רקע: 1. עניינה של התביעה שלפניי הינו סירובה של חברת ביטוח לשלם תגמולי ביטוח בגין אירוע פריצה לבית וגניבת רכוש ממנו, בטענה כי התובע ניסה להגדיל התביעה בהוספת פריטים לתביעה שכלל לא נגנבו ומשכך מופטרת היא מחבות לתשלום. 2. התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח דירה משנת 2001, כאשר ביום 01/10/01 נערכה לבית התובע הערכת תכולה מטעם הנתבעת. ביום 15/06/04 נפרץ ביתו של התובע, עת ישן בו עם בני ביתו. לטענת התובע, בעת אירוע הפריצה, נגנב מביתו רכוש שכלל מסרטת וידאו, מחשב נייד, כונן מחשב, שני טלפונים סלולאריים, שלושה זוגות מכנסיים, תיקה של אשתו ובו מזומנים, שעון יד ותכשיטים. כן נגנבו מפתחות הרכב והרכב שהיה מבוטח בביטוח צד ג' בלבד. התובע דיווח על האירוע לנתבעת ודרש תשלום תגמולי ביטוח בגין הרכוש שנגנב, אלא שלאחר תכתובות הודיעה הנתבעת לתובע כי הוא אינו זכאי לפיצוי מהסיבה כי לא שוכנעה באמיתות נסיבות האירוע. 3. לטענת הנתבעת, דחתה כדין דרישת התובע לפיצוי, שכן ממצאי החוקר מטעמה העלו כי אין אמת בתביעת התובע וכי קיים ספק למעלה מסביר כי לא נגנבו הפריטים הנטענים כולם או חלקם וכי לפי הממצאים, יש ניסיון מצד התובע להגדיל התביעה ולתבוע פריטים שכלל לא נגנבו ומשכך מופטרת היא מחבות בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן:- "החוק") מסכת הראיות: 4. מטעם התובע העיד התובע לעצמו לאחר שהקדים והגיש תצהיר מטעמו. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר חוקר מטעמה שחקר את אירוע הפריצה וכן הודעת התובע במשטרה על אירוע הפריצה שסומנה נ/1. משהוגשו באמצעות התובע מסמכים, לרבות תמליל חקירתו בפני חוקר הנתבעת, משכה הנתבעת את תצהיר החוקר מטעמה. הצדדים הסכימו כי התובע ייבדק בבדיקת פוליגרף על ידי מומחה מטעם בית משפט וכי חוות דעת זו תהווה חלק ממכלול הראיות בתיק וזו אכן הוגשה. על פי ממצאיה של בדיקת הפוליגרף, נמצא התובע דובר אמת בשאלות הנוגעות לביום אירוע הגניבה אך נמצא דובר שקר בשאלות הנוגעות להיקף הפריטים שנגנבו. דיון והכרעה: 5. אין מחלוקת בין הצדדים כי חל אירוע פריצה לביתו של התובע, המחלוקת הנה בשאלה מהו הרכוש שנגנב אם בכלל. 6. התובע הגיש רשימה ובה פירוט הרכוש שנגנב שכלל מסרטת וידאו, מחשב נייד, כונן מחשב, שני טלפונים סלולאריים, שלושה זוגות מכנסיים וכן נגנב הרכב שהיה מבוטח בביטוח צד ג' בלבד (ושאינו חלק מגדר המחלוקת בהליך שלפניי). עוד טען התובע, כי בין הרכוש שנגנב היה גם תיקה של אשתו ובו מזומנים, תכשיטי זהב וכן שעון מסוג רולקס יקר ערך, לדבריו היו התכשיטים בתיקה של אשתו מאחר ומספר ימים קודם לכן היו יחד בכנס באילת ולקחו אותם עימם. לטענתו, הוא ענד את השעון וכשרחץ בבריכה מסר את השעון לאשתו שהכניסה גם אותו לתיקה. כשחזרו לביתם, לא החזירה אשתו את התכשיטים והשעון לכספת ולאחר מספר ימים ארע אירוע הפריצה והתיק ובו התכשיטים והשעון נגנב. 7. הנתבעת טענה כי התובע הוסיף פריטים שלא נגנבו לתביעתו ובעיקר התייחסה לתכשיטים ולשעון אשר לשיטתה הוספו לתביעה על אף שלא נגנבו, כשמטרת התובע הייתה לקבל עבורם פיצוי כתחליף לפיצוי הרכב שנגנב אשר אין מחלוקת שלא היה מבוטח ושהתובע לא היה זכאי לפיצוי בגינו. 8. הנתבעת העלתה סימני שאלה בכל הקשור לטענה לגניבת התכשיטים והשעון, כאלו שלשיטתה יש בהם כדי ללמד כי התובע הגדיל תביעתו בהוספת פריטים אלו במרמה ומשכך לטענתה פטורה היא מחבות לכל תשלום בהתאם לסעיף 25 לחוק, לפיו ברגע שמסר המבוטח למבטח עובדות כוזבות בכוונה להוציא כספים שלא כדין, פטור המבטח מחובתו לשלם כל תשלום. 9. הנתבעת פירטה את אותם סימני שאלה המלמדים לשיטתה כי התובע דיווח על דברים שלא נגנבו כדברים שנגנבו. 10. כך טענה, כי התובע דיווח למשטרה על הגניבה של התכשיטים אולם רק לאחר שבועיים פירט מהם אותם תכשיטים שנגנבו. התובע בעדותו נשאל והשיב בעניין זה כך: "ש: אתה אומר במשטרה שגנבו את 2 הפלאפונים תיק של אישתך, ומפתחות הרכב שלה מסוג הונדה וגנבו את הרכב מהחניה, בתיק היו מסמכים כרטיסי אשראי + תכשיטים. ת: כן. ש: יש סיבה מדוע אתה לא מפרט אלו תכשיטים בהודעה זו למשטרה. ת: כי השוטר אמר לי שיש טופס בנפרד שממלאים על התכשיטים. זה מה שהשוטר אמר לי, אמרתי לו אתה רוצה שאני אפרט הוא אמר שיש טופס נילווה... ש: מתי מסרת את הטופס הנילווה. ת:... ב- 1/7/04..." (עמ' 2 לפרוטו' מיום 15/12/10). 11. עוד טענה הנתבעת, כי התובע דיווח על גניבת תכשיטים גם למשטרה וגם לחברת הביטוח אולם לא ציין כי נגנב גם שעון שערכו למעלה מ- 20,000 ₪, כאשר למעשה שעון איננו תכשיט כי אם פריט נפרד וסביר היה כי כאשר פריט יקר ערך שכזה היה נגנב היה מדווח עליו מיד. התובע בעדותו נשאל בעניין זה והשיב: "ש: אני הייתי צועק את זה בראש חוצות, שגנבו שעון של 20,000 ₪, את זה אתה לא מספר דבר ראשון. אין לך הסבר. ת: העד שותק. מה זה אין לי הסבר. ש: אתה לא מפרט. ת: למה היא תעזור לי היא תחזיר לי את התכשיטים. אמרו לי יבוא שמאי ותפרט. ונשלח שמאי." (עמ' 4 לפרוטו'). 12. עוד טענה הנתבעת כי לשיטת התובע היו התכשיטים מצויים בתיק של אשתו מאז שהיו באילת, מיום שחזרו מאילת ועד אירוע הפריצה חלפו חמישה ימים, ותמוה כיצד תכשיטים יקרי ערך המצויים בכספת, מושארים בתיק משך חמישה ימים. התובע נשאל והשיב בעניין זה כך: "ש: לכם יש כספת בבית. התכשיטים בד"כ בכספת. ת: נכון. מה שלא משתמשים... ש: אני אגיד לך מה מפריע לי, בתוך התיק הזה מצויים היו לפי הטענה שלכם 4 תכשיטים ביניהם שעון, הכי יקרים שיש לכם והם נשארים יומיים שלושה בתוך תיק שנמצא למטה. איך תכשיטים כאלה יקרים לא בכספת. ת: אז אישתי התרשלה ולא החזירה אותם כמו שהיא התרשלה ואת המפתחות של האוטו השאירה למטה ולא למעלה." (עמ' 3-4 לפרוט'). 13. עוד טענה הנתבעת כי בבדיקת הפוליגרף שעבר התובע ואשר הוסכם על הצדדים כי ממצאיה יהוו ראיה מתוך מכלול הראיות, נמצא התובע כדובר שקר בהכחישו כי הכניס לרשימת התביעה לביטוח פריטים או תכשיטים שלא נגנבו בפריצה, בדיקה זו, טענה הנתבעת, לא רק שלא תומכת בעדותו היחידה של התובע בתיק אלא אף פועלת נגדו. 14. עוד טענה הנתבעת בסיכומים מטעמה כי עדותו של התובע הנה עדות יחידה של בעל דין שאינה נתמכת בכל ראיה נוספת מלבד בדיקת הפוליגרף הפועלת כנגדו ויש ליתן לכך את המשקל הראוי. בהקשר זה ציינה הנתבעת, כי התובע נמנע מלהביא את אשתו להעיד, על אף שלשיטתו התכשיטים שנגנבו היו בתיקה והיא התרשלה ולא הוציאה אותם מתיקה והכניסה אותם לכספת ומכאן שמדובר בהימנעות מהבאה של עד רלוונטי ועל פי הפסיקה הימנעות מהבאתה להעיד פועלת כנגדו של התובע. 15. הנתבעת טוענת, כי ממצאי חקירתה העלו בין היתר כי ארבעת התכשיטים והשעון שהיו בתיק ושנטען כי נגנבו הנם היקרים ביותר בדו"ח הסוקר וכן טענה, כי בנוגע לאחד התכשיטים, ניתן פירוט שונה במועדים שונים לפני הסוקר. 16. אחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה, כי מחד, לא הרים התובע את הנטל להוכיח היקף נזקיו ואולם מאידך, לא הרימה הנתבעת הנטל להוכיח כוונת מרמה השוללת תשלום הפיצויים בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק. 17. עיינתי בראיות מטעם התובע אשר על שכמו הנטל להוכיח תביעתו ואחר עיון מסקנתי היא כי התובע לא הרים הנטל לשכנע אותי בהוכחת נזקיו קרי הוכחת הפריטים שנגנבו כפי שנטען על ידו. 18. ראשית יצוין כי עדותו של התובע הנה עדות יחידה של בעל דין שלא נתמכה בראיות נוספות ובמקרה זה חלה על בית המשפט חובה לנמק קבלת גרסת התובע. מחומר הראיות שלפניי עלו מספר תהיות או ספקות, אשר הביאו אותי למסקנה, כי לא אוכל להסתמך על עדותו של התובע כעדות יחידה על מנת לקבל התביעה. 19. אותם תהיות וסימני השאלה שהציבה הנתבעת מול התובע לא קיבלו מענה מספק, תשובותיו לא נתנו הסבר משכנע או מניח את הדעת לאותם סימני שאלה ואף לא שוכנעתי, במידה הנדרשת, מעדותו לפניי לקיומו של הנזק בהיקף לו הוא טוען בגניבת הרכוש שפירט. כך למשל, עולה ספק באשר לסוג השרשרת שנגנב מהתובע, שכן תיאור השרשרת שניתן בתחילה, אינו עולה בקנה אחד עם זה שדווח לאחר מכן; כך למשל, הועלתה על ידי הנתבעת תהייה של ממש ולפיה, התובע לא פירט מייד, כי בין הרכוש הגנוב מצוי גם שעון יקר ערך, גם אם התובע הכליל את השעון כחלק מהתכשיטים שנגנבו. התובע לא רק שלא ציין זאת לפני השוטר שאצלו דיווח על האירוע, אלא גם כשדיווח על אירוע הגניבה לנתבעת לא ציין כי בין הפריטים הגנובים נמצא שעון וכשנשאל איזה תכשיטים נגנבו השיב: "אני באמת לא יודע, צריך לשאול את אשתי מה היה לה שם, היא יודעת, אני לא יודע, אני כרגע מדווח, אני אכין רשימה." (עמ' 4 לתמליל השיחה עם מוקדנית הנתבעת, שורות 18-20). 20. זאת ועוד, התובע טען כי אשתו דיווחה לו על הפריצה והגניבה וכי תיקה נגנב ולשיטת התובע התכשיטים והשעון היו בתיקה של אשתו מספר ימים מאז שהיו באילת ולקחו אותם איתם ועד אירוע הפריצה. אשתו של התובע לא הובאה להעיד ועל פי ההלכה ניתן להסיק מכך כי הימנעותו מהבאתה לעדות מביאה למסקנה כי אלו הייתה מעידה, הייתה עדותה פועלת לנגדו של התובע. בהקשר זה, יש לומר, כי עדותה של האשה היתה חשובה לפחות באשר לפריטים שנגנבו. כפי שהדבר עולה מתוך חוות הדעת של מומחה הפוליגרף, נעשה נסיון לערוך אל מול התובע בדיקה פרטנית של כל אחד ואחד מן הפריטים שנגנבו, אך הדבר לא התאפשר כיוון שהתובע לא זכר במדוייק את הפריטים ובעניין זה אשת התובע יכולה היתה לסייע, לפחות בעדותה. עם זאת אומר, כי עיקר עדותה של האשה נועדה לחזק את עדות התובע ויש להניח, כי מרבית העובדות שעליהן הצהיר התובע הינן עובדות שאף בידיעת האשה. 21. לכך, כאמור, יש להוסיף את בדיקת הפוליגרף ועל אף המשקל הלא רב שיש ליתן לה הרי שבצירוף לאמור מעלה ולכך כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הרי שלא ניתן אפוא לקבוע על פי עדות התובע ממצאים ועובדות. 22. מכל האמור, הרי שלא שוכנעתי מראיות התובע במידה הנדרשת בהליך בו אנו מצויים כי הדברים שטען התובע כי נגנבו אכן נגנבו. קרי לא שוכנעתי כי התובע הוכיח הנזק בדרך של הוכחת הפריטים שנגנבו ושיעורם ומשכך אין מנוס אפוא מהמסקנה שלא עלה בידיו להוכיח את תביעתו, לפחות בנוגע לעיקר הפריטים, כפי שאתייחס בהמשך. 23. יחד עם זאת, אחר שבחנתי טענות הנתבעת כפי שפורטו מעלה, הרי שמסקנתי היא כי הנתבעת לא שכנעה אותי במידה הנדרשת כי התובע פעל מתוך כוונת מרמה. מסקנתי היא, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח היקף הגניבה, אך איני יכולה לומר, כי השתכענתי כי התובע שיקר בעדותו באשר להיקף הגניבה, דהיינו מסר בעדותו עובדות בלתי נכונות או כוזבות. הנני סבורה, כי ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך שלפניי, התובע מחד לא הרים הנטל להוכיח היקף הגניבה, אך הנתבעת אף היא לא הצליחה להטות את כף המאזניים באופן שבו אשתכנע, כי אכן מדובר במסירת מידע כוזב מצד התובע. הנתבעת הצביעה על תהיות ותמיהות בגרסת התובע, מדובר בתמיהות ברמה שיש בהן כדי להטיל ספק בגרסת התובע, אך לא מעבר לכך. יש לזכור, כי לעניינים רבים ניתן על ידי התובע מענה, כך למשל הסביר מדוע לא נתן פירוט במשטרה בנוגע להיקף גניבת התכשיטים, כך הסביר מדוע היו מונחים התכשיטים בתיקה של אשתו. גם עיון בדו"ח השמאי מטעם הנתבעת מעלה, כי הועלו תהיות בנוגע לאי אחסנת הפריטים בכספת, תהייה שלגביה ניתן הסבר, אף מניח את הדעת, וכן תהייה הנוגעת לשינוי בגרסה לעניין אחת השרשראות, אך לא הובאו ראיות כלשהן מהן ניתן ללמוד, כי אכן מדובר במי שמסר גרסה כוזבת. לאור מסקנתי זו, לא הרימה הנתבעת הנטל להוכיח שלילת פיצוי מהתובע- המבוטח בשל מסירת ידיעות כוזבות במטרה להונות את חברת הביטוח. 24. חשוב לציין בקשר לרכוש שנטען כי נגנב, כי הנתבעת טענה בעיקר להוספת התכשיטים והשעון לתביעה במרמה כאשר אלו לשיטתה לא נגנבו ונראה כי באשר ליתר הרכוש שנטען כי נגנב לא עמדה הנתבעת על הטענה כי אלו הוספו במרמה אלא שלשיטתה, על פי סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, עצם הוספת הפריטים בכזב פוטרת אותה מתשלום כל תגמולי הביטוח. 25. נראה אם כן, כי משהתובעת לא מכחישה כי חלק מהרכוש שנטען כי נגנב אכן נגנב ומשלא שוכנעתי כי התובע רימה כנדרש לתחולתו של סעיף 25 , הרי שזכאי הוא לפיצוי בגין אותם חפצי רכוש שהתובעת לא חלקה כי נגנבו. 26. על פי הערכת הסוקר מטעם הנתבעת, הערכה שלמעשה התובע אינו חולק עליה, עומד סך הנזק הריאלי על הסך של 33,890 ובערכי כינון על הסך של 39,820 ₪. מתוך סכום זה, שווי השעון 21,000 ₪ ושווי התכשיטים 11,800 ₪. בשים לב לכך שעיקר הספק עולה בנוגע לפריטים אלו, שלגביהם דין התביעה להידחות, הרי שמסקנתי היא, כי לגבי אותו חלק של התביעה אשר בגינו אין מחלוקת של ממש והנתבעת מסכימה למעשה, כי אם לא הוכחה כוונת מרמה, זכאי יהיה התובע לפיצוי. מדובר בפריטים כגון המצלמה, כונן המחשב התיק והטלפונים. 27. ואולם, מצאתי מקום לקבוע בשקלול מכלול הנתונים ולאור היקף הסכומים שיש לפסוק בעבור אותם פריטים, כי יש מקום להורות על קיזוז הוצאות הנתבעת בגין דחיית החלק הארי של התביעה אל מול שווי פרטי הרכוש שנגנבו ושהתביעה לגביהם הוכחה, כך שבסופו של דבר, יצאו הצדדים שניהם ללא פיצוי והתביעה תידחה ללא צו בדבר הוצאות. לאור כל האמור, אני מורה על דחית התביעה ללא צו בדבר הוצאות. ניתן היום, י"ח חשון תשע"ב, 15 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. פוליסהביטוח פריצה / גניבהפריצהתביעת ביטוח