מבוא השאלה העומדת להכרעתי בתיק זה הינה, האם קיים כיסוי ביטוחי בנסיבות, כאשר נטען שהתובע ביצע במועד התאונה הסעה בשכר. תמצית טענות הצדדים התובע יליד שנת 1951 הגיש תביעה במסגרתה עתר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לפצותו בגין נזק גוף אשר נגרם לו, לטענתו, בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים מיום 24.5.09. התובע טוען, כי ביום 24.5.09 נסע ברכב בעל מ.ר 76-102-18 (להלן: "הרכב") וכי עשה שימוש ברכב במהלך עבודתו בהסעות, לאחר שהתבקש להוביל מספר אנשים מתל אביב לכיוון גשר חוסיין. הנתבעת הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את השימוש ברכב נשוא התובענה. מכתב התביעה עולה, כי עסקינן ברכב הנמצא בבעלות אחיו של התובע. התובע טוען, כי עשה שימוש ברכב האמור מאחר והתגלתה תקלה ברכבו ומחמת הדחיפות, לקח את הרכב של אחיו. לטענתו, תוך כדי נסיעה ובעת עקיפה, התנגש חזיתית ברכב שהגיע מולו. כתוצאה מכך נגרם לו נזק גוף והוא נפגע בברך השמאלית. התובע הגיש תביעה למל"ל בגין תאונה זו. לטענת התובע, פנייתו לחברת הביטוח לקבלת פיצוי בגין נזקיו נדחתה בטענה להיעדר כיסוי ביטוחי, מאחר ומדובר בהסעה בשכר שאינה מכוסה על פי תנאי הפוליסה. התובע טוען, כי אין עסקינן בהסעה בשכר, אשר אינה מכוסה בהתאם לתנאי הפוליסה, וכי מדובר בהסעה רגילה מאחר ומדובר בנסיעה בה שכר העבודה משולם לתובע אשר נהג ברכב ולא בנסיעה בה נגבה תשלום מהנוסע. לטענתו, עסקינן בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק ועל הנתבעת לפצותו בגין נזקיו. הנתבעת מתנגדת לתובענה. בין היתר טוענת הנתבעת, כי נהיגת התובע נעשתה ללא כיסוי ביטוחי תקף שכן עסקינן בהסעה בשכר, אשר אינה מכוסה בהתאם לתנאי הפוליסה. לטענתה, התובע עבד כעצמאי בהסעות והתאונה ארעה במסגרת עבודתו. דיון ומסקנות בדיון אשר נערך ביום 13.3.11 הודיעו הצדדים, כי קיימת ביניהם מחלוקת משפטית בשאלה, האם עסקינן בהסעה בשכר אם לאו. במסגרת הדיון האמור ניתנה החלטה לפיה הצדדים יגישו סיכומים בסוגיה האמורה. כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם פוליסת הביטוח מכסה את הנזקים אשר נגרמו בעקבות התאונה נשוא התובענה שלפניי. המחלוקת הינה בשאלה, האם התאונה ארעה בעת שנעשה ברכב שימוש של הסעה בשכר, אשר אינו מכוסה בהתאם לתנאי הפוליסה, אם לאו. ברי, כי במידה וייקבע שמדובר בהסעה בשכר שאינה מכוסה על פי תנאי הפוליסה, דין התביעה נגד חברת הביטוח להידחות כבר בשלב זה. הנטל להוכיח קיומה של הסעה בשכר מוטל על הטוען זאת . קרי, על הנתבעת. בשלב זה אקדים ואומר, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח טענתה בעניין זה. אין מחלוקת, כי על פי הפוליסה הרלוונטית למועד האירוע שצורפה לסיכומי התובע, הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק על שימוש ברכב למטרות הנקובות בסעיפים המופיעים ברשימה שצורפה לפוליסה. על פי סעיף 24 לרשימה, הכיסוי יינתן לשימוש להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום או בתמורה. התובע טוען, כי השימוש אשר עשה ברכב בעת התאונה אינו מהווה הסעה בשכר וכי במידה שהפוליסה אינה מכסה את השימוש אשר עשה ברכב הרי שההגבלה המפורטת בפוליסה בטלה בשל היותה נוגדת תקנת ציבור ומאחר והתניה המגבילה לא הודגשה כראוי בתעודת הביטוח. התובע מסתמך על האמור בע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד פ"ד מ(3), 1 (1986) וטוען, כי מאחר וקיבל שכר דחוי מחברה ירדנית אשר הזמינה את ההסעות ולא מהנוסעים באופן ישיר הרי שאין עסקינן בהסעה בשכר. איני מקבלת טענה זו. בפסק דין צור עסקינן במקרה בו נהג הסיע את הרכב מסוכנות מכוניות בתל אביב, ממנה נרכש הרכב, לבאר שבע, בכדי להעבירה לרשות רוכש המכונית. בעת הנסיעה ארעה תאונת דרכים ועלתה טענה לפיה עסקינן בהסעה בשכר שכן מי שנהג ברכב קיבל שכר מסוכנות המכוניות בעבור הסעת המכונית. בפסק הדין נקבע, כי ההגבלה המופיעה בפוליסה כוונתה לנסיבות בהן משמשת המכונית על ידי הסעתה למטרה מסחרית-עסקית (כגון מונית-שרות וכדו'), ולא לנסיבות בהן מדובר בהסעת הרכב לשם העברת המכונית לבעליה, כאשר המוביל יקבל עבור כך שכר טרחה. עוד נקבע שם, כי הכוונה הינה להוציא מכלל תחולה שימוש עסקי ברכב ולא שימוש ברכב על ידי אנשים המקבלים שכר על פועלם. בפסק הדין צוין, כי "הסעה בשכר" במובנה הלשוני הרגיל פירושה נסיעה בה גובים תשלום מנוסע ולא נסיעה בה משולם שכר עבודה למי שנהג ברכב. בענייננו, השימוש אשר נעשה ברכב בעת התאונה היה שימוש מסחרי עסקי מובהק. מכתב התביעה עולה, כי התאונה ארעה בעת שהתובע עשה שימוש ברכב במהלך עבודתו בהסעות. המקרה בו עסקינן שונה באופן משמעותי מהפרשה אשר נדונה בפסק דין צור. ברי, כי קיים הבדל בין נהג המקבל שכר בעבור הסעת הרכב לשם הובלתו מנקודה אחת לאחרת לבין נהג המקבל כסף בעבור הסעת נוסעים, לעניין השאלה האם עסקינן בהסעה בשכר אשר אינה מכוסה בהתאם לתנאי הפוליסה. אין מחלוקת, כי בענייננו נעשה שימוש ברכב בכוונה להפיק רווחים מהנסיעה. אין בטענה לפיה התובע קיבל תשלום דחוי חודשי ולא קיבל תשלום בעת הנסיעה וכן בטענה שהתשלום התבצע על ידי החברה אשר הזמינה את הסעת הנוסעים ולא על ידי הנוסעים עצמם, כדי לשנות את מהות השימוש אשר נעשה ברכב, אשר מהווה הסעה בשכר. עסקינן בנסיעה בעלת צביון רווחי- עסקי ועל כן היא נכנסת בגדר "הסעה בשכר או בתמורה". התובע עסק בהסעת נוסעים וקיבל תמורה עבור ההסעה, ולעניין זה אין משמעות, אם התשלום מתבצע בסמוך לאחר התאונה או פרק זמן לאחר מכן וכן אין נפקות לשאלה האם התשלום מתבצע על ידי כל נוסע בנפרד או במרוכז על ידי מאן דהוא מכוח מערכת יחסים או הסכם בינו לבין הנוסעים. איני מקבלת טענת התובע לפיה מאחר ועסקינן בשימוש חד פעמי ברכב נשוא התובענה למטרת הסעת נוסעים, הרי שהשימוש ברכב אינו עסקי ואינו עונה על הגדרת הסעה בשכר. בכדי לקבוע את מהות השימוש יש לבחון את אופיו ובענייננו לא יכולה להיות מחלוקת, כי במועד אירוע התאונה, עסקינן בשימוש בעל אופי עסקי, ואין זה משנה אם השימוש ברכב למטרה זו היה חד פעמי. יתרה מזאת, העובדה שרכבו של התובע, בו הוא עשה בדרך כלל שימוש לשם ביצוע הסעות כדוגמת ההסעה אשר במסגרתה ארעה התאונה, בוטח גם למקרה של הסעה בשכר יש בה כדי לתמוך בטענה, כי התובע עסק בביצוע הסעות בשכר, כפי שעשה אף בעת התאונה נשוא התובענה שלפניי. יתרה מזאת, התובע עצמו ידע, כי עליו לרכוש פוליסת ביטוח שתכלול כיסוי עבור "הסעה בשכר" לאור טיב עבודתו (סעיף 3 לסיכומיו), היינו ידע שאלמלא ייעשה כן, לא יהיה כיסוי ביטוחי. בפסק דין צור נקבע, כי בכדי לקבוע ששימוש מהווה "הסעה בשכר" צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים: ההסעה בוצעה למטרות רווח והיא בוצעה במסגרת עסק של הסעות. שני התנאים האמורים מתקיימים בענייננו. בעת התאונה עשה התובע שימוש ברכב לשם הסעת נוסעים במטרה לעשות רווח והוא ביצע את הנסיעה במסגרת עסק של הסעות אשר במסגרתו קיבל תשלום עבור הסעת נוסעים. העובדה שבדרך כלל התובע עשה שימוש ברכבו ולא ברכב נשוא התובענה אין בה כדי ללמד, כי אין עסקינן בשימוש עסקי המהווה הסעה בשכר. כאמור, אף המועד בו קיבל התובע את התמורה בעבור ההסעה וזהות המשלם אינם רלוונטיים. בסיכומיו התייחס התובע לכך שבמסגרת הפוליסה הותר שימוש למטרת עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה והעלה שאלה האם יש לשלול כיסוי ביטוחי לנהיגה על ידי מורשה לצורכי עסקו. אין בסוגיה האמורה כדי להועיל לתובע שכן אין מחלוקת, כי בפוליסה נקבע, שהיא מכסה שימוש למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה למעט שימוש כלשהו המופיע ביתר סעיפי חלק ב', בו צוין, כי שימוש מכוסה הינו שימוש להסעת נוסעים שלא בשכר או בתמורה. לפיכך, הרי שהפוליסה אינה חלה על שימוש ברכב המהווה הסעה בשכר, אף אם עסקינן בשימוש למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה. מאחר ושימוש כאמור של בעל הפוליסה אינו מכוסה ברי, כי שימושו של מורשה מטעמו אינו מכוסה אף הוא. מצאתי, כי קביעה לפיה עסקינן בהסעה בשכר, אשר אינה מכוסה בהתאם לתנאי הפוליסה, מהווה הפירוש הסביר, הנכון וההגיוני. שימוש ברכב למטרת הסעה בשכר חושף את חברת הפוליסה לסיכונים נוספים וסביר, כי ככל שהרכב היה מבוטח לשימוש כאמור הדבר היה בא לידי ביטוי בגובה הפרמיה. בפסיקה נקבע, כי מקובל שחברות ביטוח מחריגות שימוש של הסעה בשכר, שכן שימוש כאמור טומן בחובו סיכונים נוספים על הסיכונים המקובלים של נסיעה רגילה ברכב ובין היתר בשל העובדה שהמסיע נמצא שעות רבות על הכביש, בדרך כלל הוא גומע מרחקים גבוהים מאלו של רכב רגיל ויש לו תמריץ להסיע מספר רב ככל האפשר של נוסעים וכל אלו משפיעים על הסיכון הכרוך בנסיעה כאמור בהשוואה לרכב פרטי רגיל (ע"א 559/91 המאגר הישראלי לבטוחי רכב ("הפול") נ' פאיזה עיסא ו-6 אח' מרפיח, פ"ד מז(3), 788 (1993)). בעניין זה, ברי, כי אין זה משנה האם השכר שולם בעת הנסיעה על ידי הנוסעים או שמא עסקינן בתשלום אשר קיבל התובע מידי החברה אשר הזמינה את ההסעה עבור אותם נוסעים. כך או כך, עסקינן בשימוש עסקי ובהסעה אשר התובע קיבל תמורה בגינה. מועד התשלום אין בו כדי להשליך על הסכנות הכרוכות בשימוש האמור, המשפיעות ישירות על נכונות חברת הביטוח לבטח ועל גובה הפרמיה. איני מקבלת טענת התובע לפיה אף אם קיימת הגבלה לפיה הפוליסה אינה חלה על השימוש אשר נעשה ברכב בעת התאונה הרי שיש לבטלה בהיותה נוגדת תקנת ציבור. התובע טוען, כי אדם סביר היודע, כי מותר לו להתיר לאחר להשתמש ברכבו לא יעלה על הדעת, כי הביטוח אינו מכסה את נסיעת המורשה לעבודתו או לצורכי עסקו ואף המורשה לא יעלה בדעתו, כי שימוש כאמור אינו מכוסה על ידי הפוליסה. איני מקבלת טענה זו. ראשית, לא נטענה טענה לפיה נסיעה לעבודה, של בעל הפוליסה או המורשה, אינה מכוסה על ידי הפוליסה. שנית, כאמור לעיל, מהפוליסה עולה, כי היא אינה מכסה שימוש ברכב למטרת הסעה בשכר או בתמורה. בנסיבות אלו, הרי שבעל פוליסה סביר אמור היה לדעת, כי אם הוא מתיר לאחר לעשות שימוש כאמור ברכבו הרי שהשימוש אינו מכוסה על ידי הפוליסה. אציין, כי אף איני מקבלת טענת התובע לפיה התניה המגבילה לא הודגשה כראוי. במסגרת הפרק הרלוונטי בפוליסה, שכותרתו הגבלות לגבי מטרות השימוש ברכב, צוין, כי הפוליסה תחול על שימוש של הסעת נוסעים שלא בשכר או בתמורה. בפוליסה יוחד פרק בו פורטו ההגבלות. סבורני, כי אין לקבל את הטענה לפיה התניה המגבילה לא הודגשה כראוי. יתרה מזאת כאמור, התובע עצמו ידע, כי עליו לערוך ביטוח מקיף שיכלול כיסוי ביטוחי עבור הסעה בשכר וכך עשה (כאמור בסעיף 3 לסיכומיו). התובע היה מודע לכך שבאופן רגיל, פוליסת ביטוח אינה מכסה הסעה בשכר או בתמורה, היינו היה מודע לתנייה המגבילה בפוליסת הביטוח הסטנדרטית. התובע טען, כי פוליסת הביטוח חלה על מטרות חברתיות ופרטיות וכי יש לראות בהשאלת רכב על ידי מבוטח לבן משפחה כמטרה פרטית חברתית של בעל הפוליסה וכן, כי יש בכך אף בכדי לקדם את צרכי עסקו של המבוטח אשר ייתכן ויזדקק בעתיד אף הוא להשאלת רכב מהתובע. איני מקבלת טענה זו. כאשר מדובר על מטרה פרטית חברתית, אין עסקינן בשאלה מה עמד בבסיס הסכמתו של בעל הפוליסה להשאיל את הרכב לתובע אלא איזה שימוש נעשה ברכב. לפיכך, אין זה משנה האם השאלת הרכב לתובע נעשתה ממניעים פרטיים חברתיים או האם יש בכך כדי להועיל לעסקו של בעל הפוליסה. השאלה האם הפוליסה חלה על המקרה בו עסקינן נקבעת לפי סוג השימוש אשר נעשה ברכב, ובענייננו כאמור עסקינן בשימוש עסקי לשם עשיית רווח מהסעת אנשים ברכב. לאור כל האמור לעיל, מצאתי, כי עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל המוטל על כתפיה להוכיח, כי על המקרה בו עסקינן חל אחד החריגים המפורטים בפוליסת הביטוח ולפיכך אין תחולה לפוליסת הביטוח. בעת התאונה עשה התובע שימוש ברכב לשם הסעת נוסעים בשכר ובהתאם להוראות הפוליסה לא חלה על הנתבעת חבות לפצות את התובע בגין נזקים אשר אירעו בעת שימוש כאמור. בנסיבות האמורות, התובענה כנגד חברת הביטוח נדחית בשל היעדר כיסוי ביטוחי. אני מחייבת את התובע בסכום כולל בגין הוצאות הנתבעת ושכר טירחת עו"ד בסך 5,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. משפט תעבורהביטוח חובה (הסעה בשכר)נהיגה ללא ביטוח