענת, נדחה, בשעתו, בשל פריצת המלחמה [בטעות, התייחסו שם לשנת 2007, במקום 2006] ומאז ועד קבלת "הודעה לתשלום קנס מנהלי", שהתקבלה ביום 20.2.2011 "דרך שליח", לא זומנה העוררת מחדש לחקירה. עוד נטען, כי העוררת מעולם לא העסיקה עובדים זרים, אלא, עובדים ישראליים ויש ליתן לה את יומה ולשמוע דבריה, לפני החלטה על הטלת קנס. לפיכך - ביקשו, באותה פנייה ראשונה, כי יבוטל הקנס המנהלי ולחלופין - שתינתן אורכה להגשת בקשה לביטולו [ס' 9 לפנייה הראשונה]. בתשובת המדינה, במכתב מאת עו"ד יצחק אבישר, מיום 8.3.11, נטען, כי "הודעת הקנס המקורית הומצאה כדין לנקנס בהתאם לאישור המסירה מיום 18/02/07" וכי בהתאם להוראות סעיף 8א(ו) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 - "התובע המוסמך אינו רשאי לדון בבקשה הנ"ל, שכן לא שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ..." [ס' 4-3 למכתב עו"ד אבישר, מטעם המדינה - נספח לערעור (להלן: התשובה לפנייה הראשונה)]. אציין, כי לטענת העוררת, מכתב זה לא התקבל בידה [ראו: "תצהיר" שצורף לתמיכה בערעור]. בערעור לפנינו נטען, כי העוררת מעולם לא קיבלה כל הודעה על הטלת הקנס המנהלי, סמוך להטלתו בשנת 2007, ומשנודע לה על קיומו - רק בשנת 2011, עת קיבלה את הדרישה לתשלום - פנתה במועדים הקבועים בחוק בבקשת ביטול, ושגתה המדינה, כאשר לא ביטלה את הקנס, בהתאם להסברי העוררת בפנייתה הראשונה. ב"תצהיר" שצורף לתמיכה בערעור, נאמר אך זאת: "הנני להצהיר, כי מעולם לא קיבלתי את מכתב משרד הפנים מיום 08.03.11 בכל הקשור לביטול הקנס המנהלי של מ. ג. שיפוצים ובניין בע"מ." בתגובת המדינה לערעור, מיום 13.9.11, נטען, כי העוררת זומנה לחקירה, ביום 18.6.06, לבקשתה נדחה המועד, אולם, על אף שנשלחו אליה שני זימונים שונים, לשני תאריכי חקירה שונים, בסוף שנת 2006, היא לא הגיעה לאף אחד מהם, וביום 18.2.07, הומצאה לעוררת הודעת קנס, בגין העבירה הנטענת, בהתאם לכתובתה בפנקסי רשם החברות. עוד נטען, כי בידי המדינה "הודעה מפורשת של העוררת, במסגרתה מודה היא במיוחס לה." [ס' 3 לתגובת המדינה, ונספח א' שלה]. אין חולק, כי הודעה על הטלת קנס, רשימת עובדים ופנייה לתשלום קנס בתשלומים, שנשלחה אל העוררת בדואר רשום, בתאריך 29.1.07, לא התקבלה על-ידה, אף לאחר משלוח הודעה שניה, ביום 14.2.07, משום שהמכתב לא נדרש על-ידה [עמ' 1, ש' 28 - עמ' 2, ש' 6; וכן מוצגים ע/1-ע/2]. לטענת ב"כ העוררת, החומר הנ"ל נשלח אל גוף שנרשם, על המעטפה ע/2, בשם: "מ. ג. שיפוצים ובניין", ללא תוספת המילה "בע"מ", שהוא חלק משמה של העוררת, ולפיכך - אין לראות בחומר הנ"ל, כחומר שהופנה אל העוררת; הוא מוסיף וטוען, כי גם לו היו נציגי העוררת רואים את המעטפה, בסמוך למשלוח, היו רשאים שלא לקבל אותה, מטעם זה. לטענתו, מסמך יחיד שקיבלה העוררת הוא תשובת ביניים, מתאריך 24.2.11 [ע/3, שצורף בין נספחי הערעור; עמ' 2, ש' 26-19]. העוררת סבורה, כי המדינה נמנעה מלדון בבקשתה לביטול הקנס, שלא כחוק, מאחר שהיו צריכים לדון בטענותיה לגופן, כאשר טענתה הינה, שלא העסיקה מעולם פועלים זרים ואין שמץ של ראיה לגבי העסקת הפועלים, כנטען. לכן, ביקשו לחייב את המדינה לדון בבקשה, מכוח כללי הגינות ומינהל תקין. בעקבות הדיון בבקשה, שהתקיים לפני ביום 25.10.11, הותר לצדדים להשלים סיכומים בכתב. בסיכומי ההשלמה מטעם העוררת, מיום 17.11.11, טוען ב"כ העוררת, כי יש לראות את הפנייה הראשונה כהשגה על החלטה מנהלית, ומחובתו של התובע המוסמך, מכוח הוראות חוק עבירות מנהליות, לבחון את שיקול דעתו מחדש, שמא טעה. למעשה, העוררת כורכת בכפיפה אחת סוגים שונים של הליכים, והיא עותרת לסעדים חלופיים, שהם: א) לבדוק את סבירות החלטת התובע, בקשר לבקשה לביטול הקנס או הארכת המועד לביטולו, בהתאם לאמור בפנייה הראשונה; ב) לראות בערעור ובנימוקיו בקשה להישפט ולהאריך את המועד, להגשת בקשה כזו, ככל שיש צורך בכך; ג) לאפשר להוכיח בראיות בפני בית-הדין, שלא נתקבל "דבר הדואר" מסיבות שאינן תלויות בעוררת; ד) לחלופין - להורות על ביטול החלטת התובע ולחייבו לשמוע את ראיות העוררת, בעניין זה. ב"כ המדינה טען בדיון לפני, כי חוק העבירות המנהליות לא מאפשר ערר על קנס מנהלי קצוב, ולדעתו, לכל היותר ניתן להתייחס להליך זה, כאל בקשה להארכת מועד להישפט, אותה יש לדחות, לדעתו, מאחר שהודעת הקנס נשלחה לכתובת הנכונה של העוררת, ומכאן "כי חזקה שבוצעה מסירה כדין." [עמ' 3, ש' 25-19]. בסיכומיו המשלימים, חוזר ומדגיש ב"כ המדינה, כי העוררת לא ציינה שום עובדה, אשר יש בה כדי להצדיק את המועד בו פנתה העוררת בערעור הנוכחי, וכי גם בפניות קודמות - אל התובע המוסמך - לא נטענה שום טענה כנגד המצאת הודעת הקנס, אשר הוחזרה ביום 18.2.07, מבלי שנדרשה. לצערי, לא דייק ב"כ המדינה באומרו, כי - "העוררת אינה מכחישה כי המעטפה נשלחה לכתובתה הנכונה וכי השם על המעטפה הוא שמה." [ס' 6 לסיכומים המשלימים]. כפי שציינתי, העוררת סבורה, כי עצם השמטת האותיות "בע"מ", על גבי המעטפה שהכילה את הודעת הקנס, מלמדת על כך, שתוכן המעטפה לא נשלח אליה - "... אלא לגוף אחר שאיננו חברה בע"מ." [ס' 3 רישא להשלמת סיכומים מטעם העוררת]; והיא אף מוסיפה טעם נוסף, לכך שנסתרת חזקת המסירה, שכן - "דבר הדואר נתקבל בדואר ערערה ביום 30.1.2007 והוחזר ביום 18/2/2007 דהיינו לפני שחלפו 20 יום כמצוות התקנה ...", כאשר הכוונה לתקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, תשמ"ו-1986 (להלן: התקנות). לטענתה, רק היום ה-20, לאחר יום המשלוח, ייראה כתאריך המצאה, זולת, אם הוכיח הנמען, שלא קיבל את ההודעה או המסמך, מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם, ובענייננו - טרם חלפו ימים אלה [ס' 3 להשלמת סיכומיה]. זה המקום לומר, כי העובדה שבפנייה הראשונה, הטיעון העובדתי - כי העוררת לא הוזמנה לחקירה ולא ידעה על הטלת הקנס המנהלי, עד שנת 2011 - לא נתמך בתצהיר כלשהו, יחד עם הכותרת שניתנה למסמך - "בקשה להארכת מועד לביטול קנס מנהלי ..." - כיוונו את הגורמים אליהם נשלחה אותה פנייה ראשונה, ולא פלא שראו בה בקשה לביטול קנס, שהוגשה באיחור, ולא תקיפת עצם ההחלטה על הטלת הקנס, על אף שבקשה לבטל את הקנס, נזכרה בין הבקשות החלופיות, שנכתבוו בשולי הפנייה הראשונה [ס' 9, שם]. בתשובת הביניים, שנשלחה אל ב"כ העוררת, ביום 24.2.11, צוין, כי הבקשה לביטול הקנס - היינו, הפנייה הראשונה - הוגשה לאחר שחלף המועד הקבוע בחוק. בשל העובדה, שבידי המאשימה היו אישורים על הזמנת העוררת לחקירה בשני מועדים - 20.9.06 ו-28.11.06, וזו לא התייצבה, ובשל הסברה, כי "הודעת הקנס המקורית הומצאה כדין לנקנס בהתאם לאישור המסירה מיום 18/02/07", נענתה הפנייה הראשונה בשלילה, בתשובה לפנייה הראשונה [ס' 3, שם; ההדגשה במקור]. יחד עם זאת, תועבר הבקשה לעיון התובע המוסמך, להחלטתו. טענת העוררת, כי התשובה לפנייה הראשונה לא התקבלה בידיה, הינה תמוהה, בלשון המעטה, הן מאחר שנשלחה בדואר רשום לפי אותה כתובת אליה נשלחה תשובת הביניים, שאין חולק שהגיעה לידי עו"ד יונס נביל, שייצג את העוררת, והן מאחר שהצהרתו, כי מעולם לא קיבל את התשובה לפנייה הראשונה, הינה במסמך הנושא את הכותרת "תצהיר", בו הוא מזהיר את עצמו, טוען את אשר טוען, וחותם בחתימה, הנחזית להיות חתימתו, ללא כל אישור של גורם נוסף, ניטראלי, כמקובל בעריכת תצהיר כדין. לאחר שחזרתי ועברתי על טיעוני הצדדים והמסמכים שצרפו - אינני מקבלת את טענת העוררת, כי השמטת המילה "בע"מ", על המעטפה בה נשלחו הודעת הקנס ומסמכים נוספים, מלמדת שהחומר לא נשלח אליה. מדובר במסמכים שנשלחו בדואר רשום, במעטפה אחת, כאשר הכתובת המצויינת עליה היא תא-דואר עם מספר ספציפי; לתא דואר ממוספר יש בעלים מוגדר ובהתאם לנתונים הרשמיים, במאגר רשם החברות, מספר תא-דואר זה הינו של העוררת. מכאן, שהודעת הקנס נשלחה אליה, כדין, בדואר רשום. משלוח זה מקים "חזקת מסירה", כקבוע בתקנות. אשר לטענה השניה, שהעלתה העוררת, כנגד חזקת המסירה - שדבר הדואר הרשום הוחזר לשולח לפני שחלפו 20 יום מהמשלוח - אין העוררת יכולה להיבנות ממנה, כאשר לא טענה, שמטעם זה נמנע ממנה לקבל את הודעת הקנס המקורית. לו היתה העוררת מודה בקבלת הודעה על דבר דואר רשום, המחכה לה בדואר ערערה, אשר רק בשל כך שהוחזר לשולח לפני שבאה לקבלו, לא יכלה לראות מה תוכנו - ייתכן שהיה בכך כדי לשכנע, שלא קיבלה את הודעת הקנס המקורית, מטעמים שאינם תלויים בה. ברם, מאחר שהודעת הקנס המקורית נשלחה אל העוררת לפי הכתובת הספציפית שלה, שהיא תא-דואר ממוספר, המשמש מען רשמי המיועד לה בלבד - לא נסתרה החזקה, שההודעה על משלוח דבר הדואר, שהכיל את הודעת הקנס המקרית, נמסרה לעוררת כדין. בהעדר הסבר מטעם העוררת, מדוע נמנעה מלאסוף את דבר הדואר שמוען אליה, כאמור, צודק ב"כ המאשימה בטענתו הבסיסית, כי אין לפנינו הנמקה משכנעת, מדוע העוררת לא קיבלה לידיה את הודעת הקנס. הואיל והעוררת לא הצליחה להראות, כי תחילת הדרך אינה נגועה בהתחמקות מלקבל דואר רשום, התלויה בה - נשמט הבסיס לכל יתר הטיעונים שבנתה העוררת, בקשר לשלבים הנוספים של ההליך, בהסתמךעל העובדה שלא קיבלה את הודעת הקנס המקורי, כביכול. דווקא בשל הישנותה של טענה, מטעם נקנסים, האומרת "לא קיבלתי דבר דואר רשמי שנשלח אלי", תוקנה תקנה 15 לתקנות, שעניינה "המצאת מסמכים", והיא קובעת, כי היום העשרים, לאחר משלוח הודעה או מסמך שיש להמציאם לפי חוק, שהומצאו במכתב רשום, לפי מענו של אדם או התאגיד, לפי העניין - "ייראה כתאריך ההמצאה ...". אם קיבל הנמען את דבר הדואר אם לאו. התקנה ממשיכה וקובעת, אכן, כי התאריך ייראה כהמצאה - "... זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם." ונטל זה מונח, במקרה שלפנינו, על כתפי העוררת, שלא הצליחה להרימו. ההי על העוררת להתייחס לנקודה זו מלכתחילה, ולא לפנות אל בית-הדין בבקשת סעד לאפשר לה להציג הוכחות לכך, בעתיד. כפי שכבר ציינתי, כדי להיאחז בעובדה, שדבר הדואר הכולל את הודעת הקנס, הוחזר לשולח כעבור 18 ימים, בלבד, מיום שליחתו, היתה העוררת צריכה להצביע על כך שהיא ניסתה לקבל את דבר הדואר הרשום הזה - עליו הודע לה, אף בהודעה שניה, מיום 14.2.07 - וכזאת כלל לא עשתה. בנסיבות העניין, אין לנו אלא, לקבוע שקיימת חזקת מסירה של הודעת הקנס המקורית לעוררת, במועדה, אף אם לא קיבלה אותה לידיה, פיזית, בשל הימנעותה מלקבל את דבר הדואר הרשום. בנסיבות אלה, כל טענותיה של העוררת, בדבר זכות לעיין בחומר החקירה והצורך לבחון את טענותיה הענייניות - לגופה של העבירה המיוחסת לה בהודעת הקנס - הינן טענות הנטענות באיחור. אין לבוא בטענות, במקרה זה, לתובע המוסמך, אשר לא בחן טענות אלה, כאשר לא הובאה בפניו מטעם העוררת, ולו הנמקה אחת, להצדקת אי קבלת הודעת הקנס המקורית, במועד. אזכיר, כי בהתאם לפסיקה, צומצמה האפשרות להיזקק, במקרים כאלה, לטענות ההגנה לגופן, אף אם לא נחסמה באופן מוחלט [ראו: עפ"א (ארצי) 52388-05-10 רומירון בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 13.11.11 (במאגר ממוחשב); והאסמכתאות שם]. לאור כל האמור לעיל - הנני דוחה את כל הבקשות החלופיות של העוררת, בשל מועד העלאתן. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 45 יום מקבלת פסק-דין זה. ניתנה היום, 28 בפברואר 2012 (ה' באדר תשע"ב), בהעדר הצדדים, בהסכמתם. כמוסכם - המזכירות תמציא העתק לבאי-כוח הצדדים, בפקס' ובדואר רשום.העסקת עובדים זריםקנסעובדים זרים