1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' מזרחי, י' נועם וי' מרזל), שבמסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים, וערעורה-שכנגד של המשיבה על פסק-דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט א' דראל). המבקשים הם תלוייה ויורשיה של המנוחה, פרופ' קפלינסקי ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים, בהיותה בת 68. המשיבה אינה חולקת על חבותה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), ועיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלת ניכוי פנסיית השארים שמשולמת לאלמן. עובר לפטירתה קיבלה המנוחה פנסיה מעיריית תל-אביב בסכום של כ-10,000 ש"ח, בעוד שלאחר פטירתה זכאי האלמן לפנסיית שארים בסכום של כ-6,500 ש"ח. בחייה הוסיפה המנוחה להשתכר, מעבר לתשלומי הפנסיה, שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. לפי עמדת המבקשים, זכאי העיזבון, בגדר ראש הנזק של אובדן השתכרות, לפיצויים בגין ההפרש שבין פנסיית הזקנה לבין פנסיית השארים בתוספת הפסדי ההשתכרות של המנוחה - הכל בגבולות שילוש השכר; לעמדת המשיבה, יש לחשב את הפיצויים לעיזבון באופן שונה: תחילה יש לחשב את סך כל הפסדי ההשתכרות (המורכבים מהפסדי השכר ומהפסק פנסיית הזקנה המלאה), אחר-כך לתחום את הסכום בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק ולבסוף לנכות מסכום זה את פנסיית השארים שמקבל האלמן. 2. בית משפט השלום קיבל את עמדת המשיבה בסוגיה זו, וקבע כי אכן, מבחינה עקרונית, יש להביא בחשבון הפיצויים את הפסד הפנסיה שנגרם לעיזבונה של המנוחה (מבחינה מעשית, כאמור, אין בכך כדי להשפיע על גובה הפיצויים במקרה זה שכן שכרה של המנוחה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק); עם זאת, יש לנכות מן הפיצויים את פנסיית השארים, בהיותה הטבה שצמחה לתלויים עקב התאונה. בית משפט השלום הוסיף כי אין נפקות לעובדה שפנסיית הזקנה השתלמה למנוחה כבר בחייה, שכן פנסיית השארים אינה המשכה של פנסיית הזקנה אלא זכות נפרדת ועצמאית העומדת לאלמן. 3. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה דחה את ערעורם. בית המשפט המחוזי הדגיש גם כי פנסיית שארים, מסוגה של הפנסיה המשתלמת במקרה זה, אינה תשלום מכוח חוזה ביטוח, כמשמעותו לפי סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על-כן, כך נקבע, יש לנכותה מן הפיצויים - כפי שנקבע גם בעניין ע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח נ' מאיר ( 7.9.2010) (להלן: עניין מאיר). בית המשפט המחוזי קבע אף הוא כי זכותו של העיזבון לפנסיית זקנה וזכותם של השארים לפנסיית שארים הן שתי זכויות נפרדות ועצמאיות ומכאן שיש מקום לקבוע את סך ההפסדים של העיזבון לפי מלוא פנסיית הזקנה, ולנכות את פנסיית השארים בסוף הדרך, לאחר חישוב סכום הפיצויים הכולל. 4. המבקשים טוענים כי מששולמו למנוחה תשלומי פנסיה עובר לתאונה, הרי שתשלומי פנסיית השארים המשולמים כעת לאלמן אינם קשורים בקשר סיבתי לתאונה והזכות לקבלת תשלומים אלה נובעת מיציאתה לפנסיה של המנוחה. לטענתם, אין יסוד להבחנה בין זכותה של המנוחה לקבל פנסיית זקנה לבין זכותו של האלמן לקבל פנסיית שארים, ואף הפסיקה לא נהגה להבחין ביניהן וקבעה כי אין מקום לנכות פנסיית שארים המשתלמת לאחר שהמנוח הגיע לגיל הפרישה והיה זכאי לקבל פנסיית זקנה. 5. המשיבה מצידה סבורה כי מסקנותיהן של הערכאות הקודמות מוגבלות לנסיבות החריגות של המקרה שלפנינו - שבו המשיכה המנוחה להשתכר לאחר שהחלה לקבל פנסיית זקנה, והכנסתה עלתה על השכר הממוצע במשק. לגוף העניין סבורה המשיבה כי פנסיית השארים אינה זהה, מבחינה עיונית, לפנסיית הזקנה שקיבלה המנוחה בחייה ומדובר בשתי זכויות עצמאיות. לפיכך, ומשמדובר בהטבה כספית חדשה שצמחה לאלמן עקב התאונה, יש מקום לנכותה מן הפיצויים. המשיבה מוסיפה כי ככלל יש לנכות טובות הנאה שצמחו לניזוק מסכום הפיצויים הכולל ולא מראשי נזק ספציפיים, וכי גם מטעם זה אין מקום "לקזז" את פנסיית השארים מפנסיית הזקנה ששולמה למנוחה, בנפרד מן הפיצויים בכללותם. 6. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות ולערער הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. אין חולק כי פנסיית השארים שמקבל האלמן, לפי סוגה, אינה "תשלום לפי חוזה ביטוח" כמשמעותו בסעיף 86 לפקודת הנזיקין. לפיכך, מבחינה זו אין מניעה עקרונית להתחשב בה, בעת שומת הפיצויים, כטובת הנאה שצמחה עקב התאונה. השאלה העומדת להכרעה לפנינו כיום נוגעת לאופן שבו יש להתחשב בקיומה של פנסיית השארים. לפי האפשרות הראשונה, פנסיית הזקנה ופנסיית השארים כרוכות זו בזו, כך שהפסד ההשתכרות עומד מלכתחילה על ההפרש שבין השתיים. הפסד זה מתווסף לכלל הפסדי השכר של המנוחה, שאותם יש לתחום בתקרת השכר שילוש השכר הממוצע במשק, לפי הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים. לפי האפשרות השנייה, הפסד פנסיית הזקנה כולו מתווסף לכלל הפסדי השכר, הסכום שמתקבל מוגבל לתקרת השכר ממוצע במשק, ורק לאחר מכן יש לנכות ממנו את תשלומי פנסיית השארים. 7. למעשה ניתן להשקיף על סוגיה זו כשאלה מתי נדרש בית המשפט להסיט את מבטו מ"חלון המציאות" אל "החלון הווירטואלי" של חוק הפיצויים. כבר נכתב על הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים כי: ביישום סעיף זה נדרש בית המשפט להביט חליפות מבעד שני חלונות: חלון של מציאות וחלון וירטואלי. מבעד לחלון המציאות נגלה לבית המשפט המצב לאשורו: שיעור הגריעה מיכולת ההשתכרות של הניזוק, סכום הכנסתו החודשית קודם לתאונה וכל נתון קיים אחר, משתקפים מבעד לחלון זה במדויק, כפי שהם בעולמו של הניזוק. מבעד לחלון הוירטואלי, לעומת זאת, נגלה לבית המשפט עולמו המדומה של חוק הפיצויים. שם, נדמה גובהה של כל הכנסה שעולה על רף שילוש השכר הממוצע במשק כאילו הונמך אל אותו רף. ברגיל, לצורך חישוב הפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות, יצפה בית המשפט בשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של הניזוק מבעד לחלון המציאותי ובהכנסתו החודשית שאלמלא התאונה מבעד לחלון הוירטואלי - וייחשב את סכום הפיצוי מתוך מבט משולב. בענייננו, שתי הגישות האפשריות שהוצגו על-ידי בית המשפט קמא, עוסקות בשאלה: אילו נתונים יבחן בית המשפט דרך החלון המציאותי, ואילו מבעד לחלון הוירטואלי... (רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן, פס' 8 לפסק-הדין ( 6.8.2006)). בדומה, השאלה שלפנינו היא אם יבחן בית המשפט דרך "חלון המציאות" הן את הנתונים אודות פנסיית הזקנה הן את הנתונים אודות פנסיית השארים, ורק לאחר מכן יסיט את מבטו לעבר "החלון הווירטואלי"; או שמא עליו לבחון דרך חלון המציאות רק את נתוני פנסיית הזקנה, ואילו נתוני פנסיית השארים ייבחנו לאחר הסטת המבט אל עבר "החלון הווירטואלי" של חוק הפיצויים. כבר בעניין בלומה מן עמדתי על כך שהבחירה בין שתי דרכי חישוב אלה תלויה במידה רבה ב"שיקולים של מדיניות שיפוטית, שבמרכזם שאלת המחיר הכלכלי הראוי להפעלת החוק, מצד אחד, והגשמת העיקרון של החזרת מצבו של הנפגע לקדמותו, ככל האפשר, מצד אחר (ראו: א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים 848 (מהדורה שלישית, 1999); עניין בלומה מן, פס' 10 לפסק-הדין)". 8. בסוגיה שלפנינו, ניכוי פנסיית השארים מפנסיית הזקנה האבודה, בשלב שלפני תחימת הפסדי השכר בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק, מביאה להתאמה קרובה יותר בין סכום הפיצויים שנפסק בפועל לבין סכום ההפסד האמיתי. מכאן ששיטת חישוב זו משרתת טוב יותר את עקרון החזרת המצב לקדמותו. כפי שנפסק בעניין בלומה מן: הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מוציא את עקרונות היסוד של דיני הנזיקין. נהפוך הוא: יש לפרש את ההסדר, עד כמה שניתן ובכפוף להוראותיו המיוחדות, באופן שיעלה בקנה אחד עם העקרונות האלה, בהם מצוי עקרון השבת המצב לקדמותו. פרשנותו הראויה של החוק נותנת כי יש לשאוף להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו במסגרת תקרת הפיצוי הסטטוטורית הקבועה בחוק (שם, פס' 10 לפסק-הדין). מלאכותיותה של שיטת החישוב האחרת, שלפיה מנוכים תשלומי פנסיית השארים לאחר הגבלת סכום הפיצויים בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק, ניכרת בתמריץ של חברת הביטוח דווקא, להביא להגדלת סכום הפיצויים הנפסק בגין הפסדי השתכרות. זאת, כיוון שראש נזק זה מתוחם ממילא בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. 9. גם מבחינה עקרונית, מבלי להיכנס למהות הקשר שבין פנסיית הזקנה לבין פנסיית השארים, לא ניתן לומר כי מדובר בשתי זכויות שהן לחלוטין עצמאיות ונפרדות האחת מן השנייה. שתיהן נובעות מאותו הסדר פנסיוני כולל, שנועד להגן על העובד ועל תלוייו מפני אובדן שכר עקב פרישה וגם מפני מוות בטרם עת. לאחר מותו של העובד, מחליפה פנסיית השארים את פנסיית הזקנה ואין היא משתלמת לשאריו של העובד באופן עצמאי וללא קשר לפנסיית הזקנה. מכך עולה כי ההפסד בפועל אינו עולה על ההפרש שבין פנסיית הזקנה לבין פנסיית השארים. יתרה מכך, אותו גורם הוא שנושא בתשלום בשני המקרים, וחיובו נובע כאמור מהסדר אחד יחיד ולא משני הסדרים עצמאיים. במצב דברים זה, לא ניתן להתעלם מן העובדה שבמקרים מסוג זה, שבו נפטר העובד לאחר יציאתו לפרישה, לא נגרם למשלם הפנסיה חיסרון כיס עקב מותו של העובד ותשלום פנסיית השארים. זאת שכן במקביל, פטור משלם הפנסיה מן החובה לשלם פנסיית זקנה, שהיא בדרך-כלל גבוהה יותר. במצב דברים מעין זה, מתעורר ספק של ממש אם נתונה למשלם הפנסיה זכות שיפוי כלפי המזיק. גם בעבר נתן בית משפט זה ביטוי לקשר שבין פנסיית הזקנה של העובד לבין פנסיית השארים המשתלמת לשאריו וראה בפנסיית השארים כמעין המשך או תחליף לפנסיית הזקנה. כך למשל, בדונו בתביעת שיפוי של קרן הפנסיה כלפי המזיק בגין תשלומי פנסיית שארים, קבע בית המשפט כי "זכות ההשבה... אינה חלה על התקופה שבה היה המנוח יוצא ממילא לגמלאות" (ע"א 331/75 "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פלאצי, פ"ד לב(1) 63, 71 (1977); וראו גם ע"א 760/88 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד מה(2) 196 (1991)). גם מקום בו מדובר בתביעתו של הניזוק, מן הראוי ליתן ביטוי מתאים לקשר הדוק זה. סופו של דבר, הערעור מתקבל. התוצאה האופרטיבית היא שניכוי פנסיית השארים יתבצע בעת חישוב "בסיס השכר" של הפסדי ההשתכרות, טרם תחימתו בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. המשיבה תשא בהוצאות המבקשים ובשכר-טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח. אלמנות / אלמניםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםפנסיהמקרי מוות