1. בין קבוצת המערערים (שייקראו להלן בקיצור "המערערת"), לבין המשיבות (שייקראו להלן בקיצור "המשיבה") נערך ביום 28/11/04 הסכם שכירות, אשר במסגרתו שכרה המשיבה מהמערערת את קומות ג' ו-ד' וכן 19 חניות (להלן: "המושכר") בבניין משרדים הנמצא ברח' קהילת ונציה - תל-אביב (להלן: "הבניין"). תקופת השכירות נקבעה למשך 35.5 חודשים החל מיום 15/1/05 וכלה ביום 31/12/07, כאשר למשיבה ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות לשלוש תקופות שכירות נוספות. במוקדו של הליך זה ניצב סעיף 17.5 להסכם השכירות, הקובע לאמור: המשכיר מרשה בזאת לשוכרת לרהט את המושכר ולהתקין בו ציוד משרדי, ריהוט, מטלטלין ושלטים בגודל סביר וכמקובל לגבי מושכרים דומים, בתנאי שאת כל ההתקנות הנ"ל תבצע השוכרת על חשבונה. השוכרת תהיה רשאית להתקין שלט בחזית הבניין הנושא את שם השוכרת (גיאוקרטוגרפיה). השוכרת רשאית לציין על גבי הניירת הרשמית שלה "בית גיאוקרטוגרפיה". 2. אין מחלוקת, כי זמן מה לאחר חתימת ההסכם הציבה המשיבה בסמוך לכניסה לבניין שלט "דגל" הנושא בין היתר את הכיתוב "קבוצת גיאוקרטוגרפיה" (מוצג 13 למוצגי המשיבה). 3. ביום 3/6/05 התקינה המשיבה על גבי הקיר החיצוני של הקומה האחרונה בחזית הבניין שלט גדול הנושא את הכיתוב "גיאוקרטוגרפיה" (מוצג מ/14 למוצגי המשיבה). שלט זה הותקן שלא על דעתה של המערערת. ביום 5/6/05, היינו יומיים לאחר מכן, פירקה המערערת את השלט והסירה אותו מהקיר שעליו הותקן, וזאת בסברה שהוצב על-ידי המשיבה בניגוד להוראות ההסכם. 4. הסרתו של השלט כמפורט לעיל גרמה לשבר ביחסיהם של בעלי הדין והולידה שורה ארוכה של הליכי משפט, וביניהם ההליך שלפנינו. בכתב תביעה שהגישה המשיבה לבית-משפט קמא טענה, בין היתר, כי הסרת השלט על-ידי המערערת מנוגדת לסעיף 17.5 להסכם ומפרה את ההסכם. כמו כן טענה להפרות נוספות מצד המערערת. המערערת לא טמנה את ידה בצלחת והגישה תביעה שכנגד, ובה תבעה, בין היתר, את סילוק ידה של המשיבה מהמושכר. 5. בתום הליך משפטי מקיף וממצה קיבל בית-משפט קמא (כב' השופט מ' בן-חיים) את עיקר טענותיה של המשיבה והוציא מלפניו צו עשה, המחייב את המערערת להציב מחדש, בתיאום עם המשיבה, את השלט שהוסר, וזאת במיקומו הקודם בחזית הבניין. כמו כן חייב את המערערת לשלם למשיבה פיצויים בסך של 82,542 ₪, חלקם בגין נזקים שנגרמו למשיבה בקשר להסרת השלט וחלקם בעניינים אחרים. בית-משפט קמא קבע בהקשר זה, כי "בהסרת השלט, הפרה אלבקס [המערערת] את ההסכם ברגל גסה... אין ספק כי פועלה האלים והבוטה ציין שבר עמוק ביחסי בעלי הדין". בה בעת דחה בית-משפט קמא את התביעה שכנגד (זולת לעניין סכומי כסף שונים שבהם חויבה המשיבה, שאין צורך לפרטם כאן). המערערת לא השלימה עם פסק-הדין והגישה את הערעור שלפנינו. 6. בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון פרשה המערערת יריעת מחלוקת רחבה. עם זאת, בפתח הדיון בעל-פה קיבל בא-כוחהּ המלומד של המערערת את הצעת בית-המשפט וצמצם את הערעור לנושא השלט ולעניינים הנובעים מנושא זה, ולכך בלבד. 7. לאחר ששקלנו את טענותיהם המקיפות של באי-כוח הצדדים שבכתב ובעל-פה, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. בניגוד לדעתו של בית-משפט קמא אנו סבורים, כי המשיבה לא הייתה זכאית להציב את השלט שהוסר באופן שבו הדבר נעשה. כמה נימוקים חברו והביאונו למסקנה זו, ולהלן נמנה אותם אחד לאחד. 8. ראשית, אין, למעשה, מחלוקת, כי הצבתו של השלט הייתה טעונה רישוי לפי חוק העזר לתל-אביב יפו (שילוט) התשנ"ג-1992, וכי השלט הוצב על-ידי המשיבה ללא שהיה בידיה רישיון כאמור. על-פי הוראתו של סעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, "חוזה שהיה טעון... רישיון על-פי חיקוק, חזקה שקבלת... הרישיון הוא תנאי מתלה". בענייננו, לא זו בלבד שאין בחוזה התנאה כלשהי על החזקה הנ"ל, אלא שסעיף 16.3 לחוזה קובע כי על המשיבה לקיים ולמלא, בין היתר, את כל חוקי העזר החלים על המושכר. המשיבה לא הייתה רשאית אפוא להציב את השלט ללא שהיה בידיה רישיון כדין. לא מצאנו ממש בטענתה של המשיבה, שלפיה פגם מהותי זה בא על תיקונו מהטעם שכרגע היא אוחזת בידיה רישיון שהוצא לפני זמן קצר על-פי חוק העזר. בעניין זה יודגש, כי פסק-הדין אינו מצמצם עצמו להצהרה בדבר זכותה של המשיבה להציב את השלט, אלא פסק-הדין קובע שהסרתו של השלט שהוצב כאמור הפרה באופן יסודי את ההסכם. כפי שפורט לעיל, בעת שהשלט הוצב, כמו גם בעת שניתן פסק-דינה של הערכאה הראשונה, לא היה בידי המשיבה רישיון על-פי חוק העזר. המסקנה המתחייבת היא שהשלט הוצב שלא כדין. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי בפירוקו הפרה המערערת את המוסכם. 9. שנית, בהתאם לסעיף 17.5 להסכם, אשר נוסחו הובא לעיל במלואו, הותר למשיבה להציב "שלטים" ב"מושכר" עצמו, ובנוסף לכך "שלט בחזית הבניין הנושא את שם השוכר". לעיל כבר צוין, כי עוד קודם להצבתו של השלט שהוסר (מ/14) הציבה המשיבה בסמוך לכניסה לבניין את שלט ה"דגל" (מ/13), שאף הוא נושא את שמהּ. המערערת טוענת, כי שלט "דגל" זה אינו אלא אותו השלט שהותר למשיבה להציב בחזית הבניין בהתאם לסעיף 17.5 להסכם, ואנו סבורים כי הדין עמה: לא ניתן להתייחס אל שלט ה"דגל" כאל שלט הנמנה על ה"שלטים" שהמשיבה רשאית הייתה להתקינם ב"מושכר", שכן "המושכר" אינו כולל אלא את קומות ג' ו-ד' בבניין ואת החניות (ראו: סעיף 3 להסכם השכירות). שלט ה"דגל" לא הותקן אפוא ב"מושכר". זאת ועוד: עיון במוצגים מ/13-מ/14 מלמד, כי שלט ה"דגל" הוצב בחזית הבניין הפונה לרחוב. נכון הדבר, כי השלט הותקן בניצב לבניין, באופן שהכיתוב שעל גבי השלט אינו פונה לרחוב, אלא שבנתון אחרון זה, בדבר זווית ההצבה, אין כדי לגרוע מהעובדה שהשלט הוצב, כפשוטם של דברים, בחזיתו של הבניין. הנה כי כן, עובר להצבתו של השלט נשוא ההליך כבר הציבה המשיבה בחזית הבניין את השלט האחד שהייתה רשאית להציב על-פי הוראתו של סעיף 17.5 להסכם. 10. שלישית, בית-משפט קמא ראה לאמץ את עדותה של גב' יפעת אמידי, שלפיה המשיבה ביקשה להציב שלט הנושא את השם "בית גיאוקרטוגרפיה", בעוד המערערת התנגדה לכך (סעיפים 1.3-1.5 לפסק-הדין). לעמדתה זו של המערערת ניתן ביטוי מפורש בסעיף 17.5 להסכם, הקובע כי השלט בחזית הבניין לא יוכל לשאת אלא את השם "גיאוקרטוגרפיה", וכי את השם "בית גיאוקרטוגרפיה" תוכל המשיבה לציין רק על גבי נייר המכתבים. אנו סבורים, כי בנתונים אלו יש כדי לבסס את המסקנה שלפיה אומד דעתם של הצדדים היה שהשלט שתציב המשיבה בחזית הבניין לא יוכל ליצור את הרושם שהיא-היא הבעלים של הבניין. דא עקא, השלט הגדול שהוצב על-ידי המשיבה על גבי הקיר החיצוני של הקומה הרביעית עשוי היה ליצור בלב המתבונן את הרושם לפיו הבניין אינו שייך אלא למשיבה (שובו ועיינו במוצג מ/14, המדבר בעד עצמו). 11. סיכומם של דברים הוא, כי הסרתו של השלט, שהותקן כאמור על-ידי המשיבה שלא כדין ובניגוד למוסכם, לא היוותה הפרה של ההסכם. כפועל יוצא מכך, לא היה מקום להורות למערערת להציב את השלט מחדש. זאת ועוד: אף לא היה מקום לחייבה לשלם למשיבה פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין "הנזק הבלתי ממוני" שנגרם לה, לטענתה, עקב ביטול "אירוע ההשקה" מחמת הסרת השלט (פסקה 7.1 לפסק-הדין), כמו גם בפיצוי בסך 20,475 ₪ בגין הוצאות הכנת השלט והתקנתו (פסקה 10 לפסק-הדין). 12. ומכאן לערעור על דחייתה של התביעה שכנגד: המערערת טוענת, כי משנקבע שהצבתו של השלט על-ידי המשיבה נעשתה שלא כדין ובניגוד למוסכם, יש להוסיף ולקבוע, כי המשיבה הייתה זו שהפרה את הסכם השכירות באופן יסודי, ומשכך היה על בית-משפט קמא להורות על פינויה מהמושכר. דין הטענה להידחות, ולוּ מהטעם שעל-פי הוראתו של סעיף 21 להסכם, "... בכל מקרה של הפרה יסודית תינתן התראה בכתב בת 10 ימים לתיקון ההפרה וביצועה בפועל". לעיל עמדנו על כך, כי השלט הוצב על-ידי המשיבה ביום 3/6/05 והוסר על-ידי המערערת כבר ביום 5/6/05. רואים אנו, כי לא זו בלבד שלמשיבה לא ניתנה ארכת קיום כמתחייב מההסכם, אלא שהמערערת אף דאגה לתיקונה של ההפרה בכוחות עצמה. 13. התוצאה העולה מכל המקובץ לעיל היא שהערעור מתקבל, ופסק-דינו של בית-משפט קמא מבוטל, זולת סעיף 15.3 לפסק-הדין, בכפוף לכך שבמקום הסך 82,542 ₪ האמור שם, יבוא: 22,067 ₪; וכן זולת סעיף 15.4 הנותר על כנו, בכפוף להחלטתו המתקנת של בית-משפט קמא מיום 2/5/11. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הדיון בשתי הערכאות בסכום כולל של 50,000 ₪. הפיקדון יוחזר למערערת, באמצעות באי-כוחהּ. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים. ניתן היום, כ"א טבת תשע"ב, 16 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. יצחק ענבר, שופטאב"ד יהודית שבח, שופטת שאול שוחט, שופט שלט