1. המערער יליד 1972, התגייס בשנת 1993 ליחידת חיר כגשש. במהלך שירותו בלבנון בשנת 1998 הוכר כנכה בדרגה של 10% בגין טנטון קבוע ובדרגה של 1% בגין ירידה בשמיעה. כמו כן נפגע בתאונת דרכים מיום 16.11.04 במהלך סיור שגרתי. בגין תאונה זו הוכר כנכה בדרגה של 1% בגין כאבי גב תחתון ללא הגבלה תפקודית ו- 1% בגין כאב ראש ללא הגבלה תפקודית. לאחר ערעור הוכר בגין התאונה מיום 16.11.2004 כנכה בגין זעזוע מוח ללא הגבלה תפקודית עם תסמינים של PTSD המגבילים את תפקודו , תחילה בדרגה של 10%, לפי סעיף 34א(ב), ולאחר מכן בדרגה של 30% לפי 34(4)ה' לצמיתות. קביעה זו ניתנה על ידי ועדה מחוזית ביום 11.05.10. 2. המערער ערער לועדה רפואית עליונה על החלטת הועדה המחוזית בטענה כי מצבו בגין הנכות הנפשית חמור יותר ומצדיק קביעת נכות בדרגה של 70%. לקראת התכנסות הועדה הוגשה חוות דעת של ד"ר וייל מיום 17.10.10, שם ניתנה הערכה לדרגת נכות של 70% בשל שני אירועים טראומתיים. כמו כן צירף המערער חוות דעת של הפסיכיאטר, פרופ' נוימן שהוגשו לועדה המחוזית, חוות דעת מיום 13.3.07, שם העריך את נכותו הנפשית של המערער כתוצאה מהתאונה מיום 16.11.04 ב- 50%, וכן חוות דעת מאפריל ואוקטובר 2009, שם העריך את נכותו בדרגה של 60%. 3. הועדה הרפואית העליונה התכנסה לדון במצבו של המערער ביום 03.02.2011. הועדה שמעה את טיעוני ב"כ המערער ואת תלונות הנבדק לגבי מצבו. הועדה בדקה את המערער וציינה את ממצאיה בצורה מפורטת בפרוטוקול. הועדה ציינה:"...לא מתאר בצורה ספציפית את שני האירועים הטראומתיים שמתוארים בחוות דעת של ד"ר וייל - אין מחשבות שווא, אין רעיון אובדני, אין הפרעה בריכוז ובזכרון, שיפוט שמור". הועדה עיינה בכל המסמכים שבתיק כולל הערכה פסיכיאטרית ממרכז הערכה רמב"ם, בחוות דעת נוימן מאפריל 2009, במכתבי הרופאים השונים, וכן בחוות דעת ד"ר וייל מיום 17.10.10. הועדה ציינה כי ד"ר וייל רשם בחוות דעתו שהתרשם בבדיקתו ממצב של פסיביות וניתוק , יחד עם זה היה ניתן ליצור קשר עם המערער. במהלך בדיקתו בפני ד"ר וייל תיאר 2 אירועים טראומתיים ספציפים עם דיכאון עמוק, הפרעות בזיכרון וריכוז יחד עם האטה פסיכומטרית - דברים שלא נמצאו בבדיקת הועדה. הועדה רשמה :"בבדיקתנו היום התרשמנו מאלמנטים של PTSD ללא עדות, לפי הבדיקה או מהמסמכים שבתיק - להחמרה במצבו". לפיכך נדחה ערעורו. 4. טיעוני המערער בערעור - 4.1 המערער טוען כי מצבו חמור ממה שנקבע וכולל סימנים קשים בקיום קשרים בין- אישיים והגבלות בכושר התפקודי. 4.2 ד"ר וייל, מומחה פסיכיאטר מטעם המערער קבע כי מעשית אינו מתפקד בתחום האישי- חברתי- משפחתי, נמצא בדיכאון עמוק וחוסר אונים. לפיכך מצבו מחייב דרגת נכות של 70%. 4.3 החלטת הועדה אינה מנומקת ואיננה מוסברת, במיוחד לא מוסבר מדוע בחרה הועדה שלא להתייחס למצבו בתחום האישי. 4.4 אי התייחסות לתקנה הקובעת את החומרה המתאימה, מהווה טעות משפטית. 5. ראשית אציין כי סמכותו של בית משפט זה מוגבלת לדיון בנימוקים משפטיים בלבד. טענה כי מצבו הרפואי של המערער קשה יותר ממה שקבעה הועדה, מהווה טענה רפואית ואין בית משפט זה מתערב בה. 6. אכן, המערער המציא חוות דעת מומחים מטעמו. חוו"ד וייל מיום 17.10.2010 - המליצה על קביעת נכות לפי סעיף 34א(ו) - 70% נכות. חוו"ד פרופ' נוימן מיום 01.04.2009 - המליצה על דרגת נכות של 60% לפי סעיף 34א' (ה-ו) - 60%. נוסח תקנה 34(א) ד' הינו:                        "34 א. הפרעות בתר חבלתיות ד. הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים ניכרים, קיום צירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעות בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה המגבילות את הכושר התפקודי באופן ניכר................................30%".   נוסח תקנה 34א' (ה) הינו כדלקמן:                        "34 א. הפרעות בתר חבלתיות ה. הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים קשים בקיום קשרים בין-אישיים תקינים ובצירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעה בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן קשה................................ 50%". נוסח תקנה 34א' (ו) הינו כדלקמן: "34 א. הפרעות בתר חבלתיות ו. הפרעה נפשית המלווה בהפרעה קשה בקיום יחסים בין-אישיים, בבחינת המציאות ובשיפוט, בצירוף סימנים אובייקטיביים קשים של ירידה בסף הגירוי, בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן קשה ביותר .................70%". 7. ב"כ המערער מכוון לסימפטומים המופיעים במסגרתה של תקנה 34א' (ו), דהיינו הפרעה קשה בקיום יחסים בין-אישיים, בבחינת המציאות ובשיפוט והגבלת הכושר התפקודי באופן קשה ביותר. לא כך התרשמה הועדה מן המערער ומהמסמכים שעמדו בפניה. ההבדל בין דרגות הנכות הוא פועל יוצא של המצב העובדתי - האם ההפרעות במצבו של המערער הן בדרגה ניכרת, קשה או קשה ביותר וכן ברכיב הקשרים הבין-אישיים. התרשמותה הרפואית של הועדה שמורה לשיקול דעתה המקצועי וכך גם קביעת דרגת הנכות. טענתו זו של המערער כבר נשמעה בפניי במסגרת ע"ו 10447-09-09 (שם דובר בערעור על הנכות כזמנית) ושם הדגשתי את ההבחנה הראויה בין קביעה רפואית לטענה משפטית. אני חוזרת על פסקי הדין שצוטטו שם - רע"א 7481/08 פלוני נ' קצין התגמולים (פסק דין מיום 24.9.08) - "... אין לקבל טענה שעלתה מטעם המבקש, כאילו "קביעת אחוזי נכות, להבדיל ממצאים רפואיים, היא שאלה משפטית". המחוקק הפקיד במפורש את קביעת אחוזי הנכות בידי הועדות הרפואיות ; סעיף 10(א) לחוק הנכים קובע כי "ועדה רפואית תקבע מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה". הדברים ברורים כשמש - דרגת הנכות היא אחוזי הנכות והמחוקק ראה את אלה כשאלה רפואית, ואכן עצם המחלוקת שנתעוררה בתיק זה עוסקת באחוזי הנכות, בין 20% שקבעה למבקש הועדה הרפואית העליונה ל- 50% שקבע הרופא מטעמו, והאחוזים הם פרי הממצא הרפואי; וכך גם לאורך כל תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל- 1969. הקביעה אם מגבלה או הפרעה פלונית היא קלה, בינונית או קשה ייקרא נושא משפטי? ואם כן, מה תפקיד הועדות הרפואיות? האם בתי המשפט הם שיקבעו ההפרעה או המגבלה שאל מולה קבע מחוקק המשנה את גובה אחוזי הנכות? התשובה אינה יכולה להיות בחיוב". וכן רע"א 10746/06 פלוני נ' הועדה הרפואית - "לא שוכנעתי, כי באי בחירתה של הועדה במבחן עליו מצביע המבקש מתקיימת עילה משפטית ראויה, לאחר שזו דנה בנושא והכריעה רפואית כאשר הכריעה, שוב - עניין לנו בנושא רפואי מובהק, ובית המשפט כמצוות המחוקק - אינו מצויד בסמכות ואף אינו ניחן במומחיות הדרושות לכך". באשר לשיקולי הועדה הרפואית העליונה ראו וראו לענין זה רע"א 4652/04 אואקנין נ. משרד הבטחון - "הועדה הרפואית העליונה עיינה בחוות דעתו של המומחה מטעם המבקש, אך בחרה שלא לאמץ אותה. שיקוליה הם שיקולים רפואיים מקצועיים, ובית המשפט אינו אמור לשים עצמו בנעלי הועדה לנקוט עמדה בעניינים שבמקצוע הרפואה. החוק קבע מנגנון מקצועי מבוקר לצורך מתן ההחלטות המקצועיות בנושא זה ומעורבותו של בית המשפט מקובלת לבחינת תקינותם של ההליכים בפני הועדה הרפואית ולשאלות בעלות גוון משפטי העשויות לעלות אגב הליכים אלה". אין לבית משפט זה את הכלים המקצועיים להעריך את גובה נכותו של המערער ואת מצבו הרפואי , שכן אלו מצריכים ידע מיוחד בתחום - ראו בע"א 472/81 קצין התגמולים נ. גבריאל אברג'יל פד לז (2) עמ' 78 בעמ' 796 - "...נשאר בתחום תפקידנו כחכמי המשפט ונשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה. סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת רפואת הנפש בפרט מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה, אף אם ינסו לעשות זאת בעזרת ספרי רפואה ומילונים רפואיים למיניהם. אין לנו אלא להשאיר שאלה זו למומחים, וכשאלה חלוקים בדעתם, וכל עוד היה לוועדת הערעורים על מה שתסמוך, אל לנו להתערב". 8. ב"כ המערער טען להעדר נימוק בהחלטת הועדה. הועדה ציינה במפורש שלא מצאה בפניה את הממצאים שמצא ד"ר וייל בחוות דעתו. יש בכך משום נימוק שדי בו להסביר את החלטת הועדה. למעלה מן הצורך אציין כי ד"ר וייל התייחס לשני אירועים טראומתיים שתיאר בפניו המערער כעומדים בבסיס מצבו הנפשי, כאשר אחד מהם הינו עליה על מוקש בלבנון ותיאר סיוטי לילה עם גופות של הרוגים, פצועים ודם. גם חוות דעתו של פרופ' נוימן מיום 04.10.09 התייחסה לאירוע עליה על המוקש כאירוע שלדעתו משפיע על מצבו הנפשי. אך הנכות הפוסט-טראומטית שהוכר בה המערער מתייחסת לכאורה לפי התיעוד אך ורק לתאונת דרכים מיום 16.11.04, מצב שלאחר זעזוע מוח (ראו פניה להכרה בנכות מיום 10.3.05). תיאור תאונת הדרכים על ידי המערער הוא כדלקמן: "במהלך סיור שגרתי נפלתי מהרכב בעת סיבוב ונחבלתי בגב , ברגל ובראש. אושפזתי למשך 5 ימים....". המערער ציין במספר הזדמנויות כי עף מהרכב ואיננו זוכר כלום. לפי ממצאי התיק הרפואי אין כל הכרה בנכות פוסט טראומטית כלשהיא בגין האירוע מיום 04.06.98 שם נטען כי רכבו עלה על מטען "ונחשף לרעש פיצוץ". גם מכתב ממחלקה פסיכיאטרית בית חולים העמק מיום 21.7.10 מציין כי רוב התכנים אינם קשורים לתאונה מיום 16.11.04 אלא לאירועים קודמים. בהערכה זו נכתב: "... יש גם סיפור של חבלת ראש אך אין מספיק פרטים, בבדיקה אין רושם לפגיעה קוגניטיבית בולטת, יש שיתוף פעולה חלקי בלבד, ללא סימני דיכאון מאז'ורי או סיכון מיידי". 9. בנסיבות אלו, דין התביעה להדחות. 10. אין צו להוצאות.   11. המזכירות תחזיר את תיקו הרפואי של המערער לידי ב"כ המשיב.   12. המזכירות תעביר עותק פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ב' חשון תשע"ב, 30 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. זעזוע מוחצבאאגף השיקום