ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת דורית פיינשטיין) אשר קיבל בקשה לביזיון בית משפט בת"א (י-ם) 12606/08 מיום 10.8.11 והורה למערערים לקיים אחר פסק הדין שניתן על-ידו ביום 3.10.10 בתוך 48 שעות, שאם לא כן, ישלמו בגין כל יום נוסף של הפרה סך של 500 ₪. כללי 1. המשיבים הגישו תביעה נגד המערערים, שמצידם הגישו תביעה שכנגד, בגין סכסוך שכנים הנוגע לחצר המשותפת של הבניין שבו הם מתגוררים. בשתי התביעות התבקש סעד של סילוק יד וצו מניעה כנגד שימוש ברכוש המשותף (חצר משותפת הכוללת שני מגרשים). המערערים ביקשו גם פיצוי בגין נזקים שנגרמו, לטענתם, כתוצאה מנזילת מים מדירת אחד המשיבים. 2. ברקע לתביעה בבית משפט קמא היו תלויים ועומדים נגד שני המערערים כתבי אישום בגין בניה לא חוקית של מבני קבע בחצר הבניין, ואף ניתנו צווי הריסה נגד המערער 1 במסגרת ת"פ 8088/01 ות"פ 252/06 בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. 3. בית משפט קמא קיבל את התביעה העיקרית (זו של המשיבים) במלואה והורה למערערים לסלק ידם מהחצר בתוך 60 ימים ולהרוס את כל הבניה שנעשתה על ידם, או על-ידי מי מטעמם, לרבות המבנים, המחסנים, הריצוף והגידור, ובכלל זה מחסום החניה שבנו, ולפנות את כל המיטלטלין שהוכנסו על ידם או על-ידי מי מטעמם לחצר. כמו כן ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המערערים או מי מטעמם לעשות כל שימוש ברכוש המשותף, לבצע כל עבודה ברכוש המשותף, למעט הריסת הבנוי כפי שפורט בפסק הדין, או לעשות כל שימוש בלתי סביר ברכוש המשותף.   4. המערערים ערערו על פסק דינו של בית-משפט קמא לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 56789-11-10), שם הסכימו הצדדים כי הערעור ידחה. למען הסר ספק הובהר, כי השימוש של המערערים בחצר יכול להיעשות בדומה לשימוש המשיבים, אך לא יונחו בחצר מיטלטלין. 5. פסק הדין בערעור ניתן ביום 4.4.11. ביום 2.7.11 הגישו המשיבים לבית משפט קמא בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט לאכוף בקנס או במאסר את ביצוע פסק הדין שניתן ביום 3.10.10. במענה לבקשה טענו המערערים כי מילאו אחר פסק הדין ככתבו וכלשונו. בית משפט קמא קיבל את הבקשה וקבע כי המערערים הפרו את פסק הדין "באופן בוטה ומזלזל", וביצעו פעולות מעטות וקוסמטיות בלבד שלא איינו את הפגיעה הממשית בזכויותיהם הקנייניות ובאיכות חייהם של המשיבים. בית משפט קמא הורה למערערים למלא אחר פסק הדין בתוך 48 שעות, או לשלם סכום של 500 ₪ עבור כל יום נוסף של הפרה, וככל שלא ימלאו אחר הוראות פסק הדין בתוך זמן סביר, יהיו המשיבים רשאים להגיש בקשה למאסרם. מכאן הערעור. החלטת בית משפט קמא 6. המחלוקת בבית משפט קמא הייתה בשאלה העובדתית, האם מילאו המערערים אחר פסק הדין, אם לאו. בית משפט קמא ערך ביקור במקום, בחן את טענות הצדדים בתצהיריהם (הצדדים ויתרו על חקירה נגדית של המצהירים מבלי להודות בתוכנם של התצהירים), וקבע כי המערערים לא מילאו אחר עיקר פסק הדין ואף העלו שוב ושוב טענות שנטענו על ידם במסגרת הדיון בתובענה ונדחו באופן חד משמעי בפסק הדין, ובכלל זה הטענה שלא בנו את המבנים והגדרות בחצר ולא ריצפו אותה, אלא רק שיפצו את מה שממילא היה קיים במקום. 7. בהחלטה נקבע כי יחידת דיור שבנה המערער 1 בחצר לא נהרסה על ידו ובמועד הביקור התגוררו בה שוכרים. בעת הביקור במקום טען המערער 1 כי ההליכים הפליליים בנוגע ליחידת הדיור עוכבו, ולכן לא הרס אותה. ברם, בסיכומיו כבר טען כי לא ניתן צו להרוס את יחידת הדיור שכן יחידת הדיור היתה קיימת מאז ומעולם. הטענה נדחתה, שכן בפסק הדין התייחס בית משפט קמא באריכות ליחידות הדיור שנבנו בחצר, בלשון רבים, לדיירים שהתגוררו בהן בשעתו ואף קבע במפורש כי המערערים הם שבנו את יחידות הדיור, והורה על הריסתן (סעיף 70 לפסק הדין). 8. בשאלת הרצפה - גם בעניין זה טען המערער 1 כי הרצפה אינה חדשה וכי הוא רק חשף רצפה ישנה. נקבע כי הטענה מנוגדת להכרעה בפסק הדין. 9. הגדרות והשערים - המערערים הסירו כמה כיסויים שהיו על הגדרות ופרקו גדרות עץ בחלק מהחצר, אך הותירו את הגדרות המקיפות את החצר, ובכלל זה את הגדר הפנימית שתוחמת את הכניסה ליחידות הדיור שבהחזקתם. גם בענין זה טענו המערערים כי הגדרות לא נבנו על ידם והם אף הצהירו כי הסירו אותן או את חלקן. בית המשפט קבע כי זו איננה המציאות שנגלתה לעניו והורה על הריסת כל הגדרות. באשר לשערים, נקבע כי על המערערים לדאוג להותרתם פתוחים או לתת לכל דייר בבניין מפתח לכל אחד מהשערים, וזאת כדי לאפשר לכל הדיירים שימוש משותף סביר בחצר, כפי שנקבע בפסק הדין וכפי שהוסכם בבית המשפט המחוזי. 10. המיטלטלין והסככות - בעת הביקור במקום היו סככות מעל חלקים נרחבים בחצר וכלובים ריקים של ציפורים. המשיבים הוכיחו בתמונות כי זמן קצר לאחר הביקור החזירו המערערים לחצר חפצים רבים נוספים. המערערים לא הכחישו את הטענה, אלא טענו שדירתם מושכרת ואין הם יכולים לכפות על השוכרים לא לעשות שימוש בחצר. הטענה נדחתה. 11. מחסום החניה - המערערים הסירו את המוט שחוסם את החניה אך לא פירקו את מנגנון הזזת המוט ("רגלי המחסום"). נקבע כי אין בכך משום מילוי אחר הוראות פסק הדין, ונוכח התנהלות המערערים זמן קצר לאחר הביקור במקום, חששם של המשיבים, שהמערערים יתקינו את המחסום מחדש - מובן. הערעור 12. המערערים מקדימים ומציינים כי בית משפט קמא לא ביקר במקום בטרם נתן את פסק דינו; לטענתם, המשיבים לא נתנו להם להרוס בתיאום מראש את שנבנה על ידם; והמשיבים גרמו לכך שהמערערים נאלצו לעזוב את ביתם לפני כשנתיים ולהשכירו. עוד נטען, כי המערערים הרסו את הבניה שנעשתה על ידם והכשירו את החצר לשימוש כל הדיירים. בכלל זה מנו 13 פעולות שביצעו: פירקו את המחסום וניתקו את החשמל למחסום, פירקו גדר העץ, חלונות, ארונות, קירות, מבנים, חדר הסקה ומיכל סולר, קונסטרוקציית ברזל, גדר במבוק, כלוב ציפורים, גדר נוספת בחצר הפנימית, פלורוסנטים והתשתית עליה הונחו, ופינו את כל המיטלטלין מהחצר. 13. לגופו של הערעור, טוענים המערערים כי הם רכשו שתי יחידות דיור נפרדות ויחידת דיור מס' 1 בחצר היתה כבר קיימת, כפי שניתן לראות בתכנית של משרד השיכון משנת 1982. אשר ליחידת הדיור מס' 2, זו נהרסה על ידם לאחר פסק הדין. כמו כן, לפי הטענה, גם הגדר, הסמוכה ליחידה זו, היתה קיימת מאז ומתמיד והמערערים רק שיפצו אותה. כך גם לגבי הריצוף והגדרות בחצר. עוד נטען, כי בית משפט קמא שגה בהוראתו להרוס את המסלעות שבחצר, והמשיבים כלל לא התייחסו אליהן לאורך כל ההתדיינות ("מסלעות אלו היו בחצר בעבר", סעיף 3.5 לעיקרי הטיעון). באשר לסורג הפונה אל החצר, מדובר בחלק מהגדר ששיפצו המערערים, המונע כניסת זרים לחצר, והמערערים הנמיכו את גובהו של הסורג, לבקשת המשיבים. עוד נטען, כי בפסק הדין לא נקבע דבר אודות מערכת התאורה והצנרת בחצר, ולפיכך, החלטת בית משפט קמא בבקשת הביזיון, הרחיבה שלא כדין את הוראות ההריסה. המערערים טוענים, כי עניין זה נכלל בגדר שימוש סביר ברכוש המשותף. באשר למיטלטלין שהוצאו לחצר על ידי השוכרים, טוענים המערערים, כי האחריות היא של השוכרים, להם השכירו את ביתם. דיון והכרעה 14. דין הערעור להידחות. 15. טענתם המרכזית של המערערים היא כי החלטת בית-משפט קמא בבקשה לביזיון בית משפט הרחיבה את גבולות החיובים שהוטלו עליהם בפסק הדין. כך נטען כי פסק הדין חל רק על בנייה שביצעו המערערים ברכוש המשותף ואינו חל על מבנים או פריטים בחצר הבניין, אשר היו קיימים, כטענתם, "מאז ומתמיד". למשל, יחידת הדיור הנוספת בחצר והמסלעה, כמו גם חלק מהגדרות, לא נבנו על-ידי המערערים ולכן אין לחייב אותם בהריסתם. אשר לשאר החיובים שנקבעו בפסק הדין, טוענים המערערים, כאמור, כי קיימו אותם וכי הרסו את כל שנבנה על ידם. 16. בית-משפט קמא התייחס בפסק דינו בהרחבה לבנייה שנעשתה על-ידי המערערים בחצר המשותפת. בהקשר זה נקבע, כי המערערים גידרו את שני המגרשים, ריצפו את החצר, התקינו בחצר שער ומדרגות כניסה, הקימו גדרות פנימיות בתוך החצר, בנו שתי יחידות דיור, מחסנים, כלוב ציפורים ואף חסמו את הגישה למקום באמצעות מחסום. בית המשפט דחה בשתי ידיים את טענת המערערים, כי מדובר בשיפוץ או בשיפור של החצר, ועל אף שלא ביקר במקום במהלך ניהול התיק, התרשם מתמונות שהוצגו לפניו בדבר היקף הבנייה שנעשתה על-ידי המערערים במקום. נקבע כי מדובר בהיקף "רב וחריג", הכולל גם "יחידות דיור שלמות", אותן משכירים המערערים. הלכה למעשה, מדובר בסיפוח הרכוש המשותף לצרכי המערערים, תוך שלילת זכותם של כל דיירי הבניין לשימוש סביר והוגן במקום. 17. בית-משפט קמא ביצע ביקור במקום במהלך הדיון בבקשה לביזיון בית משפט והגיע למסקנה, כמפורט בהחלטתו, כי תחת קיום פסק הדין זלזלו המערערים בצווי הביצוע בעין שהוטלו עליהם וביצעו תיקונים קוסמטיים בלבד. אנו דוחים את טענת המערערים, כי בהחלטה מושא הערעור הרחיב בית המשפט את גדרי הקבוע בפסק הדין. אכן, המסלעה המוזכרת בהחלטה לא נזכרה באופן מפורש בפסק הדין, ואולם היא נכללת בהוראה הגורפת בדבר הריסת כל שנבנה על-ידי המערערים. לו קיימו המערערים אחר פסק הדין, לא היה נדרש בית המשפט בהליך לפי פקודת בזיון בית להתייחס באופן כה מפורט ומפורש לכל הפריטים המוזכרים בהחלטתו. אשר לטענה כי אחת מיחידות הדיור שהוקמו בחצר הייתה קיימת במקום עוד בעת שהמערערים רכשו את דירתם, דין הטענה להידחות. בית-משפט קמא התייחס בפסק הדין באופן מפורט ליחידות הדיור בחצר, בלשון רבים, ולא קבע לגבי אף אחת מהן כי הייתה קיימת "מאז ומתמיד", וכי המערערים פטורים מהריסתה (סעיפים 62-61 לפסק הדין). אשר על כן, דין הערעור להידחות. ניתנת למערערים שהות עד ליום 12.2.12 לקיים אחר פסק הדין וההחלטה במלואם, שאם לא כן, יכנס לתוקף באותו מועד החיוב הכספי כפי שנקבע על-ידי בית-משפט קמא. יתר חלקי ההחלטה יעמדו בעינם. המערערים יישאו בשכר טרחת המשיבים בערעור בסכום של 15,000 ₪. ביזיון בית המשפטבתים משותפיםחצר משותפתחצרמקרקעין