המצאת אזהרה בהוצאה לפועל - לשון הרע

לפני בקשת הנתבע לסילוק התביעה שהוגשה נגדו על הסף, מטעמי העדר עילה ומעשה בית דין. התביעה . הנתבע, שעיסוקו אספקת שירותים שונים הקשורים להגשת בקשות להוצל"פ, בין היתר לעורכי דין, הגיש, ביום 13.5.10, נגד התובע שלפני, עורך-דין במקצועו, ונגד לקוח של התובע, תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (להלן: "התביעה הקטנה"), בגין שירותים שהוא נתן להם על פי הסכם שנכרת ביניהם. ביום 4.8.10 ניתן פסק דין בתביעה הקטנה, ולפיה חויבו התובע ומרשו, כל אחד לחוד, לשלם לנתבע סך של 3,932 ₪ בתוספת 250 ₪ הוצאות. לטענת התובע בכתב התביעה, ביום 12.8.10 הוא שלח לנתבע, לכתובת מגוריו, המחאה על הסכום בו חויב (4,182 ₪) באמצעות דואר רשום. המכתב האמור חזר לתובע בציון "לא נדרש". ביום 4.10.10 שלח התובע מכתב רשום שני לנתבע, בצירוף המחאה, ואף הוא הוחזר לו בציון "לא נדרש". ביום 5.9.10 הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בת"א בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (רת"ק 6007-09-10), וזו נדחתה ביום 8.9.11. לטענת התובע, ביום 28.3.11 הוא קיבל מכתב מסניף בנק הפועלים שבו מתנהל חשבונו, המודיע לו כי בוצע עיקול בחשבונו, לפי צו שניתן במסגרת תיק הוצל"פ 01-08361-11-3 (להלן: "תיק הוצל"פ"). התובע טוען בכתב התביעה כי תיק ההוצל"פ נפתח לאחר שהנתבע הטעה את רשם ההוצל"פ לחשוב כי ביצע המצאה כדין של האזהרה לתובע, למרות שלא עשה כאמור. כן טוען התובע בכתב התביעה, כי על בסיס ההודעה הכוזבת בדבר המצאה כדין של האזהרה, ביצע הנתבע שורה של מעשים לשם פרסם לשון הרע נגד התובע: הגיש להוצל"פ אישור מסירה ותצהיר הכוללים הצהרה כוזבת לפיהן ביצע מסירה כדין של האזהרה והגיש בקשות לעיקול. התובע טוען בכתב התביעה כי הטלת עיקולים על חשבונות בנק שלו ועל קרן הגמלאות שלו, בניהולה של לשכת עורכי הדין, גרמו לפגיעה בשמו הטוב, הן בפני אותם גורמים, והן בפני עובדי משרדו, לקוחותיו ובפני פקידי ההוצל"פ המכירים אותו, באשר עיסוקו הוא בתחום ההוצאה לפועל. עוד טוען התובע בכתב התביעה כי במסגרת תיק ההוצל"פ, נפסקו לנתבע הוצאות עו"ד שלא כדין בשל כך שהוא יוצג תחילה בהליכים שם על ידי עו"ד, אך בפועל הפסיק בשלב כלשהו להשתמש בשירותיו. התביעה הוגשה על סך של 155,000 ₪ המורכב מ- 100,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק על פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ו- 30,000 ₪ בגין עגמת נפש. הנתבע הגיש בעצמו, ללא ייצוג עורך-דין, כתב הגנה בו נטען, בין היתר, כי לא קיבל את מכתבי התובע עם ההמחאות, וכי למרות שמספר הטלפון הנייד שלו ידוע לתובע היטב, ולמרות שפגש אותו במסדרונות ההוצאה לפועל, לא טרח התובע לפנות אליו בעניין התשלום על-פי פסק הדין. כן טען כי הליכי ההוצל"פ אושרו על ידי רשם ההוצל"פ, וכי התובע לא הגיש התנגדות לגבי הליכי ההוצל"פ, לרבות לגבי מסירת האזהרה, ושילם את כל החוב בתיק ההוצל"פ. להלן ייבחנו טענות הנתבע לסילוק התביעה על הסף. היעדר עילת תביעה . לטענת הנתבע, המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה, ובכלל זה, הדבקת אזהרה על דלת משרדו של התובע במסגרת הליכי הוצל"פ והטלת עיקולים בחשבונות בנק של התובע ובקרן הגמלאות של לשכת עורכי הדין, אינם מהווים "לשון הרע", שכן לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, פרסום שנעשה במהלך דיון בפני ערכאה שיפוטית לא יכול לשמש עילת תביעה. התובע טוען לעניין זה כי המעשים שהוא ייחס לנתבע בכתב התביעה, כגון הודעת הכזב ללשכת ההוצל"פ לפיה ביצע מסירה כדין של האזהרה, נעשו על ידי הנתבע מתוך כוונה לפגוע בשמו הטוב של התובע ולפיכך מהווים לשון הרע, וכי הוא אינו טוען בכתב התביעה כי הנתבע הוציא לשון הרע בפרסום שפרסם בפני רשם ההוצל"פ. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי המעשים המיוחסים לנתבע בכתב התביעה, אינם מגלים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. טענת התובע בכתב התביעה, לפיה הנתבע הוציא דיבתו רעה באמצעות נקיטת הליכי הוצל"פ, אינה מקימה בידו עילת תביעה. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מונה שורה של פרסומים שלא יהוו עילת תביעה במשפט אזרחי או פלילי, ביניהם גם ס"ק (5) אשר קובע מפורשות: "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור." לפיכך, פרסומים שנטען בכתב התביעה כי נעשו על ידי הנתבע, של הדבקת האזהרה על דלת משרדו של התובע או של הטלת עיקולים, במסגרת הליכי ההוצל"פ, על-פי החלטות רשם ההוצל"פ שלא בוטלו, אינם יכולים להוות עילה על-פי חוק איסור לשון הרע. פסקי הדין שאליהם מפנה התובע, אינם יכולים לסייע בידו. בפסק הדין בע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.11) קבע בית המשפט (השופט א' כהן) כי בהטלת עיקול על חשבונות המערער יש כדי להוות לשון הרע אלא שבאותו עניין לא דובר בהטלת עיקול על פי פסק דין אלא בפעולת הרשות קרי: העיריה, שלא פעלה בהגינות וביעילות הנדרשים מרשות מנהלית, ולא בדקה כראוי אם העיקול בדין יסודו ולא וידאה שבידה כתובתו המעודכנת של המערער (למרות שהוא עדכן את כתובתו כנדרש). כך גם בפסק הדין בת.א. 60625/06 זוהר נ מגן דוד אדום (27.3.08) קבע בית המשפט (השופטת א' כהן) כי הטלת העיקול עלתה כדי פרסום לשון הרע אולם באותו מקרה הוטל עיקול על חשבון בנק של התובעים לאחר שפסק הדין שבגינו נפתח תיק ההוצל"פ בוטל והיה ברור ומוסכם כי אין להמשיך בהליכי ההוצל"פ ודינו של תיק ההוצל"פ היה להיסגר. אכן, לא בקלות תחסם דרכו של תובע אל שערי בית המשפט בשלב מקדמי של התובענה, אולם מקום שבו הוברר כי גם אם יוכח התובע את כל העובדות הנטענות על ידו בכתב התביעה, לא יזכה בה, מן הדין לסלק את התביעה על הסף. לאור האמור לעיל, אין בידי התובע עילת תביעה טובה מכוח חוק איסור לשון הרע, ודינה להימחק מכח תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). מעשה בית דין . הנתבע טוען כי בתביעה דנן, מבקש התובע, למעשה, לערער על החלטות רשם הוצל"פ, אשר, מאחר ולא הוגש עליהן ערעור, הינן החלטות סופיות שלא ניתנות עוד לערעור. בצירוף של פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות ובהחלטות בתיק ההוצל"פ, מוצה ההליך. גם מהפאן המעשי, אפילו תידחה הטענה בדבר מעשה בית דין ואפילו צודק התובע בטענה בדבר מידע כוזב שמסר המתבע להוצל"פ כאילו ביצע מסירה כדין של האזהרה, הרי שכל ניזקו של התובע יכול להיות לכל היותר ב- 45 יום שבין המועד בו ראה הרשם כאילו בוצעה מסירה (15.2.11), לבין המועד שבו אין חולק כי היה ידוע לתובע על ההליכים שכן הגיש בקשה להוצל"פ (30.3.11), ואפילו התובע לא טען לנזק כלשהו שאירע לו בתקופה זו. התובע טוען כי אין לטענות הנתבע בדבר מעשה בית דין, דבר עם עילת התביעה. לטענתו, הנתבע עצמו, מודה בכך שיש לו עילה לתבוע את נזקיו בגין התקופה 15.2.11 - 30.3.11. לטענתו, אם מועד מסירת האזהרה אינו 15.2.11 אזי טענתו היא כי העיקולים שהוטלו על סמך הידיעה כי נעשתה אזהרה, אינם תקפים, והטלתם למעשה גרמה לתובע נזקים כספיים. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי במחלוקת שלעיל, שבין הצדדים, קיים השתק שיפוטי. החלטות רשם ההוצל"פ מבוססות על העובדות שהובאו לפניו ואשר היו נחוצות להחלטות שניתנו על ידו, בין השאר, בדבר ביצוע מסירה כדין של ההזמנה במועד שנטען שם על ידי הנתבע. ככל שהתובע סבר כי לא נעשתה מסירה כדין של האזהרה, היה עליו לתקוף את "כשרותה" לפני רשם ההוצל"פ. התובע לא ערער על החלטות אלה, ולפיכך הללו היו לסופיות. התובע אינו רשאי לצאת ל"מסע חיפוש ערכאות", ואינו יכול מחד, לעניין ההחלטות בתיק ההוצל"פ, לקבל על עצמו את הקביעות מכללא לגבי מועד המסירה שח האזהרה והעובדה שבוצעה מסירה כדין של האזהרה, ומאידך, לצורך הגשת תביעה בגין נזק שנגרם לו לטענתו, לבחור לעצמו, מאוחר יותר, "זירה" אחרת להעלות את טענותיו בעניינים אלה. לאור האמור לעיל, גם מחמת סופיות הדיון והשתק פלוגתא, לעניין מועד מסירת האזהרה של ההוצל"פ והעובדה שהמסירה בוצעה כדין, אין בידי התובע עילת תביעה. פסיקתא . לאור כל האמור לעיל, נמחקת התביעה. התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. ניתן היום, כ' שבט תשע"ב, 13 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. אזהרה לחייבהוצאה לפועללשון הרע / הוצאת דיבה