התובעת ילידת 1919, מתגוררת בבית האבות "בית זקנים קרית מנחם" בירושלים (להלן: "בית האבות"). התובעת הגישה תביעה לגמלת סיעוד ביום 21.10.09. תביעתה נדחתה על אתר, ללא ביצוע הערכת תלות, בנימוק שבית האבות הינו "מוסד סיעודי" כאמור בסעיף 327(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. התובעת חולקת על קביעת הנתבע כי בית האבות הינו "מוסד סיעודי" וזו המחלוקת הטעונה הכרעתנו בהליך. העובדות העובדות הרלוונטיות להכרעתנו הן: התובעת חולת אלצהיימר ואין חולק על כך שהיא סיעודית. בשל מצבה, היא מעסיקה מטפלת סיעודית זרה השוהה עמה בכל שעות היממה. לבית האבות רישיון לניהול מעון לפי חוק הפיקוח על מעונות, התשכ"ה-1965. כמו כן, הוצא לבית האבות רישיון (תעודת רישום בית חולים) לפי פקודת בריאות העם לצורך ניהול מחלקה פנימית-גריאטרית בבית האבות. על פי הרישיון מספר המיטות במחלקה הפנימית-גריאטרית לא יעלה על 30. בבית האבות שלוש מחלקות: מחלקת "עצמאים", מחלקת "תשושים" ומחלקת "סיעודיים". נכון ליום 1.6.10, שהו במחלקות עצמאים 46 קשישים, במחלקת תשושים - 26 קשישים ובמחלקת סיעודיים - 36 קשישים. התובעת מתגוררת ביחידת דיור במחלקת ה"עצמאים" עם המטפלת הסיעודית שלה. שהותה של התובעת בבית האבות הינה על פי הסכם מיום 16.3.06. בנספח ב' להסכם מנויים השירותים להם זכאית התובעת כמתאכסנת בבית האבות. שירותי סיעוד אינם נמנים עם השירותים הנזכרים בנספח ב' להסכם, אם כי נאמר בו כי "בבית קיימות גם מחלקות תשושים וסיעודית הכוללות ליווי סיעודי רפואי מתאים". סעיף 11(ג) להסכם בין התובעת לבית האבות קובע: "קבע המוסד, כי יש להעביר את המתאכסן למחלקה אחרת במוסד, יחולו עליו התשלומים לפי התעריף הנהוג באותה מחלקה, אליה הועבר ולמוסד הזכות להעביר את המתאכסן מחדרו למחלקה אליה יועבר המתאכסן לטיפול. הועבר המתאכסן אל המחלקה הסיעודית מתחייב הוא לחתום בעצמו (ובהעדר כשרות לחתום מורה הוא כבר עתה לאפוטרופסו באותה עת לחתום) על כל המסמכים הדרושים לשם קבלת השתתפות משרדי הממשלה השונים (ובכלל לזאת המל"ל) בעלות אישפוז. סירוב המתאכסן ו/או אפוטרופסו לחתום על המסמכים הדרושים לשם קבלת השתתפות משרדי הממשלה תהווה הפרה יסודית של הסכם זה ותקנה למוסד זכות לבטלו ולפנות המתאכסן מן המוסד". הנתבע אינו משתתף בעלות שירותי הסיעוד הניתנים לתובעת. טענות התובעת עיקרי טענות התובעת הם כדלהלן: במחלקה בה התובעת מתאכסנת לא ניתנים שירותי סיעוד על ידי בית האבות. בנסיבות אלה, אין מקום לסיווגו של בית האבות כ"מוסד סיעודי" לעניין סעיפים 223 ו-227 לחוק וראוי לבחון כל מחלקה בבית האבות בפני עצמה ולראות בו מוסד נפרד לעניין הוראות החוק. מטרת ההוראה השוללת זכאות לגמלת סיעוד ממי ש"נמצא במוסד סיעודי" כאמור בסעיף 227 לחוק, היא למנוע כפל תשלומים מצד המדינה, קרי: השתתפות בתקציב בית החולים הסיעודי ותשלום גמלת סיעוד. הואיל והנתבע אינו משתתף בעלות שירותי הסיעוד הניתנים לתובעת, אין הצדקה לשלילת גמלת הסיעוד מהתובעת. טענות הנתבע עיקרי טענות הנתבע הם כדלהלן: בהתאם לפסיקה, מטרת גמלת הסיעוד היא לסייע במתן טיפול סיעודי למבוטח במקום מגוריו ולא במוסד סיעודי, גם אם המבוטח מימן את כל עלות מגוריו במוסד הסיעודי. בפסק הדין עב"ל 178/08 המוסד לביטוח לאומי נ. שמחה נזימה (מיום 19.9.10), אישר בית הדין הארצי את מדיניות המוסד לביטוח לאומי, שאומצה על ידו בעקבות המלצות של ועדה בינמשרדית לסיווג מוסדות, על פיה יש לסווג כ"מוסד סיעודי" כל מוסד שלצורך ניהולו הוא זקוק לרישיון לפי חוק הפיקוח על מעונות ומפוקח על פי תקנות הפיקוח על מעונות (תנאי המגורים וטיפול בזקנים עצמאיים ותשושים במעונות לזקנים, התשס"א-2001 (להלן: "תקנות הפיקוח על מעונות"). בעב"ל 178/08 נדחה ערעורו של המוסד בשל כך שעל פי העובדות שנקבעו באותו עניין, המשיבה דהתם לא יכלה לקבל שירותי סיעוד במוסד בו שהתה, שלא כמו התובעת. רוב אוכלוסיית בית האבות הינם תשושים וסיעודיים, ובנסיבות אלה יש הצדקה לראות בבית האבות כמוסד סיעודי, כאשר המבחן המהותי שיש לפסוק על פיו הוא מבחן ההיזקקות לשירותי סיעוד ולא הגדרת המחלקה בה מתאכסן הקשיש. הכרעה סעיף 227 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "מבוטח הנמצא במוסד סיעודי...לא יהיה זכאי לגימלת סיעוד. הגדרת "מוסד סיעודי" שבסעיף 223 לחוק היא: "מוסד סיעודי או מחלקה סיעודית שבהם מוחזקים ומטופלים אנשים הזקוקים לסיעוד, תשושי נפש, או תשושים". פסיקת בית הדין הארצי לעבודה הדגישה שגמלת הסיעוד נועדה למתן טיפול סיעודי למבוטח הזכאי לה בביתו, ולא במוסד סיעודי (דב"ע נד/05-275 המוסד לביטוח לאומי נ. קורינה ויונטה, פד"ע כז 409. על פי פסיקת בית הדין הארצי, יש לפרש את הגדרת "מוסד סיעודי" בחוק הביטוח הלאומי בזיקה להגדרות של המונחים "זקן עצמאי", "זקן תשוש" ו"זקן סיעודי" שבתקנות הפיקוח על מעונות. לעניין זה נפסק בדב"ע 05-7/98 המוסד לביטוח לאומי נ. אידה פרידמן (מיום 7.12.1998 (להלן: "פסק דין אידה פרידמן"): "הנושא של מעונות לקשישים נדון בחוק הפיקוח על המעונות, התשכ"ה-1965, בתקנות הפקיוח על מעונות (אחזקת זקנים עצמאיים ותשושים במעון), התשמ"ו-1986 ובתקנות הפיקוח על מעונות (מעון משפחתי לזקנים עצמאיים ותשושים), התשנו"ו-1996. בתקנות אלה ישנה הגדרה של "זקן עצמאי", "זקן תשוש" ו"זקן סיעודי". חקיקה זו יוצרת מנגנון פיקוח על מעונות אלה. סיווג הדיירים הזקנים במעונות אלה כתשושים או סיעודיים הוא זה שמשמש בסיס לקביעה האם המוסד הוא "מוסד סיעודי" כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי (דב"ע נו/05-109 פולה מנדלבאום - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)". עוד נפסק בפסק דין אידה פרידמן כי: "סיווג בית אבות כ"מוסד סיעודי" כאשר מרבית דייריו, אף כי לא כולם, זקוקים לסיעוד, תשושי נפש או תשושים, אינו בלתי סביר ותואם את לשון ההגדרה של מונח זה בחוק הביטוח הלאומי". על פי המבחן ה"כמותי" שנקבע בפסק דין אידה פרידמן, בית האבות הינו "מוסד סיעודי", שכן מרבית דייריו הם סיעודיים או תשושים. כאמור לעיל, נכון ליום 1.6.10 שהו במחלקת "עצמאים" 46 קשישים ובמחלקות "תשושים" ו"סיעודיים" שהו 62 קשישים. עניינה של התובעת יוכיח שלמעשה, מספר ה"סיעודיים" עולה על מספר השוהים במחלקה הסיעודית, כפי שמספר ה"עצמאיים" הוא פחות מהשוהים במחלקת עצמאים. בהליכים שנדונו בשנים האחרונות טוען הנתבע כי יש לפרש את המונח "מוסד סיעודי" בהתאם לשאלה אם נדרש רישיון להפעלתו לפי חוק הפיקוח על מעונות או אם נדרש רישיון להפעלת מחלקה סיעודית לפי פקודת בריאות העם. עמדה זו של הנתבע גובשה בעקבות המלצות של ועדה בינמשרדית שהשתתפו בה, בין היתר, נציגי משרד הבריאות, משרד הרווחה והמוסד לביטוח לאומי). גם על פי פרשנות זו, יש לסווג את בית האבות כ"מוסד סיעודי", שכן הוא פועל על פי רשיונות שניתנו לו מכוח דברי החקיקה האמורים. מקובלת עלי טענת הנתבע כי פרשנות זו, כאמת מידה מנחה תוך לקיחה בחשבון של נסיבותיו של כל מקרה, אושרה למעשה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 178/08 המוסד לביטוח לאומי נ. שמוחה נזימה (ניתן ביום 19.9.10), שם נאמר: "איני רואה כבלתי סבירה גישה של המוסד, לפיה בית אבות בפיקוח חייב ליתן שירותי סיעוד לדייריו, גם אם אינם מתגוררים במחלקת תשושים או במחלקה סיעודית. במקרה כזה אכן יש מקום לבחון בחיוב את שלילת גמלת הסיעוד מדיירי אותו בית אבות שבפיקוח". מעובדות המקרה עולות כי בבית האבות ניתנים שירותי סיעוד. אמנם התובעת מקבלת את שירותי הסיעוד להם היא זקוקה מהמטפלת הפרטית שאותה היא מעסיקה. אין בכך כדי לגרוע מסיווגו של בית האבות כ"מוסד סיעודי", בהתאם לפסיקה הנ"ל.ו גם תכליתה של גמלת הסיעוד - לתמוך במבוטח הזקוק לשירותי סיעוד בביתו - תומכת במסקנה זו. בהתאם לכך, איננו מקבלים את טענת התובעת כי מטרתה היחידה של הוראת סעיף 227(א) לחוק הביטוח הלאומי היא מניעת כפל תשלום, ועל כן אין מקום לשלילת גמלת הסיעוד מהתובעת בשל כך שקופת הציבור אינה משתתפת בעלות שירותי הסיעוד הספציפיים שהתובעת מקבלת בבית האבות. לאור כלל האמור לעיל החלטתי לדחות את התביעה. סוף דבר התביעה נדחית ללא צו להוצאות. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ב, 23 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. סיעודמבחן תלות (סיעוד)