עתירה זו מופנית כנגד החלטת מפקד מחוז דרום ניצב יוסי פרינטי שנמסרה לעותר ביום 29.2.12, ולפיה הוציא מפקד המחוז צו סגירה לעסקו של העותר על פי סעיף 229 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, בשל כך שנמצא כי המקום משמש להימורים ומשחקים אסורים. העסק נשוא העתירה נמצא בתחנה המרכזית בקרית גת. לטענת העותר המדובר בעסק שהינו סנוקר - אספרסו בר בשטח של 240 ממ"ר. העותר תיאר את העסק כעסק שבו יש בר, ארבעה שולחנות סנוקר, ובחדר צדדי מחשבים. עתירתו של העותר היא "לצמצם צו הסגירה שהוצא לעסקו של העותר, לתקופה של שישה חודשים, ... באופן שיחול רק על חדר המשחקים בעסק ולא על המתחם כולו". עיקר העובדות לטענת העותר את העסק רכש לפני כשלושה חודשים. ביום 19.2.12 נשלח לעסק שוטר סמוי מצוייד בכסף ומצלמה על מנת לתעד את הפעילות בעסק. בכניסה לעסק מצא דלת רב בריח עם מצלמה מעליה, ומכשיר אינטרקום. לאחר לחיצה על זמזם נפתחה הדלת אשר הובילה לדלת אחרת מרשת ברזל שהיתה סגורה, רק לאחר שגם דלת זו נפתחה, נכנס השוטר לתוך העסק בו נמצאו דלפק למכירת משקאות ושולחנות סנוקר. פרוזדור במקום הוביל לחדר אחר בו הותקנו בין שמונה לתשעה מסכים של מחשבים. עולה מאמרתו של אותו שוטר כי מול חלק מאותם מסכים היו אנשים, אשר שיחקו במשחקי הימורים. השוטר תאר באמרתו כיצד אותם אנשים ואף הוא עצמו מסרו 50 ₪ לאדם שהיה במקום, ביקשו ממנו להטעין המסכים באותו סכום, אותו אדם חזר לדלפק ואז על המסך של מי ששילם את הכסף הופיע משחק ההימורים הקרוי "פירות". ביום 21.2.12 ביקר בעסק שוטר סמוי נוסף. שוטר זה תיאר באמרתו את הפעילות בעסק תיאור דומה לתיאור השוטר הסמוי שביקר שם ביום 19.2.12. כמו כן, תיעד השוטר הסמוי את הפעילות במצלמה. לדבריו את הכסף ששולם, עבור המשחקים במסכים, הכניס האדם שהיה מופקד על ניהולם, אברהם (אביקו) מלכה, לכיסו. לאחר שהשוטר הסמוי עזב את בית העסק נעשה חיפוש במקום על ידי כוח משטרה שהגיע ונתפסו תשעה מסכים ושמונה כונני מחשב. כמו כן נתפס בעסק סכום של 6,142 ₪ מתוכם בכיסיו של אותו אברהם (אביקו) מלכה, נתפס סכום של 5,500 ₪. העותר, שטען כי הוא בעל העסק, זומן לשימוע למחרת היום. יצויין כי במהלך החיפוש בבית העסק נתפסו במקום שתי קוביות חשיש במשקל 25.9 גרם, וסם מסוג קריסטל משקל ברוטו 0.4 גרם - ואולם, אין טענה כי לעותר היה קשר לסמים. למחרת היום התקיים שימוע לעותר בנוכחות באת כוחו אצל מפקד תחנת המשטרה בקריית גת. לאחר אותו שימוע הוצא צו הסגירה נשוא העתירה. עוד בטרם נמסר צו הסגירה לעותר, הגיע לעסק ביום 29.2.12 שוטר סמוי אשר שוב תיעד במצלמה את הפעילות בעסק ומסר תיאור דומה לתיאור שנמסר על ידו לאחר הביקור ביום 19.2.12. גם באותה פעם היו אנשים ששיחקו את משחק המזל הקרוי "פירות". גם בפעם זו, תמורת תשלום למפעיל, המפעיל הטעין למסכים את המשחק עם נקודות. לאחר ביקורו של השוטר הסמוי, נמסר לעותר צו הסגירה, נעשה חיפוש נוסף בעסק, בקופה נתפס סכום של 705.5 ₪, וכן נתפסו עשרה מסכי מחשב ותשעה כוננים. מהיום שהעותר מנהל את העסק מתנהל העסק ללא רישיון עסק. טענות העותר העותר ציין בעתירתו כי אינו חולק על כך שבתיקי החקירה מצויות ראיות מנהליות לביסוס החלטת מפקד המחוז וכי עתירתו מתמקדת בבקשה לצמצם את צו הסגירה שניתן לשישה חודשים באופן שיחול רק על חדר המשחקים בעסק שם היו ממוקמים המסכים וכוננים, ולא על המתחם כולו. לטענת העותר, בין היתר, החלטת המשיבה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ואינה מידתית וכי נפל פגם בהחלטה משהצו הינו גורף ומשבית עסק אשר ברובו הינו חוקי ולגיטימי לחלוטין. לטענתו, סגירת העסק מהווה פגיעה בזכותו לחופש העיסוק משזו פרנסתו היחידה של העותר ועובדיו והוא מפרנס משפחות רבות בעיר. עוד טען העותר כי המשיבה נקטה בצעד קיצוני ודראסטי בו לא היה הכרח והדבר מהווה פגיעה בזכותו לעיסוק. לטענת העותר, רובו של העסק עוסק במשחקי סנוקר ולא במשחקים אסורים וכי סגירת העסק למשך שישה חודשים תביא לסגירתו של העסק לצמיתות. לטענתו, בוצעו בעבר פשיטות על עסקו בעת שהיה בבעלות קודמת, אך הציוד הוחזר ותיקי החקירה נסגרו בשל חוסר ראיות וככל הנראה הדבר יקרה אף בפעם זו. אשר להעדר רישיון לעסק, טען העותר כי המשיבה היא זו אשר מונעת את קבלת הרישיון על אף קיומם של יתר האישורים. העותר ביקש לאפשר את המשך הפעילות בעסק תוך נתינת ערבויות והתחייבויות מצידו, והתקנת טלוויזיה במעגל סגור שתותקן אף בתחנת המשטרה כך שרשויות החוק יוכלו לעקוב אחר הפעילות בעסק, כן הסכים להתחייב כי דלתות העסק יוותרו פתוחות לכל. במהלך הדיון טענה באת כוח העותר "העסק ברובו 95% ממנו זה לא המשחקים האסורים, יש שם 4 שולחנות סנוקר, לבוא ולהגיד שבית העסק מכלכל את עצמו רק על העסק של ההימורים יהיה לא נכון ולא צודק. אנחנו משלמים 8,500 שכירות, 10,000 ₪ ארנונה בחודש". טענות המשיבה לטענת ב"כ המשיבה העסק פועל ללא רישיון עסק, והעותר מנהלו למעלה משלושה חודשים, בשונה מהנטען על ידו. למרות שנעשה חיפוש בעסק, נתפסו מסכים והכוננים, והעותר הוזמן לשימוע, המשיך העותר להפעיל משחקים אסורים בעסקו, כאמור לעיל. המשך הפעילות האסורה אף לאחר ביצוע שימוע, מעיד, לטענת ב"כ המשיבה, כי אין בכוונת העותר לשנות מדרכיו. עוד טענה ב"כ המשיבה כי לאחר הוצאת צו הסגירה נמצאו בעסק אנשים משחקים בסנוקר (תיק פ.א 106077/2012). באת כוח המשיבה אף טענה כי העותר אינו מכיר באחריותו לניהול משחקי מזל שכן באמרותיו במשטרה טען כי הוא מפעיל עסק לגיטימי של קפה אינטרנט, בניגוד לראיות המצויות בידי המשטרה. לטענת באת כוח המשיבה מטרתו של צו סגירה היא "מתן מענה מידי ויעיל למקום שמתנהלים בו משחקים אסורים ושמירה על שלום הציבור וטובתו", וכן כי "מידת התערבותו של בית המשפט לעניינים מינהלים בהחלטות הרשות היא מצומצמת". המשיבה אף טענה כי ידיו של העותר אינן נקיות, ומטעם זה, יש לסלק את עתירתו על הסף. לטענת המשיבה אין הגיון בסגירת חלק מהעסק משניתן להפעיל את המשחקים האסורים גם ביתר חלקי העסק. לאור האמור, טענה ב"כ המשיבה כי החלטת מפקד המחוז נופלת במתחם הסבירות ואין מקום להתערבות בית המשפט. באת כוח המשיבה טענה, בתשובה לטענות באת כוח העותר, בדבר פשיטות בעסק שנעשו בעבר, כי עסקינן בעסק שבו מתנהלת פעילות בלתי חוקית במשך שנים, והפעם בידי המשיבה ראיות שנאספו ע"י שוטרים סמויים שנשלחו לעסק בשלוש הזדמנויות שונות. דיון סמכות מפקד המחוז במשטרת ישראל להוצאת צו סגירה לעסק מעוגנת בסעיף 229 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לשון החוק אינה מגבילה בזמן את צו הסגירה או את היקפו ומעניקה למפקד המחוז שיקול דעת מנהלי נרחב. יחד עם זאת, והדברים ברורים, בכל מקרה על צו הסגירה להיות מידתי. מידתיותו של הצו תיקבע בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה, לדוגמא, בע"פ 6672-04-11 עיריית חיפה נ' בן שמואל ואח' נדון צו סגירה שהוצא על פי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968, לגבי עסק בחיפה אשר בו, בחלק הקדמי של המבנה, התנהל קיוסק, בעוד שבחלקו האחורי של המבנה, הוחזקו מכונות מזל. בבית משפט השלום הועלתה טענה כי המדובר בשני עסקים נפרדים המנוהלים ע"י אנשים שונים. בית משפט השלום בחיפה החליט על החלת צו הסגירה אך על החלק האחורי של המבנה בו נמצאו מכונות המשחקים האסורים, ועל כך הגישה העירייה ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט רון שפירא, ציין כי "בנסיבות העניין, החלטת בית המשפט קמא, היתה סבירה, מידתית ואיזנה נכונה בין השיקולים המתנגשים" יצויין, כי בית המשפט היה ער לאפשרות שלמרות הטענה כי מדובר בשני עסקים נפרדים המנוהלים ע"י אנשים שונים שהעניין אינו כך. יצויין, כי בסוף החלטת בית המשפט המחוזי נקבע, לאחר שבית המשפט ציין כי מדובר בעסק הפועל ללא רישיון, כי כל עוד העסק פועל ללא רישיון עליו להיסגר לאלתר, שכן "בהעדר החלטה של בית משפט מוסמך המתירה את פעולת העסק ללא רשיון ממילא לא ניתן לאפשר את המשך הפעלתו, ובדרך זו להנציח את העבירה". מאחר וצו סגירה, בין אם ניתן לפי סעיפים 17 ו- 20 לפי חוק רישוי עסקים, ובין אם ניתן, כבענייננו, לפי סעיף 229 לחוק העונשין, מטרתו היא מניעתית ולא עונשית, יש לבדוק בכל מקרה ומקרה את מידתיותו של הצו, וכיצד ניתן להשיג את המטרה שלשמה הוצא, תוך פגיעה מינימאלית בעסק נשוא הצו - מבלי לפגוע בהשגת המטרה. העותר טען כי הצו פוגע בזכותו לחופש העיסוק; אזכיר, לגבי טענה זו, את שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון בעע"מ 4436/02 תשעים הכדורים נ' עיריית חיפה, נח(3) 782, 814: "ההסדר החוקי הקבוע בסעיפים 230-224 לחוק העונשין מקיים את דרישותיה של פיסקת ההגבלה, הקבועה בחוק-יסוד: חופש העיסוק, ועל-כן אין להכריז עליו כבלתי חוקתי. נמצא כי תכליתן של הוראות החוק לשלול הימורים והגרלות העלולים לגרום להתמכרות, לנזק כלכלי חמור, לפשע ולהרס התא המשפחתי, והעיקר - הגדלת הנטל המוטל על החברה....... בנוגע לדרישת המידתיות, הקבועה בפיסקת ההגבלה, מצאנו כי ההסדר החוקי ממלא אחר הדרישות הקבועות בשלושת מבחני המשנה של המידתיות. ציינו כי האמצעים שנקבעו בהוראות החוק תואמים את התכלית העומדת בבסיסן ומובילים להגשמתה.". מכאן שטענת העותר בעניין פגיעה בזכותו החוקתית לחופש העיסוק, נדחית. בענייננו, כאמור, עסקינן בעסק המתנהל ללא רישיון. העותר טען כי הוא מנהל את העסק אך שלושה חודשים, בעוד המשיבה טענה כי העסק מתנהל על ידו תקופה ארוכה יותר. שני הצדדים טענו לגבי אירועים שהיו בעסק בעבר, כאשר לטענת העותר מכונות שנתפסו בעסק בסופו של יום הוחזרו, בעוד שהמשיבה טענה כי גם בעבר התנהלו בעסק משחקים אסורים. לנוכח טענת העותר כי הוא מנהל את העסק אך במהלך שלושת החודשים האחרונים, אין זה מעלה או מוריד לענייננו מה קרה בעסק בטרם החל העותר, לטענתו, לנהלו. דא עקא, שעסקינן בעסק המנוהל ללא רישיון. לטענת העותר הסיבה שהעסק טרם קיבל רישיון נעוצה אך בהתנגדות המשטרה, שכן התקבלו אישורים מיתר הגורמים כנדרש בחוק. אין בטענה זו, לצורך הדיון בענייננו, כדי להשליך על התוצאה. באם סבור העותר כי הרישיון נמנע ממנו שלא כדין פתוחה בפניו האפשרות לפנות לבית המשפט בעניין זה, ומיותר לציין, כי אין לו זכות או רשות, גם כאשר לדעתו רישיון נמנע ממנו שלא כדין, לפתוח עסק ללא רישיון. בעתירתו טען העותר כי הוא מנהל עסק "חוקי ולגיטימי" (סעיפים 3, 6 ו- 12 א' לעתירה). העלאת טענה זו, בלשון המעטה, אינה נכונה. כידוע, הבא בשערי בית המשפט עליו לבוא בידיים נקיות, ויש ובית משפט נמנע ממתן סעד בשל טעון מטעה, היינו כאשר הטוען אותו מנסה להיכנס בשערי בית המשפט שלא בידיים נקיות. בענייננו, חוסר ניקיון הכפיים אינו אך בשל טעון עובדתי מטעה, אלא אף, ובעיקר, בשל העדר רישיון לניהול העסק. עוד בבג"צ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עיריית תל אביב יפו ואח' פ"ד ל(2), 304, 306 נפסק ע"י כב' השופט ברנזון "רבים המקרים מספור שבהם החלטנו שלא להיזקק לעתירה המוגשת לבית משפט זה מחמת אי - נקיון - כפיו של העותר, ובראש ובראשונה מחמת אי -נקיון - כפיים הנובע מהעבירה על החוק הקשור בנושא העתירה. כבית משפט הגבוה לצדק אין אנו פותחים את דלתותינו לפני אדם העושה דין לעצמו ועובר על החוק". פסק דינו של כב' השופט ברנזון הוזכר לאחרונה בבג"צ 5812/11 יצחק קלקודה ואח' נ' רשות שדות התעופה ואח' שם העובדות היו דומות לעובדות בענייננו. העותרים שם פנו לבית המשפט כנגד צווי הרחקה שהוציאה נגדם המשיבה 1, רשות שדות התעופה, באופן שנמנע מהם להיכנס לשטח נמל התעופה בן גוריון כדי להסיע את לקוחותיהם לחניון "חונים טסים" שברשותם, הממוקם בכפר טרומן, לא הרחק מנמל התעופה. במהלך שמיעת העתירה התברר כי לעסקם של העותרים אין רישיון. זאת ועוד, התברר כי חלק משטחי החניון נמצאים ללא אישור על קרקע חקלאית. בית המשפט העליון בדחותו את העתירה ציין "לא ראינו מנוס מדחיית העתירה, .... הכרעתנו יסודה בגישה עקרונית, רחבת מבט, הרואה את המשפט המינהלי כהרמוניה ולא כתאים תאים, פרודות פרודות, שאין ביניהם קשר. הסיבה לדחיית העתירה היא במונחי המשפט המינהלי חוסר נקיון כפיים של העותר בהקשר העתירה; גישתנו אינה נובעת משינוי בהתייחסותנו לנשוא העתירה, שעמדתנו הראשונית לגביה, כשלעצמה ובתוך עצמה, לא נשתנתה. אלא שהמידע החדש הביאנו לכלל דחיה שמשמעה "על הסף", קרי, עילה הנועלת את דלתי הסעד בפני העותר במצב הנוכחי. נקיון כפיים הוא תנאי יסוד לעותר לבית משפט מינהלי, בודאי לבית המשפט הגבוה לצדק". ובהמשך: "בית משפט זה, כגורם נורמטיבי, אינו יכול לעצום עיניו ולומר, כפי שמבקש העותר, כי עסקינן בסוגיית היחסים שבינו לבין רשות שדות התעופה, ועל כן מה לכך ולשימוש שלא כדין בקרקע חקלאית. על בית המשפט להביט אל התמונה כולה, וגם אם דעתו לעניין שבמחלוקת הישירה לא נשתנתה (כהחלטה מ-8.12.11), אין כל אפשרות ליתן סעד בכגון דא; מה גם שמדובר בליבת הזיקות, שהרי הרשות מתבקשת בעתירה לסייע לעותר לעניין עסקו המנוהל על פניו במקום שלא כדין ובלא רישיון כדין. הוא הדין לעניין רשיון העסק, והדברים ברורים כשמש בצהרי היום, שעסק המופעל ללא רישיון אינו יכול לבוא ולזעוק חמס נגד רשות, שהרי לכאורה אינו רשאי לפעול כלל כעסק. על כן דין העתירה להידחות. ככל שיבוא יום ובו יהא העסק ממוקם כדין ובעל רשיון עסק כדין יוכל לשוב ולפנות לרשות, מבלי שניטע כמובן מסמרות באשר לעתיד, ובאשר להשלכות הנסיבות הנוכחיות". כך אף בענייננו, היה ויינתן רישיון לעסקו של העותר, ועדיין צו הסגירה נשוא עתירה זו יהיה תלוי ועומד, יוכל העותר לפנות פעם נוספת כנגד אותו צו. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 6,500 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד הידוע היום, ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלומו המלא בפועל. המזכירות מתבקשת לשלוח עותק מפסק הדין לבאות כוח הצדדים. ניתן היום, ד' ניסן תשע"ב, 27 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. שימוע