1. בפניי ערעור על החלטת כב' הרשם של בית משפט זה (כב' השופט מ. ברעם) מיום 4.1.12, לפיה נדחתה בקשת המערערת לעיון חוזר בהחלטתו מיום 15.12.11, לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת. בר-אשר-צבן) מיום 4.7.11, בת.א. 712803/07, שלא לבטל את פסק הדין שניתן כנגד המערערת, בהעדר הגנה ביום 8.4.08 (להלן: "ההחלטה הראשונה") וכן החלטה עוקבת של אותו מותב, מיום 12.7.11 (להלן: "ההחלטה השנייה") שלא לבטל את ההחלטה הראשונה. 2. אין חולק כי המערערת הגישה את השגתה הערעורית על אותן החלטות, אותן הכתירה כ"ערעור" ביום 30.10.11 בתיק ע"א 44831-10-11. לטענתה, קיבלה את ההחלטה השנייה לידיה ביום 20.7.11 ועל פי מידע שקיבלה ממרכז המידע של בתי המשפט וכן לטענתה על ידי מזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, כי עומדים לרשותה 45 יום לערער על ההחלטה. לפיכך, לטענתה, תוך הסתמכות על אותו "ייעוץ" הגישה את בקשתה למתן ארכה להגשת ערעור, במועד בו הוגשה, הנופל לגישתה במסגרת תקופת הערעור הסטטוטורית. 3. בהחלטה הראשונה שנתן כב' הרשם באותו עניין, ביום 15.12.11, צויין כי על המערערת לצרף את ההחלטה נשוא הבקשה בתוך 7 ימים וכן מתבקשת עמדת המערערת לעניין העובדה העולה על פני הדברים, כי דרך ההשגה על ההחלטה היא בדרך הגשת בקשת רשות ערעור. המערערת תיקנה את כותרת בקשתה לבקשת רשות ערעור וכב' הרשם הורה ביום 23.11.11 למשיבה, להגיב לבקשה למתן ארכה בתוך 14 ימים. המשיבה לא הגיבה על הבקשה, אף כי הגישה תגובה לבקשה הקודמת של המערערת וביום 11.12.11 הגישה המערערת, לכב' הרשם, בקשה למתן החלטה בהעדר תגובה. 4. בהחלטה מנומקת מיום 15.12.11, דחה כב' הרשם את הבקשה תוך שהוא מציין, כי לנוכח הוראת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתה "הארכת מועדים", על המבקש להוכיח קיומו של טעם מיוחד לאיחור בהגשת ההליך. על פי קביעתו, קיומו של טעם מיוחד כזה נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה, כאשר יש לשקול בין היתר את משך האיחור ואת מהות הטעם להגשת ההליך באיחור. זאת כאשר, ככלל, טעם המצדיק קבלת בקשה כאמור, הינו טעם שאינו מצוי בשליטתו ובתחום ציפייתו של מבקש ההארכה. זאת כאשר טעות או אי ידיעת הדין אין בהם כדי להקים בעצמם טעם מיוחד כזה. אם כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן הארכה בשל טעות שבדין, כאשר עצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה. בהקשר זה יש לשקול את מידת הסתמכותו של הצד שכנגד על פסק הדין וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך. כב' הרשם קבע, כי בענייננו השיקול של טעות בדין או אי ידיעת הדין אינו יכול להוות טעם מיוחד, כאשר בנסיבות העניין מטים את הכף סיכוייו הלכאוריים הקלושים של ההליך. 5. המערערת בחרה שלא להגיש ערעור על החלטה זו, אלא הגישה לכב' הרשם ביום 4.1.12, בקשה חדשה המוכתרת כ"בקשה דחופה לעיון מחדש בהחלטה מיום 15.12.11 שניתנה עכב (כך במקור- מ.ה.) טעות סופר". בבקשה זו טענה כי החלטת בית המשפט ניתנה מתוך הנחה מוטעית שהמערערת איחרה בהגשת ערעורה מעבר לזמן הקצוב כב' הרשם דחה את הבקשה באותו יום בקביעה "שכן אף אם נפלו אי דיוקים בהחלטה, אין כאמור כדי לשנות לעניין הצורך וטעם מיוחד, שלא נמצא בענייננו, כמו גם לעניין סיכויי הערעור, הנחזים להיות נמוכים". 6. בערעורה לפניי חוזרת המערערת וטוענת כי בהגשת הבקשה במועד בו הוגשה, פעלה על פי מידע שקיבלה ממרכז המידע של בתי המשפט וכן ממזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיו פרק הזמן להגשת ערעור הינו 45 ימים. עוד קובלת המערערת על כך שכב' הרשם לא נתן משקל להתעלמות המשיבה מהוראתו מיום 23.11.11 להגיב לבקשת המערערת למתן ארכה. עוד לטענתה התעלם כב' הרשם מכך שלא היה איחור ממשי בהגשת הערעור ולכל היותר היה איחור של 15 ימים בלבד. עוד לדבריה הסיכויים לקבלת הערעור הם טובים מאד, זאת משום שלטענתה לא היה ברשותה מכשיר טלביזיה בין השנים 2004 ו-2011. 7. ב"כ המשיבה, בתגובתה, טוענת כי ההליך שבו נקטה המערערת אינו עומד בדרישת תקנות סדר הדין האזרחי. לטענתה, בהחלטתו מיום 15.12.11, ישב כב' הרשם כערכאת ערעור על החלטת בית משפט השלום, ולפיכך אין למערערת זכות להגיש ערעור על החלטה זו, לאור האמור בתקנה 403 לתקסד"א, אלא עליה להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטת הרשם, שהיא החלטה של ערכאת ערעור. עוד לטענתה, המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 15.12.11, חלף זה מכבר ולא הוגשה מטעם המערערת בקשה להארכת מועד והיא גם לא הפקידה עירבון להוצאות המשיבה בהתאם לתקנה 404. טענה נוספת, בפי המשיבה, הינה שאין כל נימוקים ממשיים למתן רשות ערעור למערערת וכי כל ההחלטות שניתנו בעניין מלמדות כי אין לה סיכויים כלפי התביעה לגופה ולפיכך אין מקום לתת לה רשות ערעור. 8. המערערת, בתגובה לתגובה, טוענת כי המשיבה מטעה את בית המשפט וחוזרת על הטענה כי ספירת המועדים להגשת בקשה לרשות ערעור צריכה להיספר מיום 4.9.11, שכן את ההחלטה השנייה של בית משפט קמא קיבלה לידיה ביום 20.7.11, שבו החלה פגרת בית המשפט בקיץ תשע"א, ולפיכך צריך מניין הימים להימנות מיום 4.9.11, שכן על פי המידע שקיבלה ממזכירות בית המשפט, היו נתונים לה 45 יום להגשת ערעור על ההחלטה. עוד היא מבקשת להטעים כי כב' הרשם אישר למעשה, בהחלטתו הנוספת מיום 4.1.12, כי נפלו אי דיוקים בהחלטה מיום 15.12.11 ולפיכך, לשיטת המערערת, גם בכך כדי להצדיק את קבלת הערעור. 9. דין הערעור להידחות. המערערת עשתה לעצמה מנהג שגרתי, לנסות ולגבור על מרוץ המועדים להגשת ערעור על החלטות בית המשפט, באמצעות מהלך שתקנות סדר הדין אינן מכירות בו והוא הגשת בקשה ל"עיון חוזר", בהחלטה שניתנה. התקנות מכירות באפשרות של הגשת בקשה לעיון חוזר במקרה אחד ויחיד והוא כאשר מדובר במתן סעד זמני. ראו תקנה 368 לתקסד"א. בכל מקרה אחר, כאשר מדובר בהחלטה מסיימת הליך, הדרך להשיג עליה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי העניין, לערכאת הערעור. הטעם לחריג בתקנה 368 הינו כי צו זמני אינו מהווה מעשה בית דין והוא ניתן לביטול או שינוי במהלך המשפט. זאת שעה שכל החלטה אחרת המסיימת את ההתדיינות שבין הצדדים, יש בה ליצור מעשה בית דין, כשהיא הופכת לחלוטה. 10. בנסיבות ענייננו, ההחלטה הראשונה של בית המשפט קמא מיום 4.7.11, לדחות את בקשת המערערת לבטל את פסק הדין מיום 8.4.08, היא החלטה שסיימה, למעשה, את ההתדיינות בין הצדדים באותו עניין. ניסיונה של המערערת, שנדחה על הסף, לבקש "עיון מחודש" בהחלטה ביום 12.7.11 והחלטה שניתנה בבקשה זו לא היה בהם כדי להפסיק את מחרוץ הזמנים הקבוע בתקנות להגשת השגה ערעורית על ההחלטה הראשונה. כל ניסיון לומר אחרת, יביא למצב שבו כאשר ניתנת החלטה המסיימת את ההליך, יוכל בעל דין שאינו מרוצה מההחלטה, לבקש את ביטול ההחלטה או את שינויה ללא הגשת ערעור ולטעון אחר-כך כי המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית, יש למנות לחול מיום ההחלטה בבקשה ל"עיון מחודש". זוהי תוצאה שהדעת איננה סובלת ואשר יש בה כדי ליצור שיבוש מוחלט של סדרי הדין ושל ההליך הראוי ולהרבות בקשות והתדיינויות סרק שיכבידו שלא לצורך על מערכת המשפט העמוסה ממילא. 11. אשר על כן, את המועד להגשת הערעור על ההחלטה הראשונה של בית המשפט השלום, מיום 4.7.11, שהיא ההחלטה המהותית שסיימה את ההליך בין הצדדים, יש למנות מאותו יום. מאחר שעסקינן בהחלטה של שופט, הדוחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בתביעה בסדר דין מקוצר, שנעתרה באין בקשת רשות להתגונן, לפי תקנה 214 לתקסד"א, הרי שלפי כללי סדר הדין האזרחי מדובר ב"החלטה אחרת" שדרך ההשגה הערעורית עליה היא בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור ולא בדרך של ערעור בזכות (ראו א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, עמ' 376-377). מכאן, שלפי תקנה 399 לתקסד"א, המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור על אותה החלטה הוא 30 יום מהיום שניתנה ההחלטה. (ראו תקנה 398(א) סיפא לתקסד"א). 12. כיוון שכך, המועד האחרון להגשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, על ידי המערערת, חל ביום 19.9.11. גם אם תמצי לומר שהמערערת פעלה על פי מידע מוטעה שנמסר לה, לטענתה, על ידי מזכירות בית המשפט והמרכז למידע, ולפיו ניתן להגיש ערעור על ההחלטה בתוך 45 יום, הרי שגם לפי ספירה זו, חל המועד האחרון להגשת הבקשה ביום 4.10.11. בעניין זה יצויין, כי עצם בקשת רשות הערעור על ההחלטה השנייה היא בעיניי מחוסרת משמעות, לנוכח העובדה שבקשת המערערת בנדון הייתה בקשת סרק וההחלטה שניתנה לגביה, לא שינתה דבר וכאמור לא עצרה את מחרוץ המועדים להגשת רשות הערעור על ההחלטה המהותית. 13. עוד יצויין, כי המערערת נהגה באותה שיטה פסולה, לעניין מועד הערעור, גם לגבי החלטותיו כב' הרשם. החלטתו המהותית של הרשם בבקשת המערערת להארכת מועד, אשר דחתה את הבקשה להארכת המועד, ניתנה ביום 15.12.11. על פי סעיפים 90(3) ו-96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], המדובר בערעור על "החלטה אחרת" של רשם, שאינו רשם בכיר, והיא ניתנת לערעור בזכות בפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, הדן בו בשופט אחד. לפי תקנה 400 לתקסד"א, ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט, יש להגיש בתוך 20 ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה. מכאן, שעל המערערת, ככל שביקשה לתקוף את ההחלטה, היה להגיש את הערעור לא יאוחר מיום 5.1.12. חרף זאת, ושוב בניגוד לסדרי הדין, בחרה המערערת להגיש בקשה ל"עיון מחודש" על החלטת הרשם, החלטה שנדחתה על ידו, ביום 4.1.12 כאשר הערעור לגביה הוגש ביום 16.1.12. כפי שצויין לעניין החלטתו הראשונה של בית המשפט השלום, הרי החלטתו המהותית של כב' הרשם בבקשת המערערת, היא ההחלטה מיום 15.12.11, שהמועד להגשת הערעור לגביה פג ביום 5.1.12. ניסיונה של המערערת לכרוך את הערעור על החלטה זו בערעור על החלטה בבקשת הסרק שהגישה ל"עיון מחודש" ולפיכך לעצור את מחרוץ המועדים על ההחלטה הראשונה לא יצלח. לפיכך ומאחר שהערעור, כשכוון למעשה כנגד ההחלטה הראשונה והמהותית לעניין, הוגש באיחור וללא נטילת רשות, דינו להידחות על הסף. 14. מעבר לכך, יצויין, כי לא מצאתי כל פגם בנימוקי החלטתו של כב' הרשם לגופה לעניין הכללים החלים על הבקשה להארכת המועד וכן לעניין קביעתו כי סיכויי ההגנה בבקשה חלשים או אף אפסיים. יצויין לעניין זה, כי הבקשה המקורית שהגישה המערערת לביטול פסק הדין בבית המשפט השלום היתה בקשה לבטול פסק הדין "מחובת הצדק" בשל העובדה שלטענתה לא קיבלה את התביעה וכי דבר מתן פסק הדין נודע לה רק ביום 19.5.11, מאזהרה שקיבלה מלשכת הוצאה לפועל בירושלים. מתגובת המשיבה, ששימשה כנימוק לבית המשפט השלום לדחות את הבקשה, עולה, כי כתובתה הרשומה של המערערת במרשם האוכלוסין היתה בכתובת הנקובה בכותרת כתב התביעה וכי המערערת חתמה על אישור מסירה של כתב התביעה ביום 21.1.08 שהומצא לה על ידי רשות הדואר. המערערת לא הסבירה בכל כתבי הטענות ובתצהירים הרבים והשונים שהגישה עד היום הן לבית משפט השלום והן לבית משפט המחוזי, כיצד מופיעה חתימתה על גבי אותו אישור מסירה. המשיבה גם ציינה, כי בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק עדכון כתובת התשס"ח-2005, תושב שלא מסר לפקיד הרישום הודעה על משלוח דואר, יראו את המען שנרשם במרשם האוכלוסין ככתובתו למשלוח דואר. המערערת לא טענה ולא הוכיחה כי שינתה אי פעם את כתובתה הרשומה ומכאן עולה שכתב התביעה הומצא לה כדין ולא ניתן טעם המצדיק את ביטולו "מחובת הצדק". עוד יצויין, כי בבקשה לבטול פסק הדין ובבקשה לעיכוב ביצוע ההליכים, שהוגשו לבית המשפט השלום, לא ציינה המערערת במפורש, כי לא היה ברשותה מקלט טלוויזיה בתקופה הרלוונטית לתביעה. עובדה זו גם לא נטענה בערעור על החלטת כב' הרשם. רק בתגובה לתגובת המשיבה מיום 26.2.12, צרפה המערערת, לראשונה, תצהיר שהוגש במסגרת תביעה שהגישה למתן פסק דין הצהרתי כנגד המשיבה בבית משפט השלום, שבו טענה, לראשונה, כי מיום 4.2.04 ועד ליום 11.9.11 שבו "קנה(השאיל)" לה בנה מכשיר טלוויזיה, לא היה ברשותה מכשיר כזה. טענה זו, ככל שהיא כנה, אמורה היתה לעלות כטענה ראשונה בפי המערערת בעת שביקשה לבטל את פסק הדין בבית משפט השלום, אך כך לא נעשה. לפיכך, לאור מהות התביעה ולנוכח העובדה האמורה, נשמטת הקרקע גם מתחת לטענה שלמערערת טענת הגנה טובה כלפי התביעה, טענה שלא הועלתה לא במקום ולא במועד שבו אמורה היתה לעלות. מכאן, שצדק כב' הרשם בקביעתו לגבי קלישות סיכויי ההגנה. זאת בנוסף לעובדה העיקרית שהבקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור, הוגשה בשיהוי ניכר וללא הצדק בדין. מכאן, שגם צדק בקביעתו המסכמת, שיש לדחות את הבקשה להארכת המועד. 15. אשר על כן, הערעור נדחה והמערערת תישא בהוצאות המשיבה 1,500 ₪. 16. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ה' אדר תשע"ב, 28 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. סעד זמניעיון חוזרמסמכים