1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ') מיום 21.8.11, במסגרתו דחה את התביעה והתביעה שכנגד שהגישו המערער והמשיבים, בהתאמה, ללא צו להוצאות. 2. עניינו של הסכסוך שנדון בבית משפט קמא, בהסכם שנערך ביום 9.5.06 בין המערער לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה), אשר כונה "הסכם ההיפרדות", שתכליתו היתה להסדיר את היחסים בין הצדדים לאחר כשלון חוזה קודם ביניהם, מיום 18.5.05, במסגרתו התקשרה המשיבה, חברה קבלנית שביצעה פרוייקט בניה בעיר בית"ר עילית, עם המשיב, כקבלן משנה לביצוע כל עבודות הבניה בפרוייקט. המערער ביצע את העבודות בפרוייקט באמצעות חברת אלטרנטיבה חברה לבנין בע"מ (להלן: אלטרנטיבה). אין חולק, והדבר נקבע במפורש בפסק הדין, שחלו עיכובים של ממש בעבודות הבניה והיא לא התקדמה כסדרה. מציאות זו היתה הרקע לחתימת הסכם ההיפרדות, שאלה עיקריו: "ההסכם העיקרי", הוא ההסכם המקורי, מבוטל מבלי שיהיו לצדדים טענות או דרישות הדדיות; העבודה תימסר לאלטרנטיבה שעימה ייחתם הסכם נפרד; המערער יעשה כל מאמץ שאלטרנטיבה תעמוד בלוח הזמנים שיוסכם בינה לבין המשיבה; "הקבלן [המערער] יתן הוראה מוחלטת לאלטרנטיבה ובעלי המקצוע מטעמה להתחיל לעבוד רצף וללא הפסקות עם צוות מלא"; אם יעמדו המערער ואלטרנטיבה בהתחייבויותיהם כלפי המשיבה, תשלם המשיבה למערער סכומים שונים, כמפורט שם. עוד נקבע בהסכם ההיפרדות במפורש, כי "מובהר בזאת כי האמור לעיל מותנה בעמידתם של הקבלן ואלטרנטיבה בהתחייבותיהם כלפי המזמין, ובביצוע רצף של העבודה במלוא הקצב, שאם לא כן יבוטלו השיקים מבלי שתהיה לקבלן טענה בגין כך". המערער הגיש תביעה לאכיפת הסכם ההיפרדות ולתשלום הסכומים הנקובים שם (סכומה הכולל של התביעה הועמד על 1,050,000 ₪) ואילו המשיבה הגישה תביעה שכנגד לתשלום הנזקים שגרם לה המערער בגין הפרת ההסכם המקורי והסכם ההיפרדות. בית משפט קמא קבע, כי המערער לא הוכיח שעמד בהתחייבויותיו על פי הסכם ההיפרדות וכי בתצהיר שערך בחר שלא להתייחס באופן מפורש לענין זה. כל שנטען בהקשר זה בתצהירו היה כי המערער סייע לאלטרנטיבה לבצע את העבודות בפרוייקט, על אף שלא היה חייב לעשות כן, ואף רכש עבורה חומרים. לתצהיר צורפה חשבונית בגין רכישת סולר בסכום של 1,498 ₪ וכן אישור בכתב יד של מאן דהוא מאלטרנטיבה על קבלת 8 ק"ג טיח וטון מלט מהמערער. גם בעדותו בבית המשפט, כאשר נשאל במפורש כיצד קיים את מחוייבותו על פי הסכם ההיפרדות, התחמק המערער מתשובה עניינית. המשיבים העידו, כי המערער לא עשה דבר לאחר הסכם ההיפרדות, אלטרנטיבה לא הצליחה לבצע את הבניה, והיה צורך להכניס לאתר קבלן אחר שישלים את העבודה. העד נוריאל חסיד העיד כי המערער לא דאג לתשלום לספקים ולעובדים, ואלה פנו למשיבה. יומני העבודה משקפים את המצב ששרר באתר לפיו לא היו עובדים במקום והעבודה לא התקדמה. המשיב 3 (להלן: המשיב) העיד, כי הסכם ההיפרדות נועד לתמרץ את המערער לקדם את הפרוייקט ולעמוד בלוח הזמנים, אך דבר לא נעשה. חברת אלטרנטיבה שאליה הועבר ביצוע הבניה על פי המלצת המערער נמצאה ככלי ריק, והמשיבה נאלצה לסייע לה במימון רכישת חומרים, מתן ערבויות לספקים והקדמת תשלומים. בית המשפט קבע כממצא עובדתי על יסוד העדויות ששמע, כי תרומתו של המערער לביצוע הפרוייקט לאחר הסכם ההיפרדות היתה סמלית והוא לא היה מעורב כלל בעבודה באתר. על יסוד כל אלה הגיע בית משפט קמא למסקנה כי גרסת המערער, לפיה הוא זכאי לתשלום ללא תמורה - נדחית. המערער לא קיים את חלקו על פי הסכם ההיפרדות, ולכן אינו זכאי לתשלום. המערער כלל בתביעה גם רכיב המתייחס לפיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב. טענותיו בענין זה נדחו, והוא אינו משיג על כך. כאמור, גם התביעה שכנגד שהגישו המשיבים נדחתה, ואין לפנינו ערעור בענין זה. 3. בערעורו לפנינו מלין המערער על דחייתה של התביעה ומדגיש שלושה עניינים מרכזיים: האחד, ביטול השיק שניתן למערער על חשבון חלקו על פי הסכם ההיפרדות נעשה מספר ימים לאחר שהמשיבה שילמה לאלטרנטיבה סכום של 350,000 ₪. תשלום זה סותר את הטענה לפיה המשיבה לא היתה מרוצה מהתקדמות הבניה, ובכל זאת השיק שניתן למערער בוטל; השני, הסיבה שבגינה בוטל אותו שיק בזמן אמת לא היתה הפרת הסכם ההיפרדות אלא הימנעותו של המערער מלהסדיר את חובה של אלטרנטיבה לספק הבטון חברת רשת ש. דגן בע"מ (להלן: דגן); והשלישי, בית המשפט לא דן בתביעה לתשלום סכומים המגיעים למערער בגין עבודה שביצע עבור המשיבה בפרוייקט אחר, ברחוב הצפירה 22 בירושלים, אשר יוחסו משיקולי מס על ידי המשיבה לפרוייקט הבניה בבית"ר עילית. המשיבים מבקשים לקיים את פסק הדין מטעמיו. 4. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים לפנינו, בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נבאר עמדתנו. פסק הדין נשען על יסוד איתן, שלא קועקע בערעור, כי המערער לא קיים את החיובים שנטל על עצמו במסגרת הסכם ההיפרדות. נזכיר, כי הסכם זה מטיל על המערער חובה לעשות כל מאמץ ולתת הוראה "מוחלטת" שאלטרנטיבה תעמוד בלוח הזמנים ותעבוד ברצף וללא הפסקות עם צוות מלא. זאת ועוד, וזה העיקר: ההסכם קובע כתנאי לביצוע התשלומים למערער, שהוא בבחינת תנאי מתלה, עמידה בהתחייבויותיהם של המערערים ואלטרנטיבה כלפי המשיבה וביצוע רצוף של העבודות במלוא הקצב, שאם לא כן יבוטלו השיקים ולמערער לא יהיה כל פתחון פה בגין כך. אין חולק והדבר אף לא נטען, כי התנאי המתלה האמור לא התקיים. ההתקשרות עם אלטרנטיבה התגלתה ככשלון, העבודה נעצרה, אלטרנטיבה לא שילמה לספקים, באתר לא עבדו פועלים, ובסופו של דבר נאלצה המשיבה להעביר את ביצוע העבודות לקבלן משנה שלישי. יש לתמוה, אפוא, על יסוד מה מבקש המערער כי ישולמו לו הסכומים הגבוהים הנקובים בהסכם ההיפרדות? האם טענתו היא כי הכסף מגיע לו כמתנה? למערער פתרונים. 5. אשר להשגותיו של המערער על פסק דינה של הערכאה המבררת. המשיב התייחס בעדותו לתשלום שניתן לאלטרנטיבה לפני ביטול השיק לפקודת המערער, שהיה בגדר הקדמת תשלום, "הנשמה מפה לפה" שנדרשה לפרוייקט, על מנת שאלטרנטיבה תוכל לשלם לספקים ולעובדים. ואלה דבריו: "אנחנו רצינו שהעבודה תבוצע ושהכסף יגיע לפועלים שלא קבלו שכר כמה חודשים. כדי לתמרץ אותם לעבוד. העובדים לא רצו לעבוד כי הם לא קבלו שכר... שיקים הם עבור זה שהם יעמדו בהתחייבויות שלהם, והם לא עמדו, לא רוני [המערער] ולא אלטרנטיבה, לא בביצוע רצוף ולא בקצב" (בעמ' 66). מעדותו של המשיב וממכלול הראיות עולה כי המשיבה עשתה נסיונות רבים להימנע מלהוציא את אלטרנטיבה מהשטח ולהתקשר עם קבלן משנה חדש, ואף את עריכת הסכם ההיפרדות יש לראות באספקלריה זו. המשיבה ניסחה להחיות את העבודה באתר בכל דרך אפשרית, על ידי תמרוץ אלטרנטיבה ותמרוץ המערער, ואולם נסיונות אלה כשלו. אזכיר, כי התשלום הראשון למערער על פי הסכם ההיפרדות בסך 100,000 ₪ שולם במזומן ביום 10.5.06, יום לאחר חתימת הסכם ההיפרדות. בדיעבד, כלל לא ברור אם המערער זכאי לתשלום זה. בכל הנוגע לדרישה שהופנתה למערער לשלם את חובה של אלטרנטיבה לדגן, כעילה לביטול השיק השני על פי הסכם ההיפרדות, טענת המערער נשענת על הקלטת שיחה שערך עם המשיב 2, אביו של המשיב, אשר העיד כי הוא איננו מצוי בפרטי ההסכמים בין הצדדים וכי נפגע עמוקות מן העובדה שהמערער, אליו התייחס כבנו ותמך בו כאשר בני משפחתו של המערער התנכרו לו, הקליט את שיחתם (בעמ' 78). לגופו של ענין התברר, כי המשיבה נדרשה לפרוע את חובותיה של אלטרנטיבה לספקים (סעיף 26 לתצהיר המשיב) והמערער לא נקף אצבע ולא עשה דבר. נוסיף, כי המערער בעדותו אישר שחובה של אלטרנטיבה לדגן היה בגין אספקת בטון לפרוייקט (בעמ' 44-43). אכן, המערער רשאי היה להחליט שאינו מסייע לאלטרנטיבה לשלם לספקים בגין חומרי בניה לאתר, ואולם הוא אינו יכול לדרוש בד בבד לקבל כספים מהמשיבה, מכוח הסכם ההיפרדות. שהרי אין זה סביר שהמשיבה תשלם גם לאלטרנטיבה, גם לספקים ולעובדים, וגם למערער שעומד מן הצד ואינו נוקף אצבע. על המערער היה לפחות להתגייס, לצד המשיבה, לעזרת אלטרנטיבה בתשלום חובותיה על מנת שיוכל לדרוש מהמשיבה למלא את חלקה על פי הסכם ההיפרדות. ואולם מעת שלא עשה דבר, לא קמה לו כל זכות לקבל את התמורה האמורה בהסכם ההיפרדות. 6. טענתו השלישית של המערער התייחסה לתשלום המגיע לו כביכול בגין עבודה שביצע במקום אחר וזו יוחסה משיקולי מס, לפי הטענה, לפרוייקט בבית"ר עילית. בכתב התביעה (בסעיף 15) ובתצהיר העדות הראשית (בסעיף 19) נטען כי המשיבה שילמה (בלשון עבר) למערער סכום כספי נוסף בסך 150,000 ₪ בגין עבודה בפרוייקט אחר ברחוב הצפירה 22 בירושלים. סכום התביעה בסך 1,050,000 ₪ לא כלל סכום זה והדבר הוזכר, כאמור, בגדר עובדה שאינה מקימה עילת תביעה בכתב התביעה ובתצהיר. המשיבה, בכתב הגנתה, הכחישה את הסעיף בכתב התביעה שבו כלולה עובדה זו. בחקירתו הנגדית התייחס המערער בהקשר זה לבניה פרטית שביצע עבור אדם בשם שרון חסיד ש"הועמסה" על הפרוייקט בבית"ר עילית, אך אמר - בניגוד לאמור בכתב התביעה - כי קיבל ממנו או מהמשיבה את השיקים אך לא את הכסף (עמ' 35-34). לא נמסר כל פירוט בענין זה והדבר, כאמור, לא צויין באופן זה בכתב התביעה. נציין גם, כי רחוב הצפירה 22 שנמסר ככתובת שבה בוצעו העבודות הנוספות הוא כתובתה הרשומה של המשיבה. כמו כן, המערער בחר שלא לחקור את המשיב ואת המשיב 2 בנושא זה. כמו כן, שרון חסיד לא הוזמן להעיד. בסיכומים בכתב, בסיומם, במסגרת "סיכום לגבי התביעה שהגיש התובע", בסעיף 96, נטען לראשונה שהמשיבה "קיזזה" מהמגיע למערער בגין הסכם ההיפרדות סכום של 150,000 ₪ "שהוא התמורה המוסכמת שהגיעה לו עבור ביצוע עבודות במשרדיה [ולא בביתו של שרון חסיד]... והיא ייחסה סכום זה שלא כדין ובניגוד למוסכם לתמורה המגיעה לתובע ממנה עבור ביצוע העבודות באתר ביישוב בית"ר". לנוכח שלל הגרסאות והטענות הסתומות בנוגע לאותה עבודה נוספת כביכול, פרטית או אחרת, ובהעדר כל ראיה שהיא, אין תימה שבית משפט קמא לא ראה לדון בנושא זה. בהעדר גרסה ובהעדר ראיות, לא היה מקום לפסוק למערער כל תשלום נוסף. מכל מקום, החשבונית אליה הפנה ב"כ המערער בשלב הערעור (חשבונית 412 מיום 10.3.06, המהווה חלק מ-נ/7) כחשבונית המתייחסת לאותה עבודה נוספת קודמת להסכם ההיפרדות מיום 9.5.06, וכזכור הסכם זה "יישר קו" מבחינת החיובים ההדדיים של הצדדים עד לאותו מועד. 7. סיכומם של דברים. בדין דחה בית משפט קמא את תביעת המערער, ולכן דין הערעור להידחות. המערער יישא בשכר טרחת המשיבים בערעור בסכום של 15,000 ₪. העירבון שהפקיד המערער יועבר למשיבים באמצעות בא כוחם. היפרדות עסקיתחוזהאכיפת חוזה