לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (רע"א 313/12) מיום 6.2.2012, במסגרתה נמחקה בקשת רשות הערעור שהגיש המערער. זאת, נוכח קביעת הרשם כי מדובר בהליך של השגה על החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי, ומשכך, יש להגישה לבית המשפט המחוזי כערעור בזכות. יצוין כי בטרם קיבל החלטתו, נתן הרשם למערער פרק זמן בכדי להעלות את טיעוניו לעניין סיווגו הראוי של ההליך, וההחלטה נתקבלה רק לאחר שהמערער פרס את מלוא טיעוניו לסוגיה זו (טיעונים עליהם שב המערער וחוזר במסגרת הודעת הערעור). תחילתו של ההליך באישור פסק בורר שניתן בעניינו של המערער ביום 27.9.2011 על ידי כבוד הרשם השופט ח' ברנר, וזאת, משלא הוגשה כל התנגדות לבקשת אישור פסק הבורר (להלן: ההחלטה הראשונה). יצוין כי בטרם אישור פסק הבורר הוגשה על ידי המערער הודעה הנושאת את הכותרת "הודעה מטעם המערער לעניין המועדים", במסגרתה נתבקש בית המשפט שלא לדון בבקשה לאישור פסק הבורר עד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות על ידי המערער. במענה להודעה זו, נתקבלה ביום 21.9.2011 החלטת הרשם הקובעת כי "ההודעה נרשמה. ומה עם תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968?".  משאושר פסק הבורר, הוגשה על ידי המערער ביום 24.10.2011 בקשה לביטול פסק הבורר. בקשה זו נדחתה ביום 4.12.2011 (להלן: ההחלטה השניה). זאת, מהטעם שהוגשה שאיחור, ומבלי שהיה טעם מיוחד המצדיק את קבלתה, בפרט נוכח העובדה שבית המשפט עצמו הפנה את המערער למועדים הנכונים להגשת בקשת הביטול. כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה, ואשר נמחקה, כאמור, על ידי הרשם ג' שני, מהטעם שהערכאה הנכונה להשגה על החלטת הרשם היא בית המשפט המחוזי. מכאן הערעור שלפניי. ארבעה ראשים לערעור. ראשית, טוען המערער כי שגה הרשם בקביעתו כי ההחלטות בהליך ניתנו על ידי שופט בכובעו כרשם וכי בפועל היתה עמימות באשר לכובע בו ניתנו ההחלטות. בהמשך לכך טוען המערער כי במצב של עמימות שכזו, יש לאפשר לבעל הדין לבחור את הערכאה בפניה הוא מבקש להשיג על ההחלטה בעניינו. שנית, טוען המערער כי ההחלטה השניה היא בגדר פסק דין. זאת, מאחר שהיא בפועל דחייה על הסף של הבקשה לביטול פסק בורר, משמע, פסק דין. כחלופה לכך, טוען המערער כי אף אם ההחלטה לדחיית בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד היא בגדר החלטה אחרת בדין הנוהג, הרי שיש מקום לבחון מחדש את הלכה בעניין זה. כחלופה נוספת במסגרת טיעונו זה, טוען המערער כי יש לראות בבקשת רשות הערעור כמופנית לא רק להחלטתו השניה של הרשם, אלא אף להחלטה הראשונה. בהמשך לכך, טוען המערער כי החלטה של רשם בענייני בוררות אינה "החלטה אחרת" כי אם "החלטה", משמע, כי אין בחוק הסדרה של אופן ההשגה על החלטות אלו ומדובר בלאקונה משפטית. שלישית, טוען המערער כי שגה הרשם בכך שמחק את ההליך ולא העבירו לבית המשפט המחוזי מטעמי חוסר סמכות. רביעית, טוען המערער כי שגה הרשם בכך שלא האריך את המועד להגשת הערעור בבית המשפט המחוזי. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על צרופותיה, ובהחלטות השונות שניתנו במסגרת ההליכים בעניינו של המערער, מצאתי כי דין הערעור להידחות. אשר לכובע שבו ניתנו ההחלטות רשם בית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי היתה כל עמימות. על ההחלטות מצוין מפורשות כי הן ניתנו על ידי רשם, ואין מחלוקת כי הן היו מצויות בסמכותו. יצוין בהקשר זה כי אין דמיון בין המקרה הנוכחי לבין רע"א 1067/04 רולן בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.2004) (להלן: פרשת רולן). בפרשת רולן נוצרה עמימות בשל העובדה שהרשם מונה במהלך הטיפול בתיק לשופט, כמו גם קיבל במסגרת התיק החלטות המצויות במסגרת סמכותו כשופט ושאינם נתונות לסמכות רשם, ולא היתה בהירות באשר לכובע במסגרתו התקבלו ההחלטות השונות בתיק. במקרה הנוכחי לא חל כל שינוי במעמדו של השופט ח' ברנר, אשר פעל כרשם, לאורך כל חיי התיק. עוד יצוין כי אין כל בסיס לטענת המערער כי יש ביכולתו להסתמך על הרישום במערכת נט המשפט לצורך סיווג ההליך, וכי נקבע בפסיקה מפורשות כי יש לבחון את נוסח החתימה על ההחלטה עצמה. יפים לעניין זה דברי השופטת מ' נאור: "המקרה שלפני אינו בא בגדרי המקרים בהם קיימת אי ודאות כאמור. בקשתם של המשיבים 2-1 להטלת עיקול כמפורט לעיל, נדונה כל העת בפני אותו בעל תפקיד שיפוטי. כל ההחלטות הנלוות להליך, טרם הכרעת הבקשה לגופה, נחתמו באותו האופן בו נחתמה ההחלטה עליה נסובה בקשה זו [...] מקום בו כלל ההחלטות שניתנו בגדר הדיון בבקשה, נושאות חתימה זהה ומפורשת לעניין הכשירות לנתינתה, אין זה סביר לשעות לתוארי הכשירות המופיעים בדף נלווה או בכותר ההחלטה, שהם טכניים בעיקרם, כדי ללמוד על הכשירות מכוחה ניתנו ההחלטות. עם חתימת ההחלטות הבהיר השופט עיילבוני את הסמכות מכוחה פעל בנתינת החלטתו, ולכך יש ליתן את המשקל המכריע. על כן, אין לומר כי בענייננו קיימת אי בהירות באשר לכשירות השופט עיילבוני בנתנו את ההחלטה כתוצאה מתקלה שאין המשיג על ההחלטה אחראי לה" (רע"א 1205/10 הרשות הפלסטינית נ' חמוד (טרם פורסם, 4.7.2010) (להלן: פרשת חמוד)). יתר על כן, אף לו היתה עמימות באשר לכובע במסגרתו ניתנו החלטות הרשם, אין בידי לקבל את טענת המערער כי מכוח זה עומדת לו הזכות לבחור את ערכאת ההשגה על החלטת הרשם כרצונו, ולחילופין לקבוע כי בכל מקרה ומקרה תבחן הסוגיה מחדש. בהקשר למורכבות הנוצרת בסדרי הדין בנסיבות אלו ציינתי, במקרה בו קבעתי כעניין שבעובדה כי נוצרה עמימות באשר לכובע במסגרת נתנו החלטות בהליך, כי: "אמנם אין מחלוקת כי על החלטה של שופט בית משפט מחוזי ניתן להשיג רק בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. יחד עם זאת, צודקת המערערת בכך שמצב דברים זה, בו ניתנת החלטה אותה יכול לקבל רשם על ידי שופט בבית משפט מחוזי, יוצר אפליה שרירותית בין בעלי דין שונים. בעוד שבעלי דין שהתמזל מזלם וזכו שבקשתם תידון בפני רשם זכאים לערעור בזכות, הרי שבעלי דין שהגישו את אותה הבקשה ממש וזו נדונה בפני שופט שאינו רשם זכאים רק לבקש בקשת רשות ערעור. יתר על כן, הבלבול הנוצר יכול להיות משמעותי אף יותר, שכן ישנם רשמים שהם שופטים, ועל החלטותיהם כן נתונה לבעלי הדין זכות ערעור לאותו בית משפט אם הם נתנו את ההחלטה בכובעם כרשם" (בש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (טרם פורסם, 10.1.2012) (להלן: פרשת דון-יחיא)). מדיניות של עמימות באשר לזהות מקבלי ההחלטות בתיק, ושל ריבוי אפשרויות דיניות אינה רצויה. להיפך, מדיניות שכזו רק תוסיף בלבול וחוסר ודאות למערכת המשפטית. זהו אף העיקרון שהנחה את השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בפרשת רולן, במסגרתה קבע כי: "אם בית משפט זה ייזקק לבקשות מן הסוג שלפנינו, יוביל הדבר לאי אחידות בין בתי המשפט המחוזיים השונים: בבית משפט מחוזי בו מכהן רשם שאינו שופט בפועל תהא התקיפה הערעורית בפני הערכאה בה הוא פועל כרשם. לעומת זאת, השגה ערעורית לגבי החלטות שניתנו בהליך זהה שהוגש בבית משפט מחוזי אחר, בו מכהן בעל תפקיד כפול אשר דן בתיקים שבסמכות רשם, תגיע ישירות לבית משפט זה. ככלל, אי אחידות זו אינה רצויה. כמובן, שלא ניתן להשיג אחידות מוחלטת בין בתי המשפט באשר להתנהלות של תיקים שבסמכות רשם, אך יש לשאוף לכך, ולמצער לדאוג כי ההבדלים יהיו מצומצמים יחסית" (שם, פסקה 6, עוד לעניין חשיבות בהירות הכללים הפרוצדוראליים ראו, בין היתר, בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (טרם פורסם, 2.3.2009)). משכך, ובכדי לפשט את הדין ככל הניתן וליצור שוויון בין בעלי דין שונים הפונים לבתי המשפט, כמו גם להקל על העומס המוטל על כתפי בית המשפט, הכלל הראוי הוא כי במקום בו יכולה אותה סוגיה להתברר בפני רשם או בפני שופט יש לבררה בפני רשם. זאת, למעט אם יש טעם טוב לבחינת הסוגיה על ידי שופט (לדוגמא, במקרים בהם הסוגיה מתעוררת במהלך חיי ההליך). על בסיס עיקרון זה, ההנחה היא כי במקום בו רשם שהוא גם שופט קיבל החלטות שהם בתחום סמכותו של רשם הוא פעל בכובעו זה. עיקרון זה מבטיח את צמצום העמימות המשפטית באשר לכובע במסגרתו נתקבלו החלטות שונות, משכך, צמצום העמימות המשפטית באשר לאופני ההשגה על החלטות אלו (לעקרונות בפרשנות סדרי דין ראו, בין היתר, רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.6.2008)). על בסיס האמור לעיל, דין הראש הראשון של הערעור להידחות. יחד עם זאת, כפי שציינתי בעבר, הפתרון הטוב ביותר, אשר יצמצם במידה רבה את העמימות באשר לערכאת ההשגה על החלטות ופסקי דין יהיה בכך שבתי המשפט עצמם יוסיפו בסיום כל החלטה או פסק דין, את הערכאה אליה ניתן להגיש את ההשגה ואת פרק הזמן הקבוע לכך (ראו בהקשר זה את דברי בפרשת דון-יחיא, פסקה 9 וכן ב"ש 24/86 אוחנה נ' מילטון, פ"ד מ(1) 500 (1986)). עוד יצוין כי, כפי שקבעתי בפרשת דון-יחיא, כי מקום בו התעוררה שאלה ממשית באשר לטיבה של ערכאת הערעור, אפשר שהדבר יהווה שיקול במסגרת שיקולי הערכאה שתמצא מתאימה במסגרת דיון בבקשה להארכת מועד להגשת ההשגה (ראו פרשת דון-יחיא, פסקה 9). באשר לראשו השני של הערעור, הרי שבזה אין ממש. החלטת הרשם היא החלטה אחרת, ואינה פסק דין. פסק הדין היה אישור הסכם הבוררות. על פסק דין זה יכול היה המערער להגיש בקשת רשות ערעור. בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד הוא בקשה לאחר סיום ההליך, משכך, אין היא מהווה פסק דין. הלכה זו מושרשת וטבועה בשיטתנו, ואינה בבחינת חידוש (ראו, בין היתר, רע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(3) 189 (2004)). בהמשך לאמור, לא מצאתי הצדקה כלשהי לבחינתה של הלכה זו מחדש, או לעיצוב סדרי דין חדשים וייחודיים להליכי השגה בבוררות. המצב המשפטי אליו חותר המערער הוא מצב בו בפועל יוכל בעל דין ל"החיות" שוב ושוב את זכות הערעור שלו על ידי הגשת הליכים שונים ומשונים לאחר סיום ההליך ומתן פסק דין. משמצאתי כי בקשת רשות הערעור הוגשה שלא בהתאם לסדרי הדין, אדרש בקצרה לבקשת המערער כי ההליך יועבר לבית המשפט המחוזי, ולחלופין כי תינתן לו הארכת מועד להגשת ההליך בבית המשפט המחוזי. בדומה לקביעת השופטת מ' נאור בפרשת חמוד, גם במקרה הנוכחי לא מצאתי טעם להורות על העברת ההליך לבית המשפט המחוזי, ולו בשל העובדה כי חלף זה מכבר המועד במסגרתו יכול היה המערער להגיש ערעור בזכות על החלטת הרשם. משכך, על בית המשפט המחוזי יהיה לבחון בשלב הראשון האם הוא נעתר לבקשה להארכת מועד אם לאו, ורק לאחר מכן לבחון את הערעור לגופו. בהמשך לכך, מאחר שבנסיבות המקרה קבעתי כי לא נוצרה עמימות משפטית של ממש באשר לאופן ההשגה הראוי, ומאחר שהמערער היה מיוצג, הרי שאיני מוצא לנכון לקבוע בערכאה זו כל קביעה באשר לסיכויי הארכת המועד. המערער יוכל להגיש בקשה להארכת מועד לבית המשפט המחוזי (כפי שאף עולה מהודעת הערעור שעשה), ובמידת הצורך, יוכל להשיג על החלטתו בערכאות המתאימות (ראו: רע"א 19/09 siberia airlines נ' עזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל (טרם פורסם, 2.3.2009)).   סוף דבר, הערעור נדחה והבקשה לרשות ערעור נמחקת. משלא נתבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו באדר התשע"ב (20.3.2012). מחיקת ערעוררשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור