תקנה 64 ג לתקנות התעבורה

לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה בחיפה, (להלן - "בימ"ש קמא"), אשר ניתן ביום 17.11.11 ע"י השופט שמואל יציב בתיק 5573-08-10. המערער הובא לדין בבימ"ש קמא בגין עבירה של אי ציות לתמרור ב-36, עבירה לפי תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה , תשכ"א - 1961, (להלן - " התקנות"), נהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961, (להלן - "הפקודה") ביחד עם סעיף 38(2) לפקודה ועבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות. בעובדות כתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 8.6.09, סמוך לשעה 08:00 רכבו ברח' בת חן שבחיפה ובהגיעו לצומת עם רח' דוכפית, שם מוצב תמרור ב/36 - " האט ותן זכות קדימה", הוא לא ציית לתמרור ולא שם ליבו לכביש, בכך שלא הבחין ברכב אחר שהגיע לצומת מהכיוון הנגדי לכיוון נסיעת המערער ואשר נכנס לצומת, חסם את דרכו של הרכב האחר והתנגש בו. כתוצאה מהתאונה נחבלו הנהגים וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. המערער שלא היה מיוצג בבימ"ש קמא, הודה ביום 25.10.11, בעובדות כתב האישום המתוקן לאחר שנמחקה העבירה של אי ציות לתמרור. הדיון נדחה כי בימ"ש קמא ביקש שיוצג בפניו "גליון הרשעות קודמות מלא." ואכן בדיון שהתקיים ביום 17.11.11 גזר בימ"ש קמא את דינו של המערער בכך שהטיל עליו 3 חודשי פסילה בפועל, 6 חודשי פסילה על תנאי ולשלוש שנים וכן קנס כספי בסך 1500 ₪ שישולם תוך 90 יום. הערעור מופנה כנגד הרשעת המערער בעבירה של נהיגה ברשלנות, כי לדעתו, היה על בימ"ש קמא להרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות בלבד, אולם היה והערעור בחלקו זה לא יתקבל עותר המערער לסיוג עונש הפסילה בהתחשב בנכותו ובנסיבותיו. ב"כ המערער העלה טענות שונות ורבות בעניין הרשעת המערער. הוא סבור כי בנסיבות העניין לא היה מקום להרשיעו בעבירה של נהיגה רשלנית. המערער טוען, (בסעיף 6 להודעת הערעור) כי בהתחשב בתמונות שהציג בהקשר למיקום הצבת התמרור תוקן כתב האישום: " ... ונותרה אך ורק הטענה לפיה הנהג נכנס לצומת לא פנויה ובשל נהיגתו הרשלנית נגרמה התאונה.", ובכך הוא הודה - (סעיף 7 להודעת הערעור). המערער סבור כי הייתה מוטלת על בימ"ש קמא "חובה מוגברת", חובה שמעבר לחובתו הרגילה והקבועה בסעיף 145 לחסד"פ, להסביר לנאשם באופן ממשי, ענייני ויעיל, ככל שאפשר, את אשר מתרחש בבימ"ש לשם שמירה על זכויותיו ואף לצורך זה היה עליו לשמש לו כפה, זאת בשל העובדה שלא היה מיוצג. ב"כ המערער סבור שהגם שהמערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, לא הייתה על בימ"ש קמא כל חובה להרשיעו בעבירות שפורטו בכתב האישום ומכאן שלא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של נהיגה רשלנית. עוד נטען כי תיקון כתב האישום ומחיקת העבירה של אי ציות לתמרור האט ותן זכות קדימה, חייב תיקון הוראת החוק, כך שבמקום נהיגה רשלנית היה על המשיבה ליחס לו עבירה של נהיגה בחוסר זהירות. המערער טוען כי משכתב האישום תוקן אין לומר כי הייתה לרכב האחר זכות קדימה ומכאן שהמערער לא התרשל. המערער אינו מבקש לחזור בו מהודאתו, אך טוען כי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, לא חייבת להביא להרשעתו בעבירה לא נכונה, כגון נהיגה רשלנית. על בימ"ש לבחון את העובדות בהן הודה הנאשם ולראות אם הן מקימות את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, ובעניינו של המערער, הדבר לא נעשה ולכן מתבקש בימ"ש זה לתקן את הוראות החוק ולהרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות תחת הרשעתו בעבירה של נהיגה רשלנית. לחילופין טען המערער כי היה וערעורו על מהות העבירה שיש ליחס לו, יידחה, מתבקש בימ"ש לקבל את הערעור ולסייג את הפסילה, בכך שלא תחול על רכבו, שמשרד הביטחון העמיד לרשותו עקב נכותו שנקבעה כתוצאה מפגיעה קשה ברגליו במלחמת יום כיפור. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לדעת המשיבה בימ"ש עשה מעל ומעבר כדי לסייע למערער שלא היה מיוצג בפניו, כשאין לשכוח שבעניינים כגון אלו בהם היה המערער מואשם, אין חובת ייצוג. בעקבות בחינת החומר ועיון בתמונות שהוצגו, מצא בימ"ש קמא לנכון להפנות תשומת לב המשיבה לעובדות אלו ובעקבות הערותיו תוקן כתב האישום. המשיבה סבורה כי הבסיס להרשעת המערער בעבירה של נהיגה רשלנית הוא האירוע התאונתי שהביא לגרימת נזק לרכב ולגוף. המשיבה סבורה שיש לדחות את הערעור על הרשעת המערער בעבירה של נהיגה רשלנית וגם בהקשר לעונש, לרבות בקשתו לסיוג. על המערער הוטל עונש המינימום שקבוע בחוק ומשלא הוצגו נסיבות מיוחדות, לא היה מקום לסטות ממנו לקולא. עוד נטען כי סיוג הפסילה ירוקן מתוכן את עונש הפסילה ובצדק קבע בימ"ש קמא כי "נכות אינה חסינות", אחרת, עלול להביא הדבר לכך שבימ"ש לא יטיל כלל ועיקר עונש פסילה על נכה. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בימ"ש קמא, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור בהקשר להרשעת המערער בעבירה של נהיגה רשלנית. כמו כן, הערעור נדחה ביחס לעונש הפסילה והיקפו, אם כי ביחס לסיוגו, הערעור יתקבל באופן חלקי וכפי שיפורט להלן. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. תיקון כתב האישום בא בעקבות התערבות בימ"ש קמא והערותיו. התיקון היה לטובת המערער ולכן לא ניתן לומר כי בימ"ש קמא לא פעל נכון, כי הערותיו סייעו בידי הנאשם ובדרך זו שימש לו לפה. אין לקבל את טענת ב"כ המערער שבימ"ש קמא לא שמר על זכויות המערער בנסיבות העניין. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, קרי, בעובדות שיוחסו למערער מלכתחילה, כשהתיקון התבטא, אך ורק במחיקת הוראות החוק בלבד. הטענות העובדתיות שהמערער נכנס לצומת כשהוא אינו פנוי, נותרו בעינן וכי בעקבות כך וכתוצאה ממעשהו של המערער התרחשה תאונה שבה נפגעו כלי הרכב ונחבלו בגופם המערער ונהגת הרכב האחר. יודגש עוד, כי מההודעה על תיקון כתב האישום לא עולה כי המשיבה מחקה את העובדות המייחסות למערער כניסה לצומת מבלי לציית לתמרור ב/36, הגם שמחקה את הוראת החיקוק מס' 1 שבפרק "ב" לכתב האישום ושהיא "אי ציות לתמרור ב/36". תיקון כתב האישום נעשה בהתאם להודעת ב"כ המשיבה לפרוטוקול בימ"ש. אמנם ניתן לעשות זאת בדרך זו, אם כי ראוי לתת ביטוי לכך באופן ממשי על ידי תיקון כתב האישום בגוף כתב האישום וחתימת מי שמוסמך לעשות כן, ליד התיקון. בנסיבות העניין לא נראה לי כי המערער הציג בסיס ראוי לבחינת טענותיו המשפטיות, משלא הניח תשתית עובדתית לכך. נהפוך הוא, העובדות בהן הודה המערער מבססות את העבירות שיוחסו לו, לרבות העבירה שלגביה נמחקה הוראת החוק. המחוקק לא בכדי יצר אבחנה ענישתית בין העבירות של נהיגה בחוסר זהירות וזו של נהיגה ברשלנות, אולם משלא התבררו העובדות במידה מספקת ואף עובדות כתב האישום כלל ועיקר לא תוקנו, לרבות, העובדה כי המערער לא ציית לתמרור ב/36, חרף מחיקת הוראת החיקוק לעניין זה, כפי שהצהיר על כך ב"כ המשיבה, אין בידי הכלים לבחון את הטענה המשפטית שהעלה המערער. אעיר עוד כי למשיבה ניתנה הפררוגטיבה לבחור את הוראות החוק שמיוחסות לנאשם בהתבסס על עובדות שעליה להוכיח מעל ספק סביר וכאשר היא עושה כן, והנאשם סבור כי רכיבי העבירה לא התקיימו בעניינו, מוטלת עליו החובה לטעון כי על אף הודאתו בעובדות הנטענות, אין בהן כדי לבסס הרשעתו על פי אותה הוראת חוק מוכחשת. המערער שבפני לא עשה כן ואף העובדות שבכתב האישום נותרו בעינן ויש בהודאת המערער בהן כדי לבסס אף הרשעתו באי ציות לתמרור ב/36, מכאן שאין לקבל את טענותיו ביחס להרשעתו בעבירה של נהיגה רשלנית. לא זו אף זו, המערער הודה כי הוא נכנס לצומת לא פנויה וגרם לתאונה. לטעמי, יש בהודאה זו כדי לבסס את הרשעתו בעבירה של נהיגה רשלנית. על כן ועל יסוד האמור לעיל אני דוחה את הערעור על הרשעת המערער בעבירה של נהיגה רשלנית וכעת נעבור לדון בערעור על חומרת הדין וסיוג עונש הפסילה. המדובר במערער יליד 1951, נכה צה"ל , נכות שנגרמה עקב פציעתו במהלך מלחמת יום כיפור. המדובר בנכה שנפגע ברגליו והרכב הועמד לשירותו כדי לסייע בידו בתור שכזה. אמנם עברו אינו קל, יחד עם זאת אין להתעלם מנסיבותיו האישיות והרפואיות. אכן בתי המשפט לא יכולים להתעלם מכך שחריגה מעונש המינימום, תעשה במשורה וביד קמוצה ורק בהתקיים נסיבות ונימוקים מיוחדים וכאלה לא מצאתי בעניינו של המערער, לכן לא ניתן לומר כי בימ"ש קמא, החמיר איתו מעבר לסביר, דבר המצדיק התערבות ערכאת הערעור. עונש המינימום הוא עונש שנקבע על ידי המחוקק ולאור זאת, מוטל על בתי המשפט לפעול על פי גישה דווקנית לקיום תכלית חקיקה זו. על כן ועל יסוד האמור לעיל לא מצאתי מקום להתערב בהיקף עונש הפסילה, שבמהותו הוא עונש המינימום שנקבע על ידי המחוקק. חרף האמור לעיל ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, נסיבות העבירה בעקבות תיקון כתב האישום, נכותו של המערער, שמשפיעה על תפקודו היומיומי וצרכיו לעשות שימוש ברכב ומבלי להתעלם מעברו, אני מחליט לקבל את עתירת המערער ביחס לסיוג עונש הפסילה באופן שעונש זה לא יחול על הרכב שמשרד הביטחון העמיד לשירותו בין השעות 07:00 ועד לשעה 17:00 בימים א ועד ה בשבוע בלבד. בכל שעה או יום שמעבר לשעות ולימים שציינתי קודם, ימצא המערער נוהג באותו רכב הוא יחשב כמי שנוהג בזמן פסילה. לגבי מספר הרישוי של הרכב, תוגש הודעה מתאימה מטעם המערער ותוך 5 ימים מיום קבלת פסק הדין, לבית המשפט וכי הסיוג יחול על אותו רכב בלבד וכאמור לעיל. אם לא תוגש הודעה מתאימה, הסיוג לא יכנס לתוקפו. על כן, אני דוחה את הערעור בכפוף לאמור לעיל לעניין סיוג עונש הפסילה, כך שהיה וניתן צו עיכוב ביצוע העונש, בטל בזה הצו ועל המערער לשלם את הקנס תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, באם טרם שלמו וכן להפקיד את רישיונו לאלתר. המזכירות תשלח לצדדים עותק פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה. ניתן היום, ‏יום חמישי כ"ח אדר תשע"ב, 22 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהתקנות התעבורה