עבירות מע"מ של עורך דין

1. הנאשם, עורך-דין הרשום כעוסק מורשה, עומד לדין בגין עבירות לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, אי הגשתם במועד של 17 דו"חות תקופתיים לרשויות מע"מ. מדובר בדו"חות תקופתיים המתייחסים לתקופה שבין חודש ינואר 2008 ועד חודש אוקטובר 2010. 2. ההקראה קבועה הייתה ל-31.1.11, והיא נדחתה לבקשת הנאשם ל-30.3.11. שבתי ודחיתי גם מועד זה ל-5.6.11 נוכח טענת הנאשם כי הגיש ליועץ המשפטי לממשלה בקשה לעיכוב ההליכים המשפטיים נגדו, והוא ממתין להכרעתו. 3. עובר למועד ההקראה 5.6.11, הגיש הנאשם לביהמ"ש מסמך שכותרתו "טיעונים בשאלת האחריות". בטיעוניו הודיע לי הנאשם כי הוא מודה בעובדות שבכתב האישום, אך אינו מודה באחריותו באשמה הפלילית. סבורה הייתי, נוכח כותרת המסמך, כי הנאשם מבקש לקיים הליך הוכחות בשאלת אחריותו הפלילית כדי להוכיח את חפותו. מה גם, שטענתו בדבר "הצדק סביר", נשמעת כטענת הגנה. 4. לא כך עלה מהמשך הטיעונים הכתובים, המגוללים את טרוניותיו הרבות של הנאשם כלפי רשויות מע"מ, טרוניות המתפרשות על פני תקופה ארוכה, משנת 2000 ואילך, על שניסו לגבות את הכספים המגיעים ממנו תוך הטלת ריבית וקנסות, ועל שנקטו כלפיו, כך טענתו, אמצעי גביה מתעמרים ומאיימים, עד שנקלע לקשיים ממשיים. עיקר טרונייתו של הנאשם היא כלפי "בעלת תפקיד מאוד מסוימת במאשימה", אשר "נקטה... באמצעי אכיפה דרסטיים..., ...השליטה טרור בעסקו ובביתו... השביתה את כוח הרצון שלו... השתלטה עליו ועשתה ברכושו ובכספיו בלא הבחנה כבתוך שלה" (סעיפים 3 ו-4 למסמך טיעוני הנאשם). 5. בדיון שהתקיים בתאריך 5.6.11 הוסיף והבהיר הנאשם, כי אמצעי הגביה הקיצוניים שנקטה כלפיו "אותה גברת", הממונה על הגביה, אשר התמנתה מאוחר יותר לממונה האזורית במע"מ, שיבשה את תזרים המזומנים האישי שלו כדי כך שלא מסוגל היה לעמוד בתשלום הדו"חות התקופתיים השוטפים במועד. אם הבנתי נכוחה את כוונת הנאשם, הגם שדבריו נאמרו בלשון רפה, בקשתו היא שאקבע, כי רשויות מע"מ נהגו כלפיו בהתעמרות חריגה ופוגעת, וכי עוצמתה של ההתעמרות בו מבטלת את אחריותו הפלילית, ולחלופין, היא מצדיקה שאחיל לגביו את ההגנה מן הצדק, לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). 6. תגובת ב"כ המאשימה מתועלת לשני ערוצים: בערוץ האחד, טען ב"כ המאשימה, כי כל טענה שמעלה הנאשם ביחס לאחריותו הפלילית אמורה להתברר במסגרת הליך שמיעת הראיות, ורק לאחר שיגיב הנאשם לכתב האישום. ערוץ הטיעונים השני מופנה כנגד החלת ההגנה מן הצדק. ב"כ המאשימה מבקש לדחות את הטענות לגבי התעמרות הרשות בנאשם שכן באלה אין ממש, לא מן ההיבט הפרסונאלי, משמע, הפניית אצבע מאשימה כלפי בעלת תפקיד הממלאת תפקידה על פי דין, ומבצעת את המוטל עליה; וגם לא מן ההיבט המשפטי הצרוף, שכן, לא מתקיימים בעניינו של הנאשם המבחנים הקבועים בפסיקה המצדיקים את החלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק. 7. טרם ניתן לי לעיין בתשובת המדינה דנן, הזדרז הנאשם והגיש מסמך נוסף המחזיק 8 עמודים ובהם 27 סעיפים, וכותרתו: "תשובת הנאשם לתגובת המאשימה". לא ניתנה רשותי להגשת התשובה, ועל כן, התנגד ב"כ המאשימה לקבלת טיעוני התשובה הנ"ל. 8. אדון תחילה בשאלת תחולתה של "ההגנה מן הצדק", כעתירת הנאשם, ואקדים דברים על ההיבט הכללי והנורמטיבי של הסוגיה. סמכותו של בית המשפט הדן בפלילים היא, בידוע, לקבוע את חפותו או את אשמו של נאשם, וכן, את אופן ניהול ההליך הפלילי. למעט המקרים הקבועים בסעיף 149 לחסד"פ, נמנע המחוקק מלהפקיד בידי בתי המשפט את הכוח להחליט על ביטולו של כתב אישום, גם אם נראה לשופט היושב בדין שכתב האישום לוקה באי-סבירות קיצונית, בהיות ניהול המשפט מנוגד באופן מובהק לאינטרס הציבור בג"צ 6302/01 דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו (6) 725]. דוקטרינת ההגנה מן הצדק שבשמה מבקש היום הנאשם את ביטולו של כתב האישום נקבעה כטענה מקדמית בחוק סדר הדין הפלילי, בתיקון משנת תשס"ז (להלן: "התיקון"). תיקון זה, המשולב בסעיף 150 שלאחריו, מקנה לבית המשפט סמכות לביטול כתב האישום או תיקונו במקרה שבו: "הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". 9. נראה בברור כי המחוקק הכליל ברשימת הטענות המקדמיות את הטענה בדבר הגנה מן הצדק, מבלי לקרוא לה בשמה המפורש, והקנה לה מעמד עצמאי, תוך שהוא נוקט במושגים עמומים כ"צדק" ו"הגינות משפטית". ניסוחו הכללי והמופשט של התיקון האמור הותיר בידי בתי-המשפט כר נרחב לפרשנות. על פי כללי הפרשנות, נוהגים בתי המשפט, מן ההיבט הפרקטי, להחיל את המבחנים שנקבעו בסוגיה זו בפסיקת בית המשפט העליון שנקבעה בטרם נכנס התיקון לתוקפו [ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221; בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793, בעמ' 806; בג"ץ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(1) 429; רע"פ 3396/99 נבאסו נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך נו, 439; וכן, ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' דר' א' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (להלן: "ענין בורוביץ")], לרבות, תהליך הריכוך שעברו מבחני העבר בפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון [ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (ניתן ב-4.9.07); ע"פ (מאוחדים) 5672/05, 5679/05 טגר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2007(4), 395 (ניתן ב-21.10.07, להלן: "ענין טגר"). כיום, כדי לזכות בהגנה מן הצדק, אין הנאשם צריך עוד להוכיח "התנהגות שערורייתית" או "התנהגות בלתי נסבלת" כלפיו מצד הרשות, ולא דיכוי או התעמרות מצד הרשות; די שיוכיח קיומה של סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. 10. ניסוח זה מביא אותי לדון בתוכן הערכי שאותו אמור בית המשפט לצקת לתוך הסעיף, מלאכה הכרוכה בהחלת עקרונות וערכים של צדק והגינות, ואיזונם אל מול תכליות נוגדות של המשפט הפלילי, שיסודן באכיפת הדין. חשוב להסביר: דוקטרינת ההגנה מן הצדק מבקשת לאזן בין ערכים ואינטרסים שונים - אינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך הפלילי, מצד אחד, וביניהם, העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עמם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. מצד שני ניצבים אינטרסים השוללים, במקרה קונקרטי כלשהו, את המשך קיומו של ההליך, וביניהם, הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט [עניין בורוביץ', בעמ' 807]. החלתה של הדוקטרינה תלויה בראש וראשונה בהליך של איזון בין האינטרסים השונים בכל מקרה קונקרטי. 11. החלתה של דוקטרינת הגנה מן הצדק, שמשמעותה הימנעות מקיומו של משפט או צמצומו של ההליך, מוצדקת כאשר מתקיים הצורך ליתן מענה לשני סוגים של חששות: כי הנאשם לא יזכה למשפט הוגן, והאחר, לפיו, קיומו של המשפט, אפילו הוגן הוא, עלול לפגוע בחוש הצדק וההגינות [ראו: סיכום ההלכה בענין טגר, בסעיף 108 לפסה"ד]. 12. קשת המקרים בהם עשויה להתעורר סוגיה של הגנה מן הצדק הינה רחבה והנסיבות עליהן משתרעת ההגנה עשויות להיות קשורות הן לשלב ביצוע העבירה והן לשלב החקירה וההעמדה לדין. עם זאת, נפסק, כי גם כאשר יש אינטרס, כאמור, באי ניהול ההליך הפלילי, על בית המשפט לבחון מהם השיקולים שמנגד המצדדים בהעמדה לדין. לענייננו, ראוי להדגיש במיוחד את האמור בעניין בורוביץ (בעמ' 805): "... לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בית המשפט העליון הבהיר בעניין בורוביץ מהו התהליך הפראקטי הראוי לבחינתה ולהפעלתה של ההגנה מן הצדק, וזאת, בשלושה שלבים. עקרונותיהם מפורטים בהרחבה בפסק הדין ובפסיקה שבאה בעקבותיו. 13. אסכם ואומר, כי על פי דוקטרינת ההגנה מן הצדק, כפי שהיא רווחת ונתפסת היום, בהתקיים חשש שהנאשם לא יזכה למשפט הוגן, או, כאשר הגשת כתב האישום וניהולו של המשפט, אפילו הוא הוגן, מקימים חשש לפגיעה מהותית בחוש הצדק וההגינות של בית-המשפט, יש הצדקה להימנע מקיומו של ההליך המשפטי. קשת המקרים בהם עשויה להתעורר סוגיה של הגנה מן הצדק הינה רחבה, והנסיבות עליהן משתרעת ההגנה עשויות להיות קשורות הן לשלב ביצוע העבירה והן לשלב החקירה וההעמדה לדין [ראו גם: י' נקדימון, הגנה מן הצדק, בעמ' 412-173]. כך, עשויה דוקטרינת ההגנה מן הצדק לחול, בין היתר, אם שוכנע בית-המשפט בצדקת טענתו של הנאשם כי ההחלטה להעמידו לדין חרגה בבירור ממתחם הסבירות (עניין טגר, סעיף 108; עניין בורוביץ', סעיף 22). יחד עם זאת, ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק הוא מהלך קיצוני ביותר; בית המשפט לא יזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. זאת, משום שלהחלתה של הדוקטרינה עלולות להיות השלכות בלתי רצויות מבחינתו של הציבור [דנ"פ 3039/02 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 337, 342]. 14. מן הכלל אל הפרט. הנאשם טען, כאמור, כי סבל מהתעמרות מצד רשויות מע"מ, וכי מדובר בהתעמרות קשה, אשר באה לידי ביטוי בגביית מסים "מוגברת", באכיפה ברוטאלית, ובעיקר, בסירובן של רשויות מע"מ (ובמיוחד אותה "בעלת תפקיד מסויימת") לוותר על תוספות מעיקות של קנסות, הפרשי הצמדה וריבית. אני סבורה כי דין טענות הנאשם להידחות על הסף. 15. הפרטים שתיאר הנאשם במסמך טענותיו, וכל ההליכים שננקטו כלפיו, אינם מצביעים על כך שנפל פגם בהתנהגות רשות המסים כלפיו. מדובר, להבנתי, בהליך גביה מסודר, שיסודותיו בחוק מע"מ ובתקנותיו, והוא התנהל כדת וכדין. לא היה פרט שתואר בטיעוני הנאשם אותו אוכל להגדיר כ"התעמרות קשה", או, כ"התנהגות זדונית ופסולה" כלפי הנאשם. 16. לא אחדש דבר אם אומר כי זכותן של רשויות המס לאכוף את חוקי המס בדרך ובאמצעים שקובעים חוקי המס והתקנות שהותקנו מכוחם. אם בוצעו עיקולים על קניינו של הנאשם, ואם הושתו על הנאשם במהלך השנים הרלוונטיות ריביות או הפרשי הצמדה וקנסות, אלה היו מעוגנים, לדברי ב"כ המאשימה, בחוקי המס, וננקטו כדין כלפי מי שנחשב בעיני הרשויות עבריין מס לאורך שנים רבות. 17. מעדיפה הייתי להימנע מלעסוק בהתנהלות הנאשם כלפי רשויות המס לאורך התקופה, במיוחד כך, משום שההליך הפלילי עומד בראשיתו. ואולם, משעורר הנאשם את הסוגיה, מן הסתם אינו מצפה שאתעלם מתגובת המאשימה לטענותיו. אשר על כן, מתשובת המאשימה עולה, כי הליכי האכיפה ננקטו כלפי הנאשם משום שביצע משך עשר שנים עבירות לפי חוק מע"מ. 18. עוד השיב ב"כ המאשימה לטיעוני הנאשם, כי רשות המסים מיתנה עמדתה כלפי הנאשם לא אחת. דוגמאות ניתנו ואין צורך לפרט. למרות זאת, עמד הנאשם במריו, והמשיך במחדליו, משמע: אחור קבוע ומתמשך בהגשת הדו"חות התקופתיים לרשויות מע"מ, עד שלא נותרה ברירה והוגש כתב האישום. בנסיבות אלה, לא יכול הנאשם לטעון כי עמד בקריטריונים המצדיקים מיתון נוסף ביחס כלפיו, קרי: ויתורים על קנסות וריביות שצברו חובותיו. 19. אשר למסמך התשובה שהגיש הנאשם למרות שלא נתקבלה רשותו של בית המשפט. לפנים משורת הדין בחנתי את האמור בתשובה, ולהתרשמותי יש בו חזרה רבתי ומורחבת על כל שנאמר בכתב הטענות המקדמי ובדיון בעל פה. אין בו תוספת מהותית או משמעותית לכל שנאמר. אין בו להאיר את עיניי בדבר קיומן של נסיבות אחרות, נוספות, המצדיקות את ביטולו או את צמצומו של ההליך הפלילי. 20. סיכומו של דבר: לאחר בחינת הטענות, ובהינתן העובדה שרשויות מע"מ נהגו בנאשם על פי הסמכות המוקנית להם בדין; לא מצאתי פסול מוכח בהתנהלותן של הרשויות כלפי הנאשם. לא הוכחה התנהגותן הנפסדת או המתערמת כלפיו, וגם לא הוכח קיומו של פגם כלשהו ביחס לנאשם, גם אם ירדו לרכושו בהטלת עיקולים. בודאי שלא אוכל לקבוע, כדרישת הנאשם, קיומו של קשר סיבתי בין אותה התנהגות נפסדת ומתעמרת שמייחס הנאשם לרשויות מע"מ לבין פגיעה מהותית בזכויותיו, או, שהתנהגות רשויות מע"מ הביאה או גרמה לכך שנבצר בעדו להגיש את הדו"חות התקופתיים במועדם. בנסיבות אלה, אני רואה להעדיף את האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך הפלילי, לרבות, העמדתו לדין של הנאשם, לצורך שמירה על האינטרסים המצדיקים קיומו של הליך פלילי. אחזור ואדגיש, כי ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק נחשב מהלך קיצוני ביותר; בית-המשפט מונחה שלא להיזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. 21. הבקשה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק - נדחית. משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום, והוא מבקש לטעון לחפות מאשמה, ייקבע מועד לשמיעת הראיות בעניין זה. בשל תקלת מחשב במועד הדיון לא ניתן היה להפיק את ההחלטה באמצעות נט-המשפט. המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים. ניתנה היום, כ"ו חשון תשע"ב, 23 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. עורך דיןמיסיםעבירות מסמע"מ (מס ערך מוסף)