##מהם התנאים לקיומה של עבירת "העלבת עובד ציבור" ?## בית המשפט העליון קבע ב"הלכת אונגרפלד" (דנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל) כי על מנת שתתקיים עבירה של "העלבת עובד ציבור" צריך שיתמלאו שני תנאים. ##(1)## עמידה במבחן התוכני שמשמעותו. ##(2) ##פגיעה בליבת כבודו של עובד הציבור. מבחנים אלה אינם בהכרח מוציאים זה את זה, ויש לבחון לגבי כל אחד מהם אם הוא מתיישב עם תכליתה של העבירה ועם לשונה. מקום בו שני המבחנים מתיישבים עם לשון העבירה וכעם תכליתה, עשוי השילוב ביניהם ליצור את ההגנה המתאימה ביותר על חופש הביטוי". אין די בביטוי של אלימות מילולית בוטה אלא נדרשת פגיעה עמוקה בשמו הטוב של העובד שיש בה כדי לבזותו בעיני אחרים. השני בהם הוא המבחן ההסתברותי ומשמעותו היא שקיימת ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור כפרט, אלא לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השרות הציבורי ובאמון הציבור בה. ##הלכת אונגרפלד## בהרכב של תשעה שופטים צוין כי עבירת העלבת עובד הציבור אינה מכוונת להגן על כבודו או על מעמדו הפרטי של עובד הציבור, שכאדם, אין כבודו יקר יותר מכבודו של אדם אחר. הפסול בהעלבה האסורה על פי החוק אינו טמון בפגיעה בעובד הציבור כיחיד, אלא בפגיעה בו כאורגן של מערכת השירות הציבורי. הודגש, כי הערך המוגן בעבירה זו הוא הגנה על עובדי ציבור מפני עלבון ולא הגנה על כבודם של עובדי הציבור, שאילו היה נקבע כך היה מדובר בפגיעה קשה בשוויון. לשמירה על תפקודו התקין של השירות הציבורי יש היבט פנימי של התפקוד התקין, בכך שרוחו של עובד הציבור אינה נשברת ויכולתו לבצע את תפקידיו נשמרת, והיבט חיצוני של התפקוד התקין, הנשמר באמצעות אמונו של הציבור בשיטת המשטר, המתבטאת בהכרה בסמכויות החוקיות הנתונות לעובד הציבור. הודגש כי "עובד הציבור הוא לעיתים קרובות " פניו של השלטון" בעיני האזרח, ומקום בו פעולת זה האחרון אינה לרוחו, עלול עובד הציבור להפוך יעד קל לפריקת תסכולו ומורת רוחו של האזרח- לעיתים גם בדרכים פוגעניות". על התביעה מוטל שיקול דעת זהיר ומושכל בעת הגשת כתב אישום בגין עבירות הפוגעות בחופש הביטוי ועל בית המשפט להתוות גבולות ברורים לפגיעה בחופש הביטוי. מן הראוי שתהא בידי האזרח יכולת לדעת מראש את היקף האיסור . ##מהי הגדרת "העלבה" ?## ביחס למבחן התוכני צוין כי בגדרו של מבחן זה נבדקת התאמת הביטוי השנוי במחלוקת למונח " העלבה". בית המשפט התייחס, בין היתר, לדברי ביקורת. בהקשר זה צוין כי "דברי ביקורת עשויים להיות מופנים לא רק נגד מדיניות השלטון או פועלו, אלא גם כלפי תפקודו האישי של עובד ציבור מסוים. סוג זה של ביטוי חשוב אף הוא לקיום המטרות שביסוד חופש הביטוי. הגשמת הזכויות הנתונות לאזרח במסגרת החוק כרוכה לעתים בהשמעת ביקורת כלפי החלטות או פעולות מסוימות של עובד הציבור...בחינה של של סף הסיבולת המצופה מעובדי ציבור מובילה אף היא למסקנה שיש להעניק הגנה רחבה לביטויי ביקורת כלפי תפקודם של עובדי ציבור. אמנם, ביקורת מטבעה עשויה להיות מעליבה ובמיוחד כך משאין האזרח מקפיד תמיד להשמיע את ביקורתו באופן בונה ורגיש. עם זאת, מצופה מעובד הציבור כי יידע לשמוע דברי ביקורת – מוצדקים או מוטעים – מבלי שהדבר ייפגע בתפקודו...כל זאת, כמובן, אמור בדברי ביקורת שאף שאינם נעימים לאוזן אך אין הם מונעים ממש מעובד הציבור למלא את תפקידו". בניגוד לדברי ביקורת, התייחס בית המשפט לקללות, חרפות וגידופים. צוין כי ביטויים מסוג זה לא משמשים לקידום הדיון הציבורי או ליצירת " שוק דעות חופשי", אינם מבטאים את הרעיון הדמוקרטי ואינם מקדמים אותו. בהקשר זה נקבע כי "גם סף הסיבולת שמצופה מעובד הציבור לסגל לעצמו כלפי ביטויים מעין אלה אינו מרקיע שחקים. הפגיעה הכרוכה בסוג זה של ביטויים היא הפגיעה הקשה ביותר משום שהיא מעמידה את מושאה כשק חבטות שנועד אך לספיגת רגשות התסכול והכעס של העולב. אין לצפות מעובד הציבור להשלים בהכנעה עם הפיכתו יעד לביטויים פוגעניים ומשפילים כעניין שבשגרה...ההבחנה בין חרפות וגידופים לבין השמעת ביקורת – במיוחד ביקורת המופנית כלפי תפקודו של עובד הציבור – עשויה להיות קשה...הזכות להשמיע ביקורת אינה נתונה רק לבעלי הלשון הצחה ויכולת הביטוי המעודנת. אלא שבוטות הביטוי עשויה לגרום לכך שתוכנה הביקורתי יתאיין ויבלע עד שיוותר רק הביטוי האלים והמשפיל שאין בו ערך של ממש...יש להבין את משמעות הביטוי גם על רקע ההקשר הכולל שבמסגרתו הושמע והנסיבות שבהן הובע". לעניין המבחן ההסתברותי צוין כי מטרתו לבחון את השפעתו הפוטנציאלית של הביטוי על שומעיו – עובדי ציבור או אחרים. נקבע כי "החלת מבחן הסתברותי נדרשת לצורך צמצום פגיעתה של העבירה, בחופש הביטוי, למידה שאינה עולה על הנדרש. עבירת " העלבת עובד ציבור" באה להגן על תפקודו של השירות הציבורי אף מפני ביטויים שאין בהם הפרעה מיידית" וכן כי "אמנם, יש להניח כי בדרך-כלל גידוף המופנה ישירות לעובד ציבור יקים סיכון לפגיעה בתפקוד התקין של השירות הציבורי. אלא שעניין זה עשוי להיות תלוי בנסיבות, ומן הראוי שלא להפליל ביטוי שלא טומן בחובו סיכון כלשהו". בהקשר לעבירת העלבת עובד ציבור המבחן ההסתברותי שנקבע הינו מבחן " הסיכון הממשי" או " האפשרות הסבירה". צוין כי "מבחן הסיכון הממשי הוא היחיד, בנסיבות העניין, המספק הגנה נאותה לחופש הביטוי, מבלי לסכל את הגשמת תכליתה הספציפית של העבירה בדרך של הצבת רף בלתי מציאותי. במקרים המתאימים, ניתן יהא להוכיח כי קיומו של סיכון לפגיעה בתפקוד השירות הציבורי הוא ממשי, חרף היותו רחוק". ##להלן דוגמא לפסק דין בנושא העלבת עובד ציבור פסקי דין:## 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט חיים לי-רן) בת.פ. 10042/08. בפסק דין זה, הורשע המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. נגזרו על המערער 30 ימי מאסר על תנאי, למשך שנתיים. כן חויב המערער לחתום על התחייבות בסך 2,000 ₪ שלא לעבור תוך אותם השנתיים עבירה של העלבת עובד ציבור כלפי נושא משרה שיפוטית. 2. לפי כתב האישום שהוגש נגד המערער - היה המערער צד לדיונים בהליכי הוצאה לפועל בבית משפט השלום בירושלים. ביום 7.3.2007, לפי כתב האישום, שלח המערער מכתב בפקסימיליה לרשמת ההוצאה לפועל ובו רשם "את יכולה לעמוד על הזין שלי ... אתם נבלות מושחתים ... שלום לך גב' זרש (אשת המן)". עוד נרשם באותו מכתב, לפי כתב האישום, "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן". סמוך לאירועים אלה, נחקר המערער במשטרה ושלח מכתב התנצלות. אלא שלפי כתב האישום ולמרות האמור לעיל, שב המערער ושלח ביום 16.4.2007 מכתב לרשמת ובו רשם "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן, אתם פחדנים, נמושות, נבלות ואפילו מרושעים ... פעולות שביצעתם אפילו אנטישמיים היו מתביישים". 3. בדיון שנערך בבית משפט קמא, הודה המערער כי שלח את המכתבים כנוסחם דלעיל, אך טען שלא התכוון להעליב את הרשמת אלא "להזיז דברים" בהליך ו"להמחיש לה שהיא עושה דברים לא חוקיים ואז היא תשנה את ההחלטות שלה" (יצוין, כי הנוסח המלא של המכתבים האמורים, מעבר לאמור בכתב האישום, לא הוגש כראיה לבית משפט קמא). לא היה חולק בבית משפט קמא, כי המכתבים לא הגיעו לרשמת משום שנעצרו על ידי גורמי האבטחה. לא היה גם חולק, כי בתו של המערער היא נכה בשיעור 100% ובשל נכותה נרכש לשימושה רכב והיא מקבלת קצבאות. אלא שבהליך ההוצאה לפועל הוטל עיקול על הרכב וניטלו כספים, לגרסת המערער, מהסכומים להם זכאית בתו. 4. בית משפט השלום, כאמור, הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו. בית משפט קמא הגדיר את השאלה היחידה שלפניו הטעונה הכרעה, כשאלה אם יש בדברי המערער, כולם או חלקם, משום עלבון במשמעותם הפלילית, כלומר, האם יש בהם "פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם במילוי תפקידו". על רקע זה, קבע בית משפט קמא, כי בשל המילים שהיו במכתבים - "מושחתים" וצירוף המילים "אתם נבלות מושחתים" - יש מקום להרשיע את המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור. בית המשפט עמד על כך, שמכלול הדברים שנרשמו במכתביו של המערער, היו בגדר "שיח משתלח, פוגעני ומקומם שאינו ראוי" הגם שלא היו בגדר העלבה במובן הפלילי. אולם, בכל הקשור לביטוי "מושחתים", קבע בית משפט קמא כאמור, שיש בו משום העלבה במובן האיסור הפלילי, וזאת מקום בו הוא נאמר כלפי עובד הציבור, שכן יש בכך משום פגיעה בניקיון כפיו של עובד הציבור והאשמתו בשחיתות. 5. בערעור המפורט שהגיש ב"כ המערער וכן בטיעוניו שלפנינו, טען המערער כי לא היה מקום להרשיע אותו בעבירה בה הורשע. עיקר הטיעון בנדון התבסס על פסק דינו של בית המשפט העליון בדנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.7.2011) (להלן - פרשת אונגרפלד). נטען על ידי המערער, שנסיבות המקרה אינן מקימות "ודאות קרובה לפגיעה ממשית". הביטוי "מושחתים" פוגע אמנם בניקיון הכפיים של עובד הציבור, אולם יש לשים לב לכלל נסיבות המקרה, לרבות מקום אמירת הדברים, שאלת הישנותם, כוונת אומר הדברים, תוצאתם, השפעת הדברים על תפקוד עובד הציבור, רמת הסיבולת שלו ועוד. באופן פרטני נטען, שהמכתבים מוענו לכב' הרשמת בלבד ולא לקהל הרחב והדברים לא פורסמו ברבים. רמת הסיבולת של כב' הרשמת, כך נטען, היא מהגבוהות, בשל מעמדה ותפקידה. התבטאויות המערער לא פגעו בתפקודה התקין של כב' הרשמת והן נאמרו אגב סערת רגשות. עוד נטען, כי לא היה מקום בדין להרשיע את המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור, היות והמכתבים האמורים "יורטו" בדרך לכב' הרשמת ולא הגיעו לידיה. 6. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים, מסקנתנו היא כי דין הערעור על הכרעת הדין - להידחות ברובו. תחילה נציין, בהמשך לטענת המערער לפיה לא ניתן להרשיע אותו בעבירת העלבת עובד הציבור בשל אי הגעת המכתבים לכב' הרשמת, כי עוד במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הסכימה ב"כ המשיבה שהרשעת המערער צריכה להיות בחלופת הניסיון של העבירה ולא בעבירה המוגמרת (המושלמת) (עמ' 3 שורה 13 לפרוטוקול). בהתאם לכך, אנו מורים כי הרשעתו של המערער תהא בעבירה של ניסיון להעלבת עובד ציבור, בהתאם לסעיף 288 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. אלא שבכפוף לתיקון מוסכם זה, לא מצאנו מקום בנסיבות המקרה להורות על זיכויו של המערער, כפי שנטען לפנינו לגופו של עניין. נסביר: 7. אכן, ההלכה בעניין פרשנותה של עבירת העלבת עובד ציבור, זכתה לאחרונה לדיון נרחב במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אונגרפלד הנזכרת לעיל. נקבע, כי הערך המוגן באיסור הפלילי הוא הגנה על מערכות השלטון ותקינות השירות הציבורי, תוך הגנה מפני חשש לביזוי והשפלת עובד הציבור באופן שעלול להביא להצרת צעדיו ולהגבלת מהלכיו בביצוע תפקידו, כמו גם להשפעה רעה על תפקודם של עובדי ציבור אחרים (סעיפים 19-25 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). בהמשך לכך נקבע (בדעת הרוב), כי האיזון בין תכלית זו לבין אינטרסים וזכויות נוספים, ובכללם חופש הביטוי, הם במבחן ה"וודאות הקרובה" ל"פגיעה ממשית וקשה" בליבת הכבוד של עובד הציבור במילוי תפקידו (פיסקה 38 לפסק הדין של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). 8. על פי אמת מידה זו, בדין קבע בית משפט קמא בנסיבות המקרה, כי היה מקום להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו (בכפוף לתיקון שלעיל בעניין ההרשעה בניסיון בלבד). אכן, דבריו הכוללים של המערער והמכתבים שנשלחו, כפי שציין גם בית משפט קמא, לא היו דברי ביקורת גרידא על החלטתה של כב' הרשמת אלא גידופים וקללות. מעבר לכך, כללו הדברים התבטאויות שהאשימו את כב' הרשמת בשחיתות. מקום בו המדובר בעובד ציבור, לא כל שכן - נושא משרה שיפוטית - אין המדובר בדבר של מה-בכך אלא בהתבטאות הנוגעת לליבת התפקיד. יש באותה הפגיעה, עליה עמד בית המשפט העליון, משום פגיעה החורגת מן האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הערך המוגן בעבירה ועניינו התפקוד התקין של עובדי הציבור - לא כל שכן נושאי משרה שיפוטית - ואמון הציבור בהם. ביטוי כאמור, כשהוא נכתב במכתבים חוזרים שנשלחו לכב' הרשמת, יש בו כדי להקים גם את היסוד ההסתברותי של "ודאות קרובה". ויודגש, שאף לשיטתו של המערער עצמו, כפי שצוין לעיל, הייתה מטרת המכתבים ששלח "להזיז דברים" בהליך וכן להביא לשינוי החלטותיה של כב' הרשמת (עמ' 5 שורה 23 לפרוטוקול בית משפט קמא; עמ' 6 שורה 11). על כך יש להוסיף ולהדגיש, כי אין המדובר במקרה יחיד אלא במקרה בו נשלחו לכב' הרשמת שני מכתבים נפרדים. המכתב השני נשלח לאחר שנחקר המערער במשטרה ואף לאחר ששלח מכתב התנצלות. אין חולק לפנינו, כי המכתבים הגיעו לידיעת גורמי הביטחון במקום עבודתה של כב' הרשמת (וראו, סעיף 3 לפסק דינו של כב' השופט א' לוי בפרשת אונגרפלד שלעיל). 9. לא נעלמו מעינינו כמובן נסיבותיו האישיות של המערער, והתחושה הקשה שחש ושלדבריו הביאה אותו למשלוח המכתבים לכב' הרשמת. המערער עמד על דברים אלה במסגרת עדותו בבית משפט קמא, כשציין עד כמה נפגע מהחלטות כב' הרשמת. לנסיבות בהן הובע הביטוי, יש חשיבות על מנת להבין את משמעות הביטוי (ראו פסק דינו של כב' המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, בפרשת אונגרפלד, בסעיף 21 לפסק הדין). נקבע עוד בפסק הדין, שרמת הסיבולת המצופה מעובד ציבור, היא גבוהה מזו ניתן לצפות לה מאזרח מן השורה (שם, סעיף 25; ראו גם סעיף 6 לפסק דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש; סעיף 6 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). אלא שבכל האמור לעיל, אין כדי להצדיק "קללות חרפות וגידופים" - כבמקרה שלפנינו - שאין בהם משום ביקורת נגד השלטון או תפקודו ואין בהם כדי לתרום תרומה מהותית להגשמת המטרות שביסוד חופש הביטוי (שם, סעיף 32). יש גם להדגיש, כי בדומה לנסיבות הספציפיות שהיו בפרשת אונגרפלד, תוכן הדברים שנכתבו במכתביו של המערער וייחסו לכב' הרשמת שחיתות, היו כאלה שיש בהם כדי להטיל דופי בטוהר מידותיה ולהעלות פסול במילוי תפקידה (השוו, סעיפים 66-67 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה; סעיף 10 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל; סעיף 2 לפסק דינה של כב' השופט א' חיות). 10. בכפוף להרשעת המערער בניסיון להעלבת עובד ציבור, נדחה אפוא הערעור על הכרעת הדין. 11. מכאן, לערעור על העונש. כאמור, השית בית משפט קמא על המערער עונש מאסר על תנאי של 30 ימי מאסר וכן התחייבות להימנע מעבירה. בערעור נטען, כי בכל הקשור לגזר הדין יש לבטל את הרשעת המערער. בעניין זה, הודגשו נסיבותיו האישיות של המערער ובכלל זה היותו בן 50, נשוי ואב לשלושה ילדים שאחד מהם (בתו) סובל כאמור מנכות בשיעור 100%. עוד נטען, כי למערער רישיון נהיגה במונית - רישיון שעלול להישלל ממנו עקב הרשעתו. צוין, שהמערער נעדר עבר פלילי ומאז האירועים מושא האישום חלפו יותר מארבע שנים. 12. אכן, גם בבית משפט קמא עמדה על המדוכה שאלת ביטול הרשעתו של המערער במסגרת גזר הדין. בית משפט קמא נתן דעתו על עניין זה, כמו גם על יתר נסיבותיו האישיות של המערער וכן העובדה שהמכתבים ששלח - לא הגיעו ליעדם. עמדה לנגד עיני בית משפט קמא גם הכרת המערער בכך שדבריו אכן גרמו להעלבתה של כב' הרשמת. אלא שבית משפט קמא לא מצא מקום לביטול ההרשעה, בשים לב לכלל הנסיבות, וכן לדבריו של המערער בבית המשפט סמוך למתן גזר הדין. גם במהלך הדיון בערעור לפנינו נדונה אפשרות זו של ביטול ההרשעה. אלא שב"כ המשיבה עמדה על החומרה שבעבירה, תוך שהמכתבים נשלחו למזכירות בית המשפט וכי העונש שנגזר על ידי בית משפט קמא - לקח בחשבון את מכלול הנסיבות. זאת ועוד, ב"כ המערער, משנשאל בנדון על ידי בית המשפט, הודיע לבית המשפט כי הוא אינו רואה צורך בתסקיר שירות המבחן בנסיבות המקרה, גם לא במסגרת שקילת החלופה של ביטול ההרשעה. 13. לאחר עיון במכלול החומר שלפנינו, לא מצאנו לשנות מגזר דינו של בית משפט קמא בעניינו של המערער. כך הדבר, אף בשים לב להחלטתנו דלעיל להמיר את הרשעתו של המערער בעבירה המוגמרת (המושלמת) בסעיף 288 לחוק העונשין, בחלופת הניסיון. בית משפט קמא לקח בחשבון בעונש שגזר את העובדה שהמכתבים לא הגיעו לכב' הרשמת, והסתפק בעונש שעיקרו צופה פני עתיד. אנו סבורים, כי עונש זה הוא עונש מאוזן והוא נותן משקל ראוי לכלל נסיבות המקרה, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער והנסיבות שהובילוהו, לטענתו, למשלוח המכתבים האמורים. אשר לביטול ההרשעה, הרי ששקלנו אפשרות זו במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, ואולם לא מצאנו בסופו של יום לבטל את ההרשעה. נשוב ונציין בעניין זה, כי הגם שהוצע לב"כ המערער כי המערער יופנה לקבלת תסקיר לעניין זה, כמתחייב בדין, לא מצא לכך ב"כ המערער מקום, גם לאחר הפסקה בדיון והתייעצות עם מרשו. בכך נשמט למעשה הבסיס לשקילת אפשרות זו של ביטול ההרשעה (וראו ס' 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, וסעיף 71א(ב) ו-(ג) לחוק העונשין). מעבר לכך, לא מצאנו בנסיבות המקרה מקום לביטול ההרשעה, נוכח מהות העבירה והנסיבות בהן היא נעברה, לרבות המשלוח של שני המכתבים הנפרדים ולאחר שהמערער נחקר ביני לביני במשטרה, ואף התנצל. 14. התוצאה היא אפוא, כי בכפוף לתיקון שלעיל בעניין הרשעתו של המערער בניסיון להעלבת עובד ציבור חלף הרשעתו בעבירה המוגמרת (המושלמת), נדחה הערעור על כל חלקיו. העלבת עובד ציבור / שוטרעובדי ציבור