התובע הינו תושב הרשות הפלסטינית, שעבד במשך מספר שנים כעובד ייצור בשירות הנתבעת, המייצרת רהיטים במפעל הממוקם באזור התעשייה ברקן. בפנינו תביעתו להפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות. רקע עובדתי והמחלוקות שבין הצדדים מוסכם על הצדדים שהתובע עבד אצל הנתבעת בין 2005 ל- 2009. אין גם מחלוקת שלתובע הונפק על ידי המנהל האזרחי "רשיון עבודה באזור יהודה ושומרון" שחודש מדי מספר חודשים החל מינואר 2005. התובע טוען שעבד ברציפות לאורך כל ארבע השנים במשרה מלאה. לטענתו, שכרו לשעה בתחילת עבודתו עמד על 8 ₪ בלבד, כשמהלך השנים הועלה מדי פעם בפעם והועמד על 9 ₪ (בינואר 2007), על 11 ₪ (ביולי 2007), על 15 ₪ (בינואר 2008) ועל 18 ₪ (ביולי 2008). עיקר תביעתו הינה להפרשי שכר מינימום. לצידם, נתבעות זכויות נוספות שאף הן מחושבות כמובן על בסיס שכר המינימום, וכן פיצויי פיטורים. עיקר המחלוקת שבין הצדדים הינה לגבי רציפות העבודה והיקף המשרה. הנתבעת מכחישה בתוקף הן את תקופת העבודה והן את היקף המשרה, וטוענת שהתובע עבד אצלה באופן מזדמן בלבד, בהתאם לנחיצות ועומס העבודה, והשתכר לאורך כל התקופה שכר מינימום שעתי. דיון והכרעה לאור מכלול החומרים שבתיק, מסקנתנו היא שדין התביעה להידחות. למסקנה זו הגענו על יסוד הטעמים הבאים: ראשית הראיות המרכזיות עליהן ביקש התובע לבסס את תקופת עבודתו אצל הנתבעת הם רישיונות העבודה אותם צירף לכתב תביעתו. ברם, בניגוד לטענת התובע, עצם העובדה שהוצאו עבורו רישיונות לכל תקופת העבודה הנטענת, דהיינו שמבחינה חוקית היה לו היתר לעבוד אצל הנתבעת, אינה מהווה הוכחה כלשהי לכך שעבד בפועל לאורך כל התקופה. בוודאי שאין בה הוכחה לכך שעבד במשרה מלאה לאורך כל התקופה; שנית עיון בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר עדות התובע, מגלה שהתובע עצמו אינו טוען טענה כלשהי בדבר היקף משרתו. בכתב התביעה ובתצהיר לא מצאנו כל התייחסות לימי עבודה, למתכונת עבודה או לשעות עבודה, לחופשות, להפסקות עבודה בשל מחלה או מכל סיבה אחרת. דהיינו, אפילו היינו מקבלים את כל הטענות העובדתיות שבכתב התביעה כמוכחות, אין בהם כדי לבסס את טענת התובע בדבר היקף העבודה בפועל (להבדיל, כאמור, מן התקופה שבה היה מותר לו לעבוד אצל הנתבעת); שלישית מלבד רישיונות העבודה, וכן צילומים של כרטיסי נוכחות, לא צורפו לכתב התביעה ולתצהיר עדות התובע מסמכים נוספים. דהיינו, לא הוגשו לנו ראיות כלשהן בתמיכה בעמדת התובע לעניין תקופת העבודה והיקף העבודה; רביעית במהלך חקירתו הנגדית של נציג הנתבעת הגישה לנו באת כוח התובע המחאה שלכאורה אמורה היתה להעיד על שכרו (סומנה ת/1, ראו עמ' 16 ש' 2). עיון בהמחאה מגלה שלא נרשם בה דבר בשורת "שלמו לפקודת", כך שלא ניתן כלל לדעת שמדובר בהמחאה הקשורה להעסקת התובע, ומכאן שערכה הראייתי אפסי. כששאלנו בשלב הסיכומים מה פשר הראייה התמוהה הזו ומדוע הוגשה לנו, לא קיבלנו תשובה מספקת (עמ' 20 ש' 21); חמישית ובאותו העניין. מר בנו, נציג הנתבעת, טען שהתובע לא צירף המחאות שקיבל במהלך עבודתו ושנמצאות ברשותו, שכן צירוף המחאות אלה היה מגלה את נפסדות תביעתו כולה (סעיף 2 לתצהירו). בשלב הסיכומים הפנינו לבאת כוח התובע שאלה בנושא, והיא בתשובה אישרה שאכן נמצאות ברשות התובע המחאות שלא הוגשו, בנוסף לזו שהוגשה לנו, ואף ביקשה שנאפשר לה להגישם בשלב מאוחר זה. נוכח התנגדות הנתבעת לא נעתרנו לבקשה זו, בהעדר הסבר מספק מדוע לא הוגשו ההמחאות בשלב מוקדם יותר של ההליך (עמ' 20 ש' 17). מכל מקום, הימנעות התובע מצירוף ההמחאות בשלבים מוקדמים יותר של ההליך יצרה אצלנו רושם ברור שצודקת הנתבעת בטענתה שהתובע ביקש להסתיר ראיות שלא תמכו בגרסתו; שישית לא הובאה מטעם התובע כל עדות תומכת, מלבד עדותו של התובע עצמו. כך רק לשם הדוגמא, בהעדר מסמכים בכתב, ניתן היה לצפות שלפחות אחד מחבריו לעבודה של התובע יתמוך בטענתו לגבי שכר עבודתו של התובע אצל הנתבעת, שכאמור על פי הנטען בכתב התביעה השתנה פעמים רבות במהלך תקופת עבודתו. בהעדר עדות תומכת, נותרנו בלא בדל ראייה (גם) בנוגע לטענה קריטית זו; שביעית אף לעניין טענתו של התובע כי פוטר, גרסתו בכתב התביעה ובתצהירו היא דלה ביותר, כמעט שלא קיימת. התובע טען שפוטר באופן מיידי "לאחר שביקש לשפר את השכר שלו" (ס' 11 לכתב התביעה). מכאן מתעוררת השאלה, מה היחס בין העובדה ששכרו של התובע הועלה, לטענתו, באופן משמעותי כשישה חודשים קודם לסיום עבודתו (מ- 15 ₪ ל- 18 ₪ לשעה), לבין העובדה שהנתבעת סירבה בזו הפעם להעלאה נוספת, ואף החליטה לטענתו באופן מידי על פיטוריו? בהעדר כל הסבר, למעשה בהעדר כל "עומק" לטענת הפיטורים, ובהעדר כל ראיה תומכת, אין בידינו לקבלה. הנה כי כן, התובע לא השכיל להוכיח מה היה היקף העבודה שלו, מה היה שכרו, מהו הבסיס לטענותיו בדבר זכותו לרכיבי תביעה נוספים, ואף את טענתו שפוטר בסיום תקופת עבודתו אצל הנתבעת. טענת הנתבעת לפיה נזקקה לשירותיו של התובע רק לעתים רחוקות ובמקרים מיוחדים לא נסתרה. מכאן, שדין תביעתו להידחות. הערה לעניין נטל ההוכחה בפסק דין במקרה דומה שניתן לאחרונה על ידי כבוד סגן הנשיא שמואל טננבוים נאמרו הדברים הבאים, הנכונים בשינויים המחוייבים אף למקרה שלפנינו: "מקובלת עליי טענת התובע, כי נטל ההוכחה בדבר תשלום חלק מרכיבי התביעה מוטל על הנתבעת. הדברים היו נכונים אם טורח היה התובע להציג ולו ראשית ראיה לעצם עבודתו אצל הנתבעת. התובע לא הוכיח, לא את תקופת עבודתו ולא את היקפה. בהעדר ראשית ראיה - במסמך או באמצעות עד נוסף - הרי שאין מקום להעביר את נטל ההוכחה בדבר תשלומים שנעשו או לא נעשו על כתפיה של הנתבעת. אוסיף ואציין, כי לא שוכנעתי שלא ניתן היה להציג מסמך כלשהו הקושר את התובע לעבודתו בנתבעת. גם אם התובע לא קיבל תלושי שכר וכרטיסי נוכחות בתקופת עבודתו, הרי שניתן היה להציג מסמכים כמו שיקים, הפקדות בבנק ומסמכים דומים אשר אמורים להיות בידיו של התובע נוכח תקופת העבודה הנטענת. גם אם מסמכים אלו לא נשמרו בידיו של התובע, הרי שוודאי ניתן היה לדאוג ולהביא בפני בית הדין עדות של מי מהעובדים במקום בדבר עבודתו של התובע אצל הנתבעת ותנאי העבודה שהיו נהוגים במקום. לא נעשה דבר לעניין זה והתובע שהיה מיוצג, הסתפק במתן עדותו שלו וללא כל אסמכתא". (ע"א 4062-09 חכמת חסין יסין נ' סטאר נייט בע"מ, (24.1.11)). לדברים שלעיל נוסיף, שבמקרה שלפנינו, לא שוכנענו שהתובע מיצה את האפשרות הנתונה לכל בעל דין לקבל צווים לעיון במסמכים המצויים אולי ברשות הנתבעת, ובאמצעותם לנסות להוכיח את תביעתו. כך, התובע אמנם ביקש וקיבל בתיק זה צו לגילוי מסמכים ספציפיים (החלטת כב' הרשמת מוניקה מרגלית מיום 3.3.10), אך לאחר שקיבל תצהיר גילוי מסמכים מיום 17.3.10 (ת/2 שהוגש לנו בשלב הסיכומים, עמ' 20 ש' 12) הסתפק בכך. הוא לא ביקש צו לעיון במסמכים הספציפיים שלכאורה, על פי תצהיר הגילוי של הנתבעת עצמה, אמורים היו להיות ברשותה. כך לדוגמא, הנתבעת טענה בתצהיר גילוי המסמכים שלה שהמסמכים הנוגעים להעסקת התובע נשרפו בשריפה שאירעה במפעלה ביום 3.9.07. מדוע לא פנה התובע באותו המועד בדרישה לעיין לכל הפחות במסמכים הנוגעים להעסקת התובע שמן המועד שלאחר השריפה ועד לסיום עבודתו, 16 חודשים מאוחר יותר? ומדוע לא הועלתה דרישה לכל הפחות לעיין בכל המסמכים שהנתבעת בכל זאת הצליחה לכאורה לאתר, כמו למשל "רישומים אודות שעות עבודתו", אליהם מתייחס סעיף 2 ב' בתצהיר גילוי המסמכים של הנתבעת? הפתרונים לתובע, ובהינתן שהיה מיוצג, אף למייצגיו. סוף דבר התביעה נדחית. הנתבעת בסיכומיה בפנינו הודיעה שהיא מוותרת על פסיקה הוצאות (עמ' 23 ש' 3) ולפיכך איננו עושים צו להוצאות. על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה. הודעת ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. פלסטיניםבית הדין לעבודה