בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת איילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור גב' פליצ'ה פלד ומר יצחק תומר; ב"ל 09-07-4481), בו נדחתה תביעת המערער כנגד החלטת המוסד לשלול את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש מרץ 2008 (להלן - התקופה הרלבנטית). ביום 28.1.2009 הודיע פקיד התביעות של המשיב (להלן - המוסד) למערער על שלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה לתקופה האמורה, מן הנימוקים הבאים: "...לפי הצהרתך מיום 15/1/09 הסתבר שבשימושך רכב מס' 7491019 לצרכים רפואיים שלך, על פי המסמכים הרפואיים שהוצגו בפני רופא המוסד, אין עדות לכך שיש צורך בשימוש ברכב לצרכים רפואיים. סעיף 9א(א), (ב) לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 קובע כי מי שבבעלותו או בבעלות ילד הנמצא עימו רכב מנועי לא יהיה זכאי לגמלה...". כנגד החלטה זו הגיש המערער תביעתו לבית הדין האזורי. בפסק דינו פירט בית הדין האזורי את העובדות הרלבטיות לתביעה שבפניו, כדלקמן:  "אין מחלוקת כי לתובע בעלות על רכב מסוג קרייזלר אשר מספרו 7491019, רכב משנת ייצור 1996. בתאריך 6/3/08 הגיש התובע תביעה לנתבע לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. בטופס התביעה ציין התובע ברובריקה העוסקת ברכב כי - "רכב בבעלותי אך לא בשימוש". לשאלה האם הרכב נדרש לצרכים רפואיים שלו או של בני משפחתו ציין התובע בטופס התביעה את התשובה בחיוב והוסיף: "הרכב לא בשימוש בגלל שהפקדתי רישיונות לרשות התחבורה בכרמיאל - ראה אישור". התובע צרף לכתב התביעה אישור מרשות הרישוי לפיו רישיון הרכב הופקד בתאריך 13/3/06. התובע צרף לכתב התביעה אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה מיום 9/2/08, בגין הצתת רכב. בתאריך 15/1/09 פנה הנתבע לתובע וביקש כי זה האחרון ימציא לו מסמכים בדבר השימוש ברכב לצרכים רפואיים. עקב זאת, שלח התובע בו ביום מכתב לנתבע בו ציין: "השתמשתי ברכב הנ"ל קרייזלר נאון 7491019 לצרכים רפואיים כל הזמן. עד היום. נא לבדוק שימוש ברכב לצרכים רפואיים".   יצוין כי רופא הנתבע בדק אם יש להכיר בבעלות ברכב לצרכים רפואיים וקבע שבמסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו אין עדות לכך שיש צורך בשימוש ברכב לצרכים רפואיים או שיש תוכנית טיפולית המצריכה שימוש ברכב לצרכים רפואיים. בדיון שהתקיים ביום 30.12.09 הסביר התובע את מצבו של הרכב כדלקמן: "קניתי את הרכב הזה בזמנו ב-62,000 ₪. כעת שוויו 2,000 ₪. הוא שרוף וגרוטאה. אפשר להניע את הרכב. המצב של הרכב מבחוץ - הוא שרוף והזכוכית שבורה. השמשה הקדמית שבורה. הפנסים שבורים. המנוע שלו בסדר. כשבית הדין שואל אותי מדוע אינני מוכר את הרכב ולא מכרתי אותו מאז שהפקדתי את הרישיון, אני עונה שהיתה לי תאונת דרכים לפני 8-7 שנים, ואני גם סובל מכאבי גב וסכרת. מאז ומתמיד, 5 או 6 תביעות הגשתי, כל פעם ציינתי שיש לי רכב. אם היו אומרים לי מלכתחילה שהבעיה שבגינה אינני מקבל קצבת הבטחה, זה הרכב, הייתי מוכר אותו כבר אז. אני משאיר את הרכב עכשיו כי אולי הבן שלי יצטרך אותו ואז אקח כספים מאחי כדי להשתמש בו. גם אני אצטרך אותו בשביל צרכי הרפואיים". יצויין, כי בחקירתו הנגדית השיב המערער על השאלה מדוע העדיף להפקיד את רשיונות הרכב ולא למכור או לתקן אותו, כי "עד היום לא הזיק לי הרכב שיהיה בבעלותי אם העלות שלו 1,000-2,000 ₪ אז לא אכפת לי שהוא ישאר אצלי ואם אני אצליח לתקן אותו וירשו לי לתקן אותו, למה שאני אחפש רכב חדש שעולה 50,000 ₪, כיום אין ביכולתי לרכוש רכב." בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי השאלה שעומדת לדיון בפניו היא האם יש לראות ברכבו של המערער גרוטאה, אשר לא ניתן לעשות בה כל שימוש או למוכרה, ומשכך אין בה כדי לשלול את הגמלה. בית הדין קבע, כי מעדותו של המערער לא ניתן היה להתרשם כי הרכב במצב של גרוטאה, שכן אף המערער סבר שלאחר תיקוני פחחות, צבע והחלפת השימשה והפנסים הרכב יהיה כשיר לנסיעה, ועל פי עדותו, הוא אינו מוכר את הרכב אלא משאירו אצלו, על מנת שהוא או בנו יוכלו לעשות ברכב שימוש עתידי. משכך קבע בית הדין האזורי כי המערער לא הוכיח כי הוא זכאי לתשלום גמלת הבטחת הכנסה על אף הבעלות ברכב. בית הדין האזורי ציין, מבלי לגרוע מקביעתו האמורה, כי לעניין המכתב מיום 15.1.09, הוא מקבל את גרסת המערער לפיה הוא לא התכוון לכך שהוא עשה שימוש ברכב, אלא התכוון לעתיד, דהיינו - כי אם יאושר לו על ידי רופא המוסד, בעתיד יעשה שימוש ברכב לצרכים רפואיים. עוד ציין בית הדין האזורי, כי במקרה דנן לא מתקיים החריג המפורט בס' 9א(ג)5(א) לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 (להלן - החוק), לענין הפקדת רישיון הרכב, שכן המערער לא הוכיח שהוא אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי עקב מחלתו. לאור האמור דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. ההליך בפנינו בערעורו טען המערער, כי במהלך הדיון בפני בית הדין האזורי, צומצמה המחלוקת בין הצדדים, בהסכמתם, רק לעניין השימוש ברכב, והאם הרכב ראוי לשימוש. בית הדין האזורי הורה למוסד להמציא אסמכתאות לפסקי דין העוסקים בשאלה האם עצם הבעלות על רכב מצדיקה שלילת הבטחת הכנסה, אולם המוסד לא צירף כל אסמכתא כזו, ומשכך לדידו השאלה שנותרה במחלוקת הינה שאלת השימוש ברכב. עוד טען המערער, כי הוכיח כי מדובר ברכב שהינו בגדר גרוטאה, שכן התיקונים שהיה עליו לבצע ברכב עלו פי כמה על שוויו למכירה. ההוכחה לכך היא שביום 11.8.2010 מכר המערער את רכבו כגרוטאה למקום שמתעסק בחלקי חילוף, וקיבל תמורתו 1,000 ₪ בלבד. עוד טען המערער, כי החריג הקבוע בסעיף 9א(ג)5(א) לחוק אכן מתקיים בעניינו, משנקבעו לו 39% נכות רפואית, ויש לו החמרה במחלת הסכרת. לחילופין טען המערער, כי היה על בית הדין להורות על קיזוז שווי הרכב מגמלת הבטחת ההכנסה שהיה עליו לקבל, ולהורות על תשלום היתרה. בישיבת קדם הערעור חזר ב"כ המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור, וביקש להדגיש כי אין מחלוקת שלא מדובר ברכב לצרכים רפואיים בתקופה הרלבנטית לתביעה. ב"כ המוסד טענה, כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא, וכי משמדובר בבעלות על רכב, השאלה אינה האם נעשה שימוש קבוע ברכב, אלא האם ניתן היה להשתמש ברכב, נוכח מצבו. בענייננו טענה ב"כ המוסד כי מדברי המערער עצמו עולה כי ניתן היה להשתמש ברכב, לאחר תיקונו, וכי עלות התיקונים איננה רלבנטית. עוד טענה, כי לא הוכח עניין ההצתה, וכי עצם הפקדת רשיונות הרכב או אי חידוש הביטוח לא הופכים את הרכב לבלתי שמיש, שאם לא תאמר כן אז יוכל כל תובע גמלה להפקיד את רשיון הרכב או לבטל את הביטוח כדי להיות זכאי לגמלה. באשר למכירת הרכב כגרוטאה טענה ב"כ המוסד כי המערער יכול היה לעשות אותו דבר גם במהלך ההליך בפני בית הדין האזורי. העובדה שהמכירה נעשתה לאחר מתן פסק הדין אינה מעידה על היעדר שימוש ברכב בתקופה הרלבנטית לתביעה. המערער ביקש להוסיף דברים בעצמו, וטען כי הפסיק להשתמש ברכב עוד בשנת 2003, וכי הפקיד את רשיון הרכב בשנת 2004. עוד טען כי לא תיקן את הרכב משום שחלקי החילוף היו יקרים יותר מעלות הרכב עצמו. בתום ישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים כי טיעוני ב"כ המוסד לפרוטוקול ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמה, כי המערער יגיש סיכומיו בכתב, וכי לאחר מכן יינתן פסק הדין על ידי המותב על סמך הסיכומים וכל חומר התיק. המערער חזר בסיכומיו, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת, בעיקרו של דבר, מטעמיו של בית הדין האזורי בפסק דינו, עליהם נוסיף מילים מספר. ראשית ייאמר, כי הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי בדבר היותו של הרכב גרוטאה אם לאו, ובדבר התקיימותו לגביו של סעיף 9א'(ג)(5)(א). ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ולא מצאנו מקום לעשות כן אף במקרה שלפנינו, מן הטעמים שיובאו להלן. לשם הבהרת התמונה נביא כאן את ההוראות הרלבנטיות מתוך סעיף 9א' לחוק, העוסק בהכנסה מנכס שהוא רכב מנועי: 9א. (א) בסעיף זה, "רכב" - רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה, שבבעלות התובע או שבשימושו של התובע או ילדו הנמצא עמו, למעט אופנוע. לענין חוק זה רואים, בכפוף להוראות, סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות, סעיף קטן זה. לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם מתקיים אחד מאלה -... התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע השר; לענין זה, "בן משפחתו" - מי שהתובע מסיע אותו לטיפול רפואי, כאמור בפסקה זו והוא בן זוגו, בנו, בתו, או הורהו של התובע, ובלבד שלבן משפחתו כאמור, אין רכב נוסף; ... ... רישיון הרכב הופקד אצל הרשות המוסמכת להוציא אותו רישיון, וכל עוד הרישיון מופקד מתקיים אחד מאלה: התובע אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגלל מחלה, ובלבד שהתקופה שבה יראו את הרכב כנכס שלא מופקת ממנו הכנסה כאמור בסעיף קטן (ב), לא תעלה על שישה חודשים מהיום שהגיש את התביעה לגמלה; כלומר, על מנת שהבעלות על רכב, או שימוש קבוע בו, לא תהווה עילה לשלילת גמלת הבטחת ההכנסה, על המבוטח לעמוד באחד התנאים המנויים בסעיף 9א'(ג) לחוק. לענייננו, משהמערער לא הוכיח שימוש ברכב לצרכים רפואיים, שכן רופא המוסד לא אישר לו רכב לצרכים רפואיים, וכעולה מטענותיו בפני בית הדין הוא אף אינו טוען לכך, התנאי האחר שיכול היה להיות רלבנטי לגביו הוא התנאי המנוי בסעיף 9א'(ג)(5), העוסק במקרה שבו רישיון הרכב הופקד, כפי שנעשה על ידי המערער. לעניין זה יש לציין, כי בעדותו בפני בית הדין האזורי העיד המערער כי הפקיד את רישיון הרכב בשנת 2006, בעוד שבפנינו טען כי הפקיד את הרישיון בשנת 2004. מכל מקום, המערער לא הוכיח כי הוא אינו מסוגל לעבוד בכל עבודה שהיא בגלל מחלה, משלא הוצגו כלל אישורים רפואיים לעניין זה. באשר לטענות המערער כי נקבעו לו 39% נכות רפואית (בנכות כללית) וכי הוא סובל מהחמרה במצבו, הרי שאין בכך הוכחה של מצב תפקודי המעיד על אי מסוגלותו לעבודה. ככל שהמערער סובל מהחמרה במצבו, עליו לפנות למוסד בבקשת החמרה, ככל שיהיה מעוניין בכך. מכל מקום, אין בכך משום הוכחה לגבי התקיימותו של סעיף 9א'(ג)(5) לחוק. לאור האמור, לעובדה שהמערער הפקיד את רישיון הרכב אין נפקות משפטית לגבי זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה, חרף היותו בעליו של רכב. משכך, צדק בית הדין האזורי כאשר קבע כי השאלה היחידה שנותרה לדיון היא השאלה האם מדובר ברכב שהינו בגדר גרוטאה, אם לאו. זאת, בהתאם להלכה שמצאה את ביטויה, בין השאר, בפסק הדין בעניין יריב לוי (עב"ל 208/05 יריב לוי - המל"ל, ניתן ביום 26.3.2006), לפיה "בעלות ברכב שלא ניתן לעשות בו שימוש, או למוכרו, היא כשלעצמה אינה עילה לשלילת הגמלה". באשר לטענותיו של המערער לעניין זה יובהר, כי עיון בחומר התיק מעלה כי אמנם בית הדין האזורי הורה למוסד לצרף אסמכתאות לסיכומיו, אולם לא נרשם פירוט לאיזה עניין. מכל מקום לסיכומיו של המוסד בבית הדין קמא צורף פסק דינו של הנשיא רמי כהן בב"ל (חיפה) 09-03-16146 עזאם חידר - המל"ל (ניתן ביום 18.4.2010), שם הוכח כי מדובר ברכב שהינו גרוטאה, מה שאין כן בענייננו, כפי שיובהר להלן. משכך צדק בית הדין האזורי כאשר קבע כי השאלה העומדת לדיון איננה שאלת השימוש ברכב, שהיא השאלה שעולה כאשר הרכב איננו רשום על שם המבוטח. כאן אין חולק כי המערער הוא הבעלים של הרכב, ומשכך השאלה היא האם מדובר ברכב שהינו גרוטאה, ומשכך איננו מהווה עילה לשלילת גמלת הבטחת הכנסה, כאמור. באשר לשאלת היותו של הרכב גרוטאה ייאמר, כי מעדותו של המערער עצמו עולה כי הרכב לא היה בגדר גרוטאה, אלא ניתן היה לתקנו ולעשות בו שימוש רגיל לאחר התיקון, וכי הרכב יכול היה לשמש לנסיעה גם לפני התיקון. עוד העיד המערער כי שמר אצלו את הרכב, למרות שבינתיים ערכו הולך ויורד, משום שקיווה לתקנו ולמסרו לשימוש בנו או לשימושו הוא. בעניין זה צדקה ב"כ המוסד בטענתה כי אין חשיבות לעלות התיקון. מה גם שכפי העולה מהמסמכים שהגיש המערער, אין מדובר בתיקון יסודי, כגון תיקון מנוע או שלדה, אלא בתיקוני מרכב קלים יותר כגון החלפת צמיגים, תיקון פנסים, החלפת שמשה וכיוצא באלה. מכל מקום, בית הדין האזורי הגיע לכלל מסקנה כי אין מדובר ברכב שהוא בחזקת גרוטאה, על אף שרשיון הרכב הופקד, ועל אף שהרכב אינו מבוטח, ולאור האמור לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו זו. יוער לעניין זה, כי טענתו של המערער לפיה הרכב הוצת, לא הוכחה בפני בית הדין האזורי. באשר לעובדה שהמערער מכר את הרכב כגרוטאה לאחר מתן פסק הדין האזורי ייאמר, כי אין בכך כדי לשנות ממסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה בתקופה הרלבנטית לתביעה היה המערער יכול לתקן את הרכב ולעשות בו שימוש, ומשכך הוא אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה באותה תקופה. עם זאת, פתוחה הדרך בפני המערער להגיש תביעה חדשה למוסד נוכח מכירת הרכב. לאור האמור, מתאשר בזאת פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ח תשרי התשע"ב (26 אוקטובר 2011), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.  נילי ארד,נשיאה, אב"ד יגאל פליטמן,סגן נשיאה ורדה וירט-ליבנה,שופטת נציג העובדים, מר שלום חבשוש נציג המעבידים, מר יורם בליזובסקי רכברפואהשימוש ברכב