1. על המערער הושת קנס מנהלי בסך של 15,000 ש"ח בגין העסקתם של שלושה עובדים זרים ביום 13.6.07, בניגוד להוראות חוק עובדים זרים תשנ"א-1991. בקשת המערער להארכת מועד להישפט נדחתה על ידי בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר; המ"ש 23041-06-10). על כך סב הערעור שלפנינו. 2. לאחר שעיינו בהחלטת בית הדין האזורי מושא הערעור, בטענות הצדדים בערעור כפי שנטענו לפנינו בכתב ובעל פה, ובכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת מן הטעמים המצטברים עליהם נעמוד בהמשך הדברים. התשתית העובדתית הרלוונטית והחלטת בית הדין האזורי 3. ביום 5.5.08 הוטל על המערער קנס מנהלי בסך של 15,000 ש"ח בגין העסקתם שלא כדין של שלושה עובדים זרים ביום 13.6.07. הודעת הקנס הומצאה למערער ביום 16.5.08, וביום 25.6.08 התקבלה בקשת המערער אצל התובע המוסמך לביטול הקנס. ביום 2.12.09 דחה התובע המוסמך את הבקשה נוכח האיחור בן שמונה ימים בהגשתה, כמו גם בהתייחס לטענות המערער שהועלו בפניו לגופו של עניין. למעלה מחצי שנה לאחר מכן, ביום 13.6.10, הגיש המערער את בקשתו לבית הדין האזורי להארכת מועד להישפט. 4. בקשת המערער להארכת מועד להישפט נדחתה על ידי בית הדין האזורי נוכח האיחור המשמעותי בהגשתה, ובהעדר סיבה סבירה או הצדק ראוי להגשתה באיחור. בית הדין האזורי אף ציין בהחלטתו כי המבקש לא הראה מהי הגנתו, לא טען אותה, ולא הביא כל ראיה לגביה. הערעור 5. במסגרת טענותיו שהוגשו בכתב טען המערער, כי איחר בתום לב בהגשת הבקשה לתובע המוסמך, ואיחורו הינו אך בן 8 ימים. לטענתו, כלל לא היה מקום לייחס לו איחור בהגשת הבקשה להארכת מועד להישפט, באשר למועד זה אין לייחס חשיבות. במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו על פה, לא עמד עוד המערער על טענותיו שבערעור בהתייחס למועדים השונים, לרבות הטענה כי אין רלוונטיות למועד הגשת הבקשה להארכת המועד להישפט. טענותיו התמקדו בכך שכלל לא העסיק את העובדים הזרים שבגין העסקתם הושת עליו הקנס המנהלי. לטענתו, הוא התקשר עם קבלן משנה שהעסיקם, כפי שאף עולה מן ההסכם שצורף להודעת הערעור, ומהעתק החשבונית שהוציא אותו קבלן משנה. המערער הפנה עוד לכך, שאת טענותיו בעניין העסקת העובדים על ידי קבלן משנה העלה גם לפני בית הדין האזורי. ההכרעה 6. נמצאנו למדים כי אין בפי המערער הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר בו השתהה, במהלך תקופה בת כחצי שנה, עד שהגיש בקשתו להארכת מועד להישפט. אכן, צודק המערער, כי את טענותיו לגופו של עניין בדבר העסקת העובדים הזרים על ידי אחר העלה גם לפני בית הדין האזורי. אלא שהשאלה המתעוררת היא עד כמה יש מקום במסגרת דיון בבקשה להארכת מועד להישפט בכלל, ובנסיבות העניין בפרט, להיזקק לטענות הגנה המועלות לגופו של עניין על ידי המבקש. 7. בקשר לאפשרות העומדת למי שהושת עליו קנס מינהלי והוא מבקש להישפט ובקשתו הוגשה באיחור, נקבע כך בסעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985: "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור כל עוד התקיימו התנאים האמורים בסעיף 8א(ו) בשינויים המחויבים, או מטעמים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו" (ההדגשה שלנו). נציין כי הוראת סעיף 13(ב) תוקנה בתיקון מס' 11 לחוק העבירות המנהליות (ס"ח 2223 מיום 17.1.2010, בעמ' 310). מהוראת הסעיף כנוסחה קודם לכן, נמחקו המילים "מנימוקים שירשמו", ובמקומם הוספה התיבה "כל עוד התקיימו התנאים האמורים בסעיף 8א(ו) בשינויים המחויבים, או מטעמים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו". בדברי ההסבר להצעת החוק הוצע לתקן את סעיף 13(ב) לחוק ברוח תיקונו של סעיף 230(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, באופן שיתאפשר להאריך את המועד "כאשר הבקשה הוגשה שלא במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, וכי הבקשה הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה. עם זאת, מכיוון שמדובר בשיקול דעת של בית המשפט, מוצע לו לאפשר לקיים את המשפט באיחור גם מטעם אחר ובלבד שהתקיימו נימוקים מיוחדים לכך שיפרט בהחלטתו." (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62), תשמ"ב-1982, ה"ח הממשלה 456, מיום 13.10.2009, בעמ' 20). 8. בפסיקה ענפה של בית דין זה הותוותה מסגרת שיקול הדעת של בית הדין בבקשות להארכת מועד להישפט, ונקבעו הנחיות לבית הדין בבואו לשקול אם התקיימו נימוקים המצדיקים הארכת המועד לפי המבוקש. המדינה סבורה כי התיקון בנוסח החוק מצביע על החמרה באמות המידה בהן יש לבחון בקשות להארכת המועד להישפט. אין אנו מוצאים לנכון להכריע בטענה זו של המדינה, באשר כך או כך, בנסיבות המקרה שלפנינו לא התקיים הנדרש על מנת להאריך את המועד להישפט, וזאת מן הטעמים עליהם נעמוד להלן. 9. בקשר להארכת מועד להישפט, הנסמכת בעיקרה על טענות הגנה לגופו של עניין, נקבע בפסיקה, כי האפשרות להיזקק לטענות ההגנה לגופן היא מצומצמת ביותר, וכי "משלא ניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר... אין לייחס משקל לסיכויו של המערער להוכיח טענותיו." (עפ"א 14/06 ניסים סבן - מדינת ישראל, מיום 9.1.07, בפסקה 12; עפ"א 52388-05-10 רומירון בע"מ - מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, מיום 13.11.2011, בפסקה 31(ג), וסקירת התפתחות הפסיקה שם, להלן: פרשת רומירון). עם זאת הובהר, כי "הפסיקה לא חסמה באופן מוחלט את טענות ההגנה כשיקול רלוונטי. טענות ההגנה נותרו לכל אורך הדרך אחד השיקולים אותם יש לשקול, אך המשקל שניתן להן - במסגרת איזון האינטרסים - היה נמוך יותר. היינו, אין צורך לבצע הערכה של הראיות בכל מקרה ולנתח את סיכויי ההגנה, אך ככל שמובאת טענת הגנה משכנעת על פניה - יש לקחתה בחשבון. נקבע בעניין לוין כי לא יעלה על הדעת כי בהתקיים טענות כה ענייניות ומהותיות לגבי עבירה שנטען כי נעברה על ידי אחר, וניתן תצהירו של אותו אחר, לא תינתן ארכה למערער לברר את עניינו בפני ערכאה שיפוטית" (שם בעניין רומירון, עפ"א 21/05 לוין - מדינת ישראל מיום 28.2.08, ההדגשה שלנו). מן הכלל אל הפרט 10. נשאלת אם כך השאלה האם יש בפי המערער טענת הגנה כה מהותית, שאך מתבקש הוא, על אף האיחור הניכר בהגשתה, שלא ניתנה לו כל הצדקה, כי תינתן לו ארכה לברר את עניינו בפני ערכאה שיפוטית. לטעמנו, אין בפי המערער טענת הגנה מן הסוג כמתואר. אכן, המערער מעלה טענה מהותית להגנתו, והוא אף צירף להוכחתה מסמך בעל משקל ראייתי. מטעם המשיבה הובהר כי טענת המבקש נבחנה לגופו של עניין על ידי התובע המוסמך, שלא מצא שיש בה די לביטול הקנס, נוכח הכחשה שהכחיש "קבלן המשנה" את טענת המערער. בהחלט אפשר שאין בהכחשה זו כדי ללמד על אחריותו של המערער, ולו נוכח האינטרס של "קבלן המשנה" להרחיק מעליו כל אחריות. אלא שברור הדבר בנסיבות המקרה, כי הראיה עליה מצביע המערער אינה בבחינת ראיה "חותכת" בדבר העסקת העובדים על ידי אחר, כפי שהיה למשל בעניין לוין, שם צורף תצהיר של אחר שהודה כי הוא המעסיק. לא זו אף זו. אין מחלוקת כי המערער הוא שהתקשר בהסכם קבלנות עם בעל הקרקע במקום שבו נמצאו העובדים הזרים. בעצם התקשרות המערער בהסכם קבלנות משנה עם אחר, ובהטלת האחריות על פי ההסכם על קבלן המשנה, אין כדי לשלול מעיקרא אפשרות ההעסקה של העובדים הזרים על ידי המערער, בין על דרך של העסקה ישירה ובין בהעסקה עקיפה. בכל מקרה, לו הייתה שאלת העסקתם של העובדים מתבררת בבית הדין, היא צריכה הייתה להתברר בשים לב לכלל התשתית העובדתית כפי שהייתה מוצגת בבית הדין, כשההסכם והעתק החשבונית עליהם נסמך המערער אינם אלא חלק ממנה. 11. אשר על כן, בהעדר הסבר כלשהו לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה, ומשאין בפי המערער טענת הגנה משכנעת על פניה בדבר העדר אחריותו לעבירה המיוחסת לו, אין מנוס בלתי אם לקבוע כי דין הערעור להידחות. 12. סוף דבר הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ב בכסלו, תשע"ב (18 בדצמבר, 2011), בהיעדר הצדדים וישלח אליהם. יגאל פליטמן,סגן נשיאה, אב"ד רונית רוזנפלד,שופטת לאה גליקסמן,שופטת העסקת עובדים זריםקנסעובדים זרים