בקשת נתבע להיתר להבאת ראיה לסתור הרשעה במשפט פלילי, לפי סעיף 42 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 [להלן - "פקודת הראיות"]. רקע 1. ביום 12.7.07, נורה התובע על ידי הנתבע, באמצעות אקדח של הנתבע [להלן - "הירי"]. התובע אושפז בגין פצעי הירי, נותח ושוחרר להמשך טיפול בקהילה. 2. הנתבע הועמד לדין פלילי בגין הירי, כל זאת במסגרת ת.פ. 4817/09 [שלום תל אביב]. ביום 6.7.10 הודיעו המאשימה והנתבע לבית המפשט הפלילי, כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו יודה הנתבע בכתב אישום מתוקן והצדדים יטענו לעונש. 3. ואכן המאשימה הגישה בהתאם כתב אישום מתוקן [להלן - "כתב האישום"]. על פי כתב האישום, החזיק הנתבע בעת הרלוונטית וברישיון, אקדח תוצרת וולטר, 9 מ"מ [להלן - "האקדח"]. התובע וחברו חליל עספור שהו בפארק תוך שתיית משקאות אלכוהוליים, זרקו אחד על השני תמרים שנשרו מעץ סמוך והללו פגעו בעמוד תאורה הממוקם סמוך לביתו של הנתבע. הנתבע, שצפה בתובע ובחליל מחלון ביתו], הופרע על ידי התנהגותם. הוא צעק לעברם כי יחדלו להרעיש, אך התובע בתגובה קילל את הנתבע. ואז דרך הנתבע את האקדח וירה ירייה אחת לכיוון התובע, ללא הסבר סביר. הירייה פגעה בחלק האחורי של ירך ימין של התובע ופצעה אותו שלא כדין. כתוצאה מכך נגרם לתובע פצע כניסה וכן חדרו רסיסים לירכו הימנית. התובע אושפז, נותח ושחורר לביתו. במעשיו אלה מייחסת המאשימה לנתבע יריר באמצעות נשק חם באזור מגורים ללא הסבר סביר ובגרימת חבלה ברגלו של התובע. כל אלו הולידו את סעיפי האישום של חבלה ברשלנות, עבירה לפי סעיף 341 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 ויריות באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340 א' לחוק [להלן - "חוק העונשין"]. 4. הנתבע הודה במיוחס לו בכתב האישום והצדדים טענו "פתוח" לעונש. במסגרת טיעוניו, העלה הנתבע את היותו אדם נורמטיבי ואת נסיבות מחלתה של אשתו, כמו נסיבות אישיות נוספות, על עברו המועיל לצה"ל ועל פשיטת רגל אליה נקלע. אשר לנסיבות הירי, טען כי הללו באו על רקע של הטרדות "לאו דווקא ספציפיות אליו אלא סביבתיות" הכוללות ישיבות של בחורים ובחורות ששותים ומעשנים, לעיתים אף סמים, זורקים אבנים ומשתוללים בגינה הסמוכה לביתו. בא כוחו טען כי הוא יודע טוב מאוד שהתגובה שלו אסורה בתכלית האיסור ואף הודה בכך בפני חוקריו בזמן אמת. 5. לעניין הגורם המיידי לירי, טען הנתבע כי פעל מתוך סיבות מיוחדות, כי לא התכוון לירות בתובע, אלא כיוון לארגז חול שהיה לידו, אלא הקליע פגע בבטון ומשם, במתלונן, כי ביקש שהשוהים בגינה ואשר שוברים פנסים על מנת לקנות שם סמים, יחדלו מכך, אך תלונותיו למשטרה לא טופלו ולא נענו, כי היה קורבן לאמירות לאומניות מצד התובע וחבריו וכי נאלץ לירות מתוך חרדה שייזרק עליו בקבוק תבערה. 6. בית המשפט, מפי כב' השופטת רביד, הרשיע את הנתבע לפי הודאתו והטיל עליו של"צ, מאסר מתונה וחתימה על התחייבות להימנע מלעבור עבירות בהן הורשע [להלן - "ההרשעה" ו - "גזר הדין"]. 7. ביום 28.3.11 הגיש התובע, הוא פצוע הירי והמתלונן בתיק הפלילי, את תביעתו שלפני, המבוססת על עוולות של רשלנות והפרת חובה החקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן - "פקודת הנזיקין"]. בין היתר, נסמך הוא על ההרשעה. הנתבע עותר כעת להתיר לו להביא ראיה לסתור את ההרשעה. לכך מתנגד התובע. טענות הצדדים 8. לטענת הנתבע אין לזקוף לחובתו את הודאתו במסגרת הסדר טיעון לאור מצבה הרפואי הקשה של אשתו. 9. טענות נוספות הינן של "הגנה עצמית" ושל אשם תורם מצד התובע: כל אלו על שום שהתובע היה עובר לירי שתוי, תקף את הנתבע, אף את הצוות הרפואי בבית החולים אליו הובא לאחר הירי וכן שוטר שהגיע לשם. לטענתו, יידה התובע אבנים ["בלוקים"] אל תוך דירתו של הנתבע, כאשר הבחינו בהבזקי מצלמה של הנתבע, שצילם אותם בעת ניפוץ מנורות חדשות שהתקינה העירייה בפארק. 10. לטענת התובע מושתק הנתבע נוכח הודאתו במשפט הפלילי, אין מקום לשוב ולעסוק בנסיבות שקדמו לירי לאור הודאה זו. 11. מעבר לכך, המתואר על ידי הנתבע כ"הגנה עצמית" ו"אשם תורם" לא רק שלא עלה ולא נטען בחקירה הפלילית ובעת ההרשעה, אלא הוא נסתר על פניו לאור הודאת הנתבע בבית המשפט ואף בהודעתו במשטרה, לפיה הלק מהתמונות של ה"בלוקים" אינו קשור לאירוע הירי. בכל מקרה, אף אם יוכיח הנתבע כי ירה בעקבות זריקת "בלוקים" לביתו, הרי אין בכך משום "אשם תורם". דיון 12. סעיף 42 א (א) לפקודת הראיות קובע: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע... הוא בעל דין במשפט האזרחי" 13. הסדר זה מהווה איזון בין האינטרס של מניעת הליכים כפולים והכרעות סותרות לבין האינטרס של חשיפת האמת ומניעת עיוות דין. כן נקבע, כי לעניין זה אין משמעות, בין הכרעת דין מרשיעה, אשר ניתנה לאחר שמיעת ראיות לבין הכרעת דין מרשיעה, אשר ניתנה על סמך הודאתו של הנאשם [ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח נ' בוחבוט ואח' פד"י מא (4) 327, 331]. 14. יחד עם זאת מקנה פקודת הראיות לבית המשפט שיקול דעת להתיר הגשת ראיות לסתור. כך קובע סעיף 42 ג': "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיות לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין." 15. היתר להגיש ראיות לסתור לא יינתן כעניין שבשגרה, באשר מתן היתר שכזה ירוקן מתוכן את הוראת סעיף 42 א לפקודת הראיות: "הכלל הוא כי אין להתיר הגשת ראיות לכאורה כדבר שבשגרה, שכן יש בגישה זו למוטט את הבסיס לסעיף 42א לפקודת הראיות [ע.א. 350/74 מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1) 217-218] יחד עם זאת, שיקול הדעת המופיע בסעיף זה נתון לבית המשפט היושב בתיק אזרחי ומכאן חובתו לשקול את העניין. ייתכן כי מצב בו ההרשעה על סמך הודאה בשל שיקולים מעשיים של המודעה בהקשר לאותו הליך פלילי, מצדיק הענקת אפשרות לסתור את החזקה הלכאורית של פסק הדין הפלילי בסעיף 42א... ...על המעוניין בכך להגיש בקשה מלווה בתצהיר. הבקשה חייבת להיות מבוססת, משכנעת ועומדת בהיגיון הדברים, והתצהיר מחויב בפירוט ממשי ולא סתמי". [בר"ע (ב"ש) 758/99 אריאלה אלי נ' וזנר רועי [פורסם במאגרים המשפטיים]. 16. במקרה בו מכיר הדין בתקפות טענת הגנה של "אשם תורם" ייתכן ויש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור הרשעה פלילית, שכן לצורך הרשעה כזו די באשמה חלקית של הנאשם ואין בית המשפט נדרש וממילא גם לא מכריע בסוגיית האשם התורם [בר"ע 15/76 שפין נ' כהן, פ"ד ל(2), 251, 252; ת"א (תא') 66054/03 האני ג'אבר נ' עבד אל חמיד בן דאוד דסוקי, ת"א (י-ם) 1738/98 בטיש הלוי שאול נ' שריקי אסף. נפסק כי "גם כאשר מורשע אדם בעבירה פלילית, אין הדבר מונע שמיעת ראיות במשפט האזרחי, וזאת כדי להוכיח כי אדם נוסף, פרט למורשע, אחראי גם הוא לאותו אירוע, וזאת במסגרת העקרונות של דיני האשם התורם, בתחום הנזיקין". 17. אבחן כעת את טענות הנתבע. תחילה לטענה של "הגנה עצמית": תקצר היריעה כאן ועתה, לבחון את היחס בין טיבה ותנאיה של טענה זו במשפט הפלילי לבין טיבה ותנאיה במשפט האזרחי - הנזיקי. אני מוכנה להניח לטובת הנתבע כי נסמך הוא אף על הגנות בית מגורים וצורך. 18. ממבט ראשון על סעיף 34 י' - יב' לחוק העונשין, המגדירים את התנאים לתחולת ההגנות, עולות דרישות של מיידיות ומידתיות בין הסכנה הנשקפת למבצע הפלילי, לבין נחיצותן ותחולתן של ההגנות. כך למשל, בסעיף 34 י', נאמר כי אדם לא יישא באחריות פלילית אם המעשה שעשה היה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו שלו או של הזולת. 19. כך למשל, בסעיף 34 י' 1 [א] לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית מגורים ..... בכוונה לבצע עבירה או מי שמנסה לעשות זאת. אלא ההגנה בסעיף לא תחול אם "המעשה לא היה סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס" . 20. ולבסוף, בסעיפים 34 יא' ו - 34 יב', לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת מעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו .... או ... שאנוס היה לעשותו עקב כך..". 21. ככל שנקל עם דרישות ההגנות על מנת ליישמן בדין האזרחי - נזיקי, בין בריכוך התנאים ובין בפרשנות מקלה עם המזיק, עדיין נדרשת מידתיות בהפעלת האמצעי ובנכונות שיטת המשפט להכיר באינטרס של המזיק. אלו אינם מצטמצמים למערכת היחסים שבין מזיק וניזוק ספיציפיים, אלא בעיקר מושפעים מצורך להגן על האינטרס הציבורי ועל סדרי חברה מתוקנת, המחייבים זהירות יתר בהכרה ובגיבוי הלגיטימי על נטילת הדין לידיים ועשיית דין עצמי. שאם לא כן - איש הישר בעיניו יעשה ואזי אנא אנו באים? 22. לאור אלו, לטעמי, אין די בחולשת האכיפה של המשטרה במקרה ספציפי, אלא יש לדרוש מהמזיק להראות כי חולשת האכיפה והתעלמות מתלונותיו, היא זו שגרמה לסיכון של חייו ורכושו באופן המצדיק נקיטה שלו בדין עצמי לרבות באמצעים מסכני חיים כלפי הניזוק. 23. במקרה שלפניי, הנתבע לא החל לבסס ולו לכאורה, איום על חייו ועל רכושו על ידי התובע, באופן המצדיק את הירי עליו, בהיותו שתוי וזורק תמרים על חברו, בפארק הסמוך לבית מגוריו של הנתבע. אף לו הנחתי כי הנתבע הוכיח או יכול היה להוכיח, כי התובע זרק "בלוקים" לתוך ביתו, עדיין מכאן ועד ירי מאקדח על התובע, רב המרחק, וודאי כי אין מדובר, אף לא על פני הדברים, בצורך להדוף מתקיף הקם על חייו ועל רכושו של הנתבע. הירי בנסיבות אלו הינו בלתי סביר בעליל ובכל קנה מידה. 24. וכאן אין לי אלא להביא את דברי הנתבע עצמו, עת הסביר לבית המשפט הפלילי : "אני מאוד מצטער ומתנצל על האירוע. לא חשוב אם האדם הוא בן מיעוטים או יהודי. אני חושב שהירי עצמו היה מיותר לחלוטין ואני מצטער על המקרה מעומק הלב" [עמ' 10 להרשעה]. 25. לאור כל אלו, לא מצאתי כי בקשת הנתבע היום, לאחר שהסתיים ההליך הפלילי, עומדת בתנאי הפסיקה: היא אינה משכנעת, אינה עומדת בהגיון הדברים ואף נסתרת על ידי דברי הנתבע עצמו. 26. אשר לטענת "אשם תורם": בכל הכבוד לנתבע, איני סבורה כי במעשיו של התובע נפל "אשם" המצדיק לפי הדין האזרחי - נזיקי את הירי שבוצע בו. סעיף 65 לפקודת הנזיקין, הדן ב"אשם" של הניזוק עצמו, קובע : נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק. 27. התובע עצמו, לא גרם ולא היה במעשיו, על פי כל דין, כדי לגרום בנתבע לירות בו. די בכך על מנת להסיר את אפשרות החלת סעיף זה. 28. וסעיף 68 לפקודה, הדן ב"אשם תורם" הקלאסי, ממשיך וקובע : [א] סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור. [ב] הופחתו הפיצויים לפי סעיף קטן (א), יקבע בית המשפט וירשום את סך כל הפיצויים שהתובע היה יכול להיפרע אילולא אשמו. [ג] הוראות הסעיפים 11 ו-83 יחולו כל אימת שנמצאו שנים או יותר חבים לפי סעיף קטן (א) על נזק שנגרם לאדם, או שהיו חבים אילו נתבעו לדין. 29. לטעמי אין צורך להעמיק על מנת להבין כי ה"אשם" אותו מבקש הנתבע להוכיח, אין בו כדי "לתרום" מכל בחינה להתרחשות המעשה המזיק, קרי, הירי אשר פצע את התובע - הניזוק: לתובע אין חובה כלפי הנתבע, למנוע אותו מהירי, ואין לו גם חובה לנקוט בזהירות סבירה להגנת עצמו ורכושו [ראו - הדיון בדיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת פרופ' ב. טדסקי, בעמ' 240]. ממש מעבר לכל צורך ולאור ההבחנות הקלאסיות בספרות, הרי לא נפל במעשיו המיוחסים של התובע "אשם עצמי יוצר אחריות" או "אשם עצמי" סתם [שם, עמ' 241]. סוף דבר 28. בקשת הנתבע נדחית. בנסיבות העניין, בחרתי לדחות את הדיון בשאלת ההוצאות לסוף המשפט. ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ב, 08 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. משפט פליליהגנות במשפט הפליליהגנה עצמית