חסימת חלון ראווה של חנות - צו מניעה

רקע 1. התובעים, עו"ד מרדכי רונן, גב' נילי רונן ועו"ד גב' טלי רונן, הגישו תובענה נגד 4 נתבעים: נתבעים (1) ו- (2) אהרון ורוזה משה, נתבע (3) רן הילל ונתבע (4) משה אלמדלסי, לפיצוי כספי בסך 120,000 ₪ ולמתן צו מניעה קבוע. הפיצוי הכספי המבוקש מתייחס לדמי שימוש ראויים ועוגמת נפש. התובעים הם הבעלים של חנות הנמצאת בקומת קרקע של בית משותף בשד' טרומפלדור 1, פינת רחוב הגליל 102 בחיפה הידועה כחלקה 13 (קודם חלקה 6) תת חלקה 3 וגוש 10892. הנתבעים 1 ו- 2 הינם הבעלים הרשומים של חנות הידועה כחלקה 13 (קודם חלקה 6) תת חלקה 2 וגוש 10892. יצויין כי מדובר בשני נכסים הצמודים אחד לשני באותו בניין. הנתבע 3 על פי הטענה שכר את החנות וניהל שם עסק בשם "חיפושית בקפה" החל מספטמבר 2002 ועד לשלהי שנת 2007. נטען שנתבע 4 הצטרף כשותף לעסק בשנת 2007 ומאז הוא מנהל את המקום. 2. בכתב התביעה נטען שמאז פתיחת העסק של בית הקפה במקום, נחסמו חלונות הראוה של החנות השייכת לתובעים בה מתנהלת מספרה, הכל בהתאם למסמכים שצורפו לכתב התביעה. בנוסף, נטען שהנתבעים ציפו בלוחות עץ עמוד השייך לבניין והעבירו צינור מי דלוחין לאורך חלון הראווה של חנות התובעים תוך כדי גרימת נזק ללוח שיש שבחזית החנות של התובעים. נטען עוד שהנתבעים בנו ללא היתר ובניגוד לדין במת עץ בגובה 15 ס"מ במעבר בין שתי החנויות בתוך הרכוש המשותף של הבית המשותף וסגרו את המעבר הנמצא מתחת לבניין. נטען בנוסף שהנתבעים הניחו עצמים כגון עציצים גדולים, שולחנות וכסאות מחוץ לבית הקפה ופלשו מעבר לשטח השייך להם. 3. התובעים טענו שנגרם להם על ידי כך הפסד בדמי שכירות, בעיקר בכך שלא יכלו להעלות את דמי השכירות למספרה ובנוסף עוגמת נפש רבה. ראיות הצדדים 4. תצהיר מטעם התובעים הוגש על ידי התובע 1 בו הוא חזר על הטענות שפורטו בכתב התביעה ופירט את ההפרעות הרבות שמעשי הנתבעים גרמו לתובעים. לתצהירו צורפו סכמות של המבנה (נספח א') ותמונות נספחים ו' - יז' וכמו כן מכתבי תלונה לגורמי האכיפה בעיריית חיפה, נספחים יח' - כג' ופרוטוקול מבית המשפט לענינים מקומיים מיום 5.11.08 (נספח כה') שם בסופו של דבר הוטל על הנאשם 1, הילל רן, קנס בגין עבירות בניה. צורפו מסמכים נוספים שהם חוזי שכירות שונים מתקופות שונות בין התובעים לבין השוכרים בחנות. 5. מטעם התובעים נמסרה חוות דעת מומחה שנערכה על ידי צבי צ'רבינסקי. בחוות דעת הוא גיבה את טענות התובעים. צורפו תמונות (1 - 6) ותרשים ב' עליו מסומנים חנות 2 (חיפושית בקפה) וחנות 3 (המספרה בנכס השייך לתובעים). צורפה גם החלטת ועדת הערר המחוזית בערר שהוגש על ידי התובעים מיום 16.12.10. הערר התקבל והחלטת הועדה המקומית שהתירה את השימוש בנכס כבית קפה בתנאים שונים בוטלה. 6. מטעם נתבע 4 נמסר תצהיר על פיו הוא הודה שהוא שוכר את החנות בה מתנהל בית הקפה משנת 2007. לטענתו, לא נגרם כל נזק או הפרעה כתוצאה מהתנהלות בית הקפה והוכחש שחנותם של התובעים הוסתרה על ידי הצבת אלמנטים שונים מחוץ לבית הקפה. נטען עוד שהתובעים הם אלה שביצעו עבירות בניה בתוך חנותם. ביחס לצינור הדלוחין נטען שלא היתה כל דרך אחרת להתחבר למערכת הביוב של הבניין אלא בדרך של התקנת צינור חיצוני ונטען שנעשה כל מה שניתן כדי לייפות את העבודה. 7. נטען עוד שביחסים שבין בית הקפה לעירייה אין לתובעים עניין. 8. נתבע 3 טען שהוא מכר את חלקו בבית הקפה בשנת 2007 לנתבע 4. הוא גם הכחיש את טענות התובעים בקשר להפרעות. 9. בדיון מיום 27.2.11 הסכימו הצדדים לוותר על חקירות המצהירים השונים והסכימו להגשת התצהירים והנספחים כראיות. ב"כ הנתבעים 1, 2, ו- 4 הצהיר שבמת העץ פורקה חודשיים לפני מועד הדיון. הוסכם שעד אחד בלבד ישמע, הוא השוכר של החנות השייכת לתובעים. בסיום הדיון הוסכם עוד כי הנתבעים ימסרו הודעה באשר להתקדמות הליכי ההליכים הנוגעים להיתר בניה ורישיון עסק. ביום 31.7.11, נמסרה הודעה מטעם ב"כ הנתבעים 1, 2, ו- 4 שבית המשפט המחוזי דחה עתירה מינהלית, עת"מ 16725-03-11, שעניינה ערעור על החלטת ועדת הערר. עמדת התובעים בסיכומיהם 10. התובעים טענו שביססו את טענותיהם בעניין הסגות הגבול של הנתבעים. ב"כ התובעים טענה שנגרם להם סבל רב: "צרה כזו אני לא מאחל אף לא לשונאיי. התלבשו על העסק שלנו." נטען כי במקום להניח צנרת של מי שופכין מתחת לכביש העבירו הנתבעים צינור ניקוז לאורך חלונות הראוה של החנות השייכת לתובעים בגובה 30 ס"מ. נטען עוד שנעשה שימוש בשטח שמול חלונות הראוה של הנכס השייך לתובעים. התובעת 3 טענה שהיא פנתה לעירייה על מנת לסלק את הפלישה וכי נאמר לה שטענתה מוצדקת ושהנתבעים רשאים להציב דברים רק מול בית הקפה שלהם בלבד. התובעים טענו שסבלו מהתנכלויות מצד הנתבעים וכי בסופו של דבר ניתן פסק דין שעל הנתבעים להרוס את החלקים במבנה שמפריעים. נטען שפעולות הנתבעים עולות עד כדי הסגת גבול ועוולת מטרד, שאין הם מורשים לעשות שימוש ברכוש המשותף וכי בנוסף ישנן הפרות של חוק התכנון והבניה. נטען עוד שהנתבעים לא יכלו לבקש העלאת דמי השכירות בנכס שלהם מפאת ההפרעות. עמדת הנתבע 3 בסיכומיו 11. נתבע 3 טען שהוא אינו נמצא בעסק מאז שנת 2007. בעניין זה הפנה לתצהיר התובע בסעיפים 4ב. ו-ג. וטען שמדובר בהודעת בעל דין על כן הגביל התייחסותיו לעילות הכספיות בלבד. בנוגע להיתר, נטען שעד ליום 31.12.07 נהנה בית הקפה מהיתר להוצאת שולחנות וכסאות. באשר לעילות הכספיות נטען שהתובע לא הציב ולו ראשית ראיה שיכולה לבסס עילה של פיצוי בגין נזקים. נטען שהחנות מושכרת ברציפות מאז מאי 2000 ולא היתה הנחה שניתנה לשוכרים בקשר לבית הקפה. נטען שהיפוכו של דבר, משולם שכר דירה גבוה יחסית לנכסים באיזור. נטען שהטענה להעדר אפשרות להעלאת דמי שכירות הינה טענה בעלמא. נטען שגם בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעים אין אמירה בנוגע לירידת ערך אלא ההפך הוא הנכון (סעיף ב' לסיכום). נטען שהתובעים הודו שעילה שלישית של ירידת ערך של החנות מהווה הרחבת חזית ועל כן יש להגיש תביעה נפרדת. נטען שאין לקבל את הטענות בנוגע לעוגמת נפש וכי מדובר בפעילות של התובע מול העירייה וניסיונו למנוע הוצאת שולחנות החוצה. נטען שאי הענות מצד העירייה לבקשות התובע אינה מהווה עילה לעוגמת נפש. עמדת הנתבעים 1, 2 ו- 4 בסיכומיהם 12. נטען כי ביחס לפגיעה כספית והעדר אפשרות להעלאת שכר הדירה, לא הונח יסוד להוכחת הנזק הנטען. באשר להפרעה למעבר לשירותים, נטען שבאי החנות של הנתבעים עושים שימוש בשירותים של החנות עצמה ואין צורך להגיע לשירותים אחרים ובנוסף נטען שהמעבר נפתח בהתאם להוראות שניתנו במסגרת ועדת הפיקוח, כי הבמה פורקה והפירוק תועד על ידי פקח מטעם העירייה. נטען שהוצגו תמונות בבית המשפט לפיהן אין כל חסימה ואפשר כיום לעבור במקום ללא הפרעה. נטען שהחלונות בחנות התובעים ממילא חסומים ועל כן מדובר בטענת סרק. באשר לנושא התכנוני נטען שהליכים תלויים ועומדים עדיין כאשר הנתבע 4 הגיש עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי ושלא ניתן עדיין פסק דין. נטען שיש להמתין עם ההכרעה בתיק זה עד להחלטה של בית המשפט המחוזי בנושא התכנוני. דיון 13. מדובר בסכסוך בנוגע לשימושים המותרים במקרקעין בבית משותף כאשר שני הנכסים משמשים לעסקים. 14. באשר לעבר, אין בידי כדי לקבל את טענות התובעים שנגרמו להם נזקים כתוצאה מפעילותם של הנתבעים. בעניין זה הנני מסתמך בעיקר על עדותו של השוכר בנכס שנמצא במקום מאז שנת 2001, שם הוא נשאל: "ש. האם במהלך 10 השנים שאתה שוכר את החנות אתה נתקל בהפרעות מבית הקפה. ת. לא שאני יודע" (עמ' 9 ש' 16 - 18). הוא גם טען שאין הפרעות למעבר במקום (עמ' 9 ש' 29 - 32). 15. יחד עם זאת, אין צריך לומר כי שימושי המקרקעין בכל מקום מוגבלים לשימושים המותרים על פי דין. התובעים על מנת להפעיל הליך אזרחי כדי למנוע שימושים שאינם כדין במסגרת תביעה אזרחית, אינם חייבים להראות קיום של מטרד ומספיק שיראו אי נוחות בלבד (הלכת אדמה) (ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לוי ואח', פ"ד ט' 1666 (1955). אי הנוחות עליה מדובר הינה הפרעה קלה שבקלות ומגיעה לכדי, לדעתי, עמידה דווקנית על כך שהשימוש בנכס יתאים לשימושים המותרים על פי דין, זאת כל עוד אין ראיה לשימוש לא נאות בהליכי משפט. 16. אשר על כן, ניתן בזה צו האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בעסקם שאינו מאושר על פי דיני הרישוי או דיני התכנון והבניה. היות ועל פי הראיות שהוצגו, הרכיבים עליהם התלוננו התובעים אשר נמצאו מחוץ לשטח הפנים של בית הקפה אינם נמצאים כבר, אין צורך במתן צו לסילוקם. מובהר בנוסף לאור ניסיון העבר, שחל איסור על הנתבעים לעשות שימוש בכל חלק של הרכוש המשותף של המבנה המשותף ללא הסכמה כדין של הבעלים האחרים ועליהם להגביל את פעילותם לתחום הנכס השייך להם. 17. הנני מחייב את הנתבעים 1, 2 ו- 4 לשלם שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ לתובעים בתוספת הוצאות בסכום האגרה בתוספת 1,500 ₪ בגין חוות הדעת. לאור העובדה שהנתבע 3 אינו נמצא במקום מאז שנת 2007 לא מצאתי הצדקה שינתן צו כלפיו או שיושתו עליו הוצאות משפט. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ב, 11 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. חלוןצוויםצו מניעה