מבוא לפניי בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. רקע כללי וטענות הצדדים; התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 29.12.02. ביום 25.12.09 הגישה התובעת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפלת"ד"], בת.א. 31343-12-09, בבית משפט השלום בתל אביב [להלן - "התביעה המקורית"]. ביום 17.5.10, נמחקה התביעה המקורית בשל חוסר מעש, כאמור בהחלטת מנהלת המדור בביהמ"ש בתל אביב. ביום 26.4.11, הגישה התובעת תביעתה מחדש, בת.א. 31772-04-11 [להלן -"התביעה השניה"]. לטענת התובעת, בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 [להלן - "חוק ההתיישנות"], לא תבוא במניין הימים לחישוב תקופת ההתיישנות, התקופה שבין הגשת התביעה לבין מחיקתה. ובהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות לא תסתיים לפני שעברה לפחות שנה אחת מיום סיום התקופה שלא נמנית בחישוב תקופת ההתיישנות. סעיף 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות מורים כדלקמן: "15. תובענה שנדחתה הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. 16. תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב." האם ס' 15 לחוק ההתישנות חל גם על תביעה שנמחקה? מטעימה התובעת וטוענת, כי התובענה המקורית הוגשה, כאמור, ביום 25.12.09, היינו, 4 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות, וביום 17.5.10 נמחקה התובענה מפאת חוסר מעש. דהיינו, כך לשיטתה, היה עליה להגיש תביעתה מחדש בתוך שנה ו- 4 ימים, כלומר, עד ליום 18.5.11. מאחר שהתביעה הוגשה בשנית ביום 26.4.11, יוצא אפוא, כך לטענת התובעת, כי הוגשה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך יש לדחות בקשת הנתבעת לדחייתה על הסף. מנגד, סבורה הנתבעת, כי יש ליתן משקל לכך שהתביעה המקורית [31343-12-09] הוגשה 4 ימים בלבד עובר לתום תקופת ההתיישנות, ותוך שיהוי קיצוני במיוחד. לעניין סעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות, טוענת הנתבעת, כי הסעיפים פורשו בפסיקה, באופן כזה שהמינוח "נדחתה", כפי שמופיע בסעיף 15, אינו כולל בחובו תובענה שהופסקה או נמחקה, ועל כן סעיפים אלו אינם חלים על המקרה דנא, וממילא אין בידם כדי לסייע לתובעת. דיון והכרעה; מבוא סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות קובעים תקופת התיישנות בת 7 שנים מיום עילת התובענה. במקרה דנן, מאחר שהמדובר בתביעה בגין תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, הרי שעילת התובענה נולדה במועד התאונה, היינו, ביום 29.12.02. אין מחלוקת כי התביעה המקורית הוגשה בשיהוי ניכר - 4 ימים בלבד לפני חלוף תקופת ההתיישנות. כן אין חולק כי נמחקה מחוסר מעש ביום 17.5.10, והוגשה מחדש ביום 26.4.11. המחלוקת שנטושה בין הצדדים הינה בדבר חלותם של סעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות על המקרה דנא, ובאופן ספציפי - פרשנות המונח "נדחתה" שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות, וככל שחל- האם במקרה דנן הוראת ס' 16 מאריכה את תקופת ההתיישנות בשנה אחת נוספת. הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שעניינה הפסקת מרוץ ההתיישנות , הינה נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין במובן הזה: היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה, בלא שחל עליה עקרון מעשה בית דין, להגיש תביעה חדשה באותה עילה, ובלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות [ראה ע"א 1650/00 זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון (2003); להלן - פרשת זיסר]. הנה כי כן, ההסדר האמור, נועד להקל על תובע המבקש למצות את יומו בביהמ"ש ולקבל הכרעה שיפוטית לגופה, בלא שתעמוד כלפיו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת התדיינות קודמת, אשר מסיבות שונות, לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ועל כן אינה מהווה מעשה בית דין. יוצא אפוא, כי עיכוב מירוץ ההתיישנות על פי ס' 15, הינו מצב בו פסק הדין שניתן אינו מקים מעשה בית דין [ע"א 2215/00 ג'ורי נ. דנגור, רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ. מחמוד,]. לעניין המקרים החוסים תחת הוראת סעיף 15, והמצויים במחלוקת בין הצדדים בבקשה דנא, נקבע בפרשת זיסר כי "למסגרת זו ניתן להכניס מצבים שבהם כתב תביעה נמחק משום שאינו מראה עילת תביעה...או מקום שתביעה נמחקת מחמת חוסר מעש. במצבים מסוג זה, פשיטא הוא, על פי סעיף 15, כי תקופת ההתדיינות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה, לא תובא במניין תקופת ההתיישנות...בית המשפט הרחיב את משמעות הדיבור 'תובענה שנדחתה' בסעיף 15 כדי לכלול בו מקרים שבהם מגיעה תובענה לקצה מכוח החלטת בית המשפט, גם אם לא נדחתה, כגון כאשר התובענה הופסקה..." [ההדגשות שלי ה.י]. ראה גם בע"א 502/88 אדמונד שמעון נ. עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל (1990), שם נקבע כי יש לקבל ולאשר את קביעת הערכאה הראשונה, לפיה יש לפרש את הוראת סעיף 15 כך שהיא חלה "גם על הליך שנמחק, ולא רק, כלשון הסעיף, על הליך שנדחה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה". עוד נאמר שם כי "בינתיים נפסק ברע"א 68/89 כי יש לתת למונח 'נדחתה' בסעיף זה משמעות רחבה, באופן שיכלול את כל המקרים בהם מגיעה תובענה לקצה מכוח החלטת ביהמ"ש, ובכלל זה גם מחיקה". מן האמור לעיל עולה אפוא, כי הדין עם התובעת בטענתה, לפיה במקרה דנא, התקופה שבין הגשת התביעה לבין מחיקתה, לא תבוא בחישוב תקופת ההתיישנות, כאמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. האם ס' 16 לחוק ההתיישנות, אכן מאריך את תקופת ההתיישנות? לטענת הנתבעת, כווונת המחוקק כפי שפורשה בפסיקה הינה כי בקבוצת המקרים הנכללים בס' 16 לחוק ההתיישנות יש לכלול אך ורק את אותם מקרים בהם התביעה "מתעכבת" בשל נסיבות אוביקטיביות שאינן בשליטת התובע. הנתבעת מפנה בעניין זה להחלטת כבוד השופטת כ. ג'דעון מיום 11.4.05 בבש"א 3944/05 עיריית אום אל פחם נ' אגבריה רוקיה יוסף שקבעה כי משהתובע עשה שימוש לרעה בהליכי משפט - דין תביעתו להדחות וזאת על אף הוראת ס' 16 לחוק ההתיישנות. התובעת משיבה כי הנסיבות שנדונו בפרשת עיריית אום אל פחם שונות. אכן, יש ממש בטענות התובעת לפיהן הנסיבות שנדונו שונות מהמקרה דנן שכן בפרשת עיריית אום אל פחם נמחקה התביעה מספר פעמים בשל מחדלי התובעת, בעוד שבמקרה דנן נמחקה פעם אחת בלבד. במקרנו אנו, כפי שנטען ע"י התובעת, ההתראה בדבר המחיקה מחוסר מעש לא הגיעה לידיה וזו נתנה משלא הוגש כתב הגנה. עיון בהצעת החוק לחוק ההתיישנות מעלה כי מטרת המחוקק בהציעו את סעיף 16 היתה להוסיף "...הוראה חדשה לפיה אם נדחתה תביעה ללא דיון בגופו של ענין, אלא על סמך טענות פרלימינריות כגון חוסר סמכות וכדו', לא יובא במנין תקופת ההתיישנות אותו פרק זמן שבין הגשת התביעה ודחייתה כדי לא לקפח את בעל הדין שהפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת התביעה". (עמ' 285 להצעת חוק ההתיישנות חוברת 212 מיום 13.6.57). ההוראות המאריכות את תקופת ההתיישנות מעניקות תקופת "גרייס" לתובע שלא ישן על זכויותיו. איני סבור כי כוונת המחוקק היתה להאריך התקופה מעבר לקבוע בחוק ההתיישנות וללא אבחנה. בעניין זה אין לי אלא להפנות לנימוקי החלטתה של כבוד השופטת ג'דעון בכל הנוגע לכוונת המחוקק בסעיף 16 לחוק ההתיישנות. וכדבריה: "גם הרעיון העומד מאחורי סעיף 16 לחוק ולפיו מוארכת תקופת ההתיישנות לתקופה של שנה מהיום שבו חדל העיכוב, בא לאזן בין האינטרסים השונים של הצדדים, ולמנוע מתובע - שעשה את כל הדרוש ממנו בהליך הקודם - מצב שבו ייבצר ממנו מלהגיש תביעה חדשה מחמת תקופה קצרה שנותרה לו במניין תקופת ההתיישנות, מהיום שבו חדל העיכוב ( ראה ע"א 2215/00, דני ג'ורי נ' דייזי דנגור, פ"ד נו(3), 932 ). סעיף זה לא בא ל"העניק פרס" ולהאריך באופן אוטומטי את תקופת ההתיישנות למשך שנה אחרי שנה, למי שזנח מדי פעם את תביעתו, כמו במקרה דנן". ( ס' 10 להחלטה). על פי האמור, על התובעת היה להגיש תביעתה השניה, עד ליום 18.5.11. התביעה הוגשה ביום 26.4.11, ומשכך אין לי אלא לקבוע כי התביעה הוגשה כדין, ובטרם חלפה תקופת ההתיישנות, גם אם תוך שיהוי ניכר מצד התובעת. משכך, דין בקשת הנתבעת להידחות. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות. בשולי הדברים ולמעלה מהדרוש אעיר כי הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות עלולה לשמש פתח לשימוש לא נאות. אבהיר: לעיתים, תוך ניהול תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, עותר תובע לתיקון תביעתו ע"י הוספת עילה חדשה. מקום בו הבקשה לתיקון מוגשת לאחר שהעילה הנוספת התיישנה- בקשתו תדחה מחמת התיישנות, בנימוק כי לו היה מגישה באותה נקודת זמן בה מוגשת בקשת התיקון- בקשתו היתה נדחית מחמת התיישנות. במקרים מסוג זה, תובע המודע לכך כי בקשתו צפויה להדחות, עלול להמנע מהגשתה, למחוק תביעתו, או לגרום באמצעות מחדל למחיקתה מחוסר מעש, ולהגישה מחדש בתוך 12 חודשים ממועד מחיקתה, תוך צירוף העילה הנוספת. במקרה שכזה מוארכת תקופת ההתיישנות לפחות בשנה מעבר למועד מחיקתה ובכך מוארכת תקופת ההתיישנות ומוסר המחסום להוספת עילה נוספת. סבורני כי הוראת ס' 16 לחוק ההתיישנות לא נועדה לכך. ניתנה היום, ו' בתשרי תשע"ב, 4 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. התיישנות