בכתב התביעה נתבע סעד כספי בגין מספר ראשי נזק, ועל פי הנטען, הסכום הכולל שהתובע זכאי לו בגינם עולה על הסכום שנתבע, וזאת בשל החלטת התובע להפחית את סכום התביעה, כדי להפחית את סכום האגרה שבו יחויב. השאלה נושא החלטה זו היא, כיצד ייקבע סכום האגרה שעל תובע לשלם בנסיבות אלו. העובדות הצריכות להחלטה זו 2. בכתב התביעה שהוגש ביום 20.1.2009 עתר התובע לסעד כספי בסך של 600,000 ₪, בגין נזקים שונים שלטענתו, הסבה לו הנתבעת בכך שניהלה נגדו הליכים פליליים שהיו קשורים בעסק שאותו הוא מנהל ושמהם זוכה. הסכום הנתבע לווה בהערה כי נקבע "לצרכי אגרה בלבד". בפירוט נזקיו (חלק ד.v בכתב התביעה), פירט התובע שישה ראשי נזק שונים, שבגינם לטענתו, הוא זכאי לסעד כספי ושסכומם הכולל הוא 1,000,000 ₪, לפי פירוט זה: ציוד וחלפים שניזוקו - 200,000 ₪; הפסד בגין ביטול התקשרות עם המשטרה - 325,000 ₪; הפסדי הכנסה - 175,000 ₪; פגיעה במוניטין - 250,000 ₪; הוצאות אחרות - 50,000 ₪ (יוער שבתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע, עלה הסכום הנתבע בגין הציוד והחלפים שניזוקו והועמד על סך של 223,156 ₪. כך גם נטען שההפסד בגין ביטול ההתקשרות עם המשטרה הוא בסך של 481,230 ₪. בהתאם לכך, סך כל נזקיו של התובע הועמד על סך של 1,129,386 ₪). 3. כתב ההגנה הוגש ביום 23.9.2009 וקדם משפט ראשון התקיים ביום 22.3.2010. בדיון זה הסכימו הצדדים שתובענה תופנה להליך של גישור. ביום 28.4.2011 הודיעו הצדדים שהליך הגישור לא הצליח. כדי לייעל את ההליכים בתובענה, נקבע שהצדדים יסיימו את כל ההליכים המקדמיים וכן יגישו תצהירי עדות ראשית עוד קודם לקדם המשפט הראשון, שנקבע ליום 15.9.2011, ונדחה על-ידי בית המשפט ליום 25.9.2011 (החלטות מיום 29.4.2011 ומיום 3.5.2011). 4. בקדם המשפט (שהתקיים ביום 25.9.2011) העליתי מיוזמתי את השאלה נושא החלטה זו. הפניתי את תשומת לבו של בא-כוחו של התובע לכך שלכאורה, לא שולמה אגרה מספקת, ולפיכך עליו לשלם את הפרש האגרה ולחלופין, עליו לתקן את הסכומים הנתבעים בגין כל אחד מראשי הנזק, כך שהסכום הנתבע בגין כל ראשי הנזק במצטבר, לא יעלה על הסכום הכולל שנתבע. זאת מאחר שבמצב התביעה הנוכחי, הגם שבכל מקרה התובע לא יוכל לזכות בסכום העולה על הסכום שבגינו שולמה אגרה, בפועל, על הנתבעת להתגונן מפני חלקים מתביעה שלא שולמה בגינם אגרה נאלץ. כך גם נדרש בית המשפט לברר תביעה שבה נתבע סכום כולל שלא שולמה אגרה עבור כולו. בא-כוח התובע חלק על עמדת בית המשפט, ומטעם זה נקבע מועד שעד אליו נדרש הוא להודיע אם הוא מתקן את סכום התביעה, או מבקש להשלים את האגרה בהתאם להערת בית המשפט בעניין. כן נקבע מועד שעד אליו תשיב הנתבעת לנושא האגרה או לנושא תיקון כתבי הטענות, בהתאם להודעה שיודיע בא-כוחו של התובע. 5. ביום 9.10.2011 הוגשה הודעת התובע שבה נימק מדוע לטענתו, עמדת בית המשפט שגויה, וכי אינו צריך להשלים את סכום האגרה. לחלופין ביקש, שאם עמדתו תידחה, כי אז תינתן לו שהות לתקן את כתב התביעה, כך שהסכומים הנתבעים בגין ראשי הנזק יותאמו לסכום התביעה שבגינה שולמה האגרה. על כך השיבה הנתבעת ביום 14.11.2011, וטענה כי אכן על התובע לפעול בהתאם להערת בית המשפט, בין בדרך של תשלום הפרש האגרה ובין בדרך של התאמת הסכומים הנתבעים לסכום שבינו שולמה האגרה. בתגובתו נימק בא-כוחה של הנתבעת את הטעמים המצדיקים, לטענתו, את העמדה האמורה, הגם שעל-פי הפסיקה עמדה זו שנויה במחלוקת, כפי שיובהר בהמשך הדברים. דיון והחלטה 6. לאחר ששבתי ובחנתי את עמדתי לאור טענותיהם של הצדדים ובשים לב לפסיקה בעניין זה, עודני סבורה שאכן על התובע לבחור באחת משתי האפשרויות שהועמדו לפניו. האחת כאמור, תשלום הפרש האגרה בין סכום הנזק הנטען, הכולל את סכומם המצטבר של הסכומים הנתבעים בגין כל ראשי הנזק, לבין הסכום שנתבע לצרכי אגרה. השנייה, תיקון כתב התביעה, כך שהסכומים הנתבעים בגין ראשי הנזק השונים יתאמו את הסכום הכולל שבגינו שולמה האגרה. כל זאת מן הטעמים שעליהם אעמוד עתה. 7. קודם שנידרש לנושא ההחלטה, ראיתי לנכון להתייחס לטענת התובע, כי מדובר בטענה שעלתה ביוזמת בית המשפט, מבלי שהועלתה טענה כלשהי מצד הנתבעת בעניין זה. תקנה 100(4) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי בית המשפט "רשאי בכל עת לצוות על מחיקת כתב תביעה", אם "שולמה אגרה בלתי מספקת". כך גם נקבע בתקנה 2(ג) בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - תקנות האגרות), כי בית המשפט לא יזקק להליך שלא שולמה בגינו האגרה המתאימה (אלא אם כן מביא ההליך פטור מתשלום אגרה). בענייננו, האגרה ששולמה אינה תואמת את הסעד הנתבע, ומכאן שהיא "בלתי מספקת". בנסיבות אלו, רשאי בית המשפט להורות על מחיקת התביעה בכל שלב משלבי המשפט, ואף רשאי לעשות כן מיוזמתו. ממילא שרשאי בית המשפט להביא את הדברים בפני התובע, שיוכל לשקול לשלם את הפרש האגרה החסר, ולחלופין לתקן את התביעה, כך שתתאם את סכום האגרה ששולם. 8. אגרת בית המשפט משולמת על-ידי כל המביא הליך לבית משפט בתמורה לשירות המשפטי שמעניקה המדינה לציבור באמצעות בתי המשפט. זו תכליתה הראשונית של האגרה. סכום האגרה ביחס לתביעות כספיות בסכום קצוב, כבענייננו, המהווה את מחיר השירות המשפטי, נגזר מסכום התביעה במועד הגשתה, ובהתאם לתקנה 6 בתקנות ולהוראות התוספת של התקנות, שיעורו 2.5% מסכום התביעה (פריט 1 לעניין תביעות בבית משפט השלום, פריט 8 לעניין תביעות בבית המשפט המחוזי ופריט 22 לעניין תביעות בבתי משפט מינהליים). שיעור זה של האגרה בתביעות לסכום קצוב וקביעתו בעת הגשת התביעה, כנגזר מהסכום הנתבע, קובעים את מסגרת התביעה ואת היקפה, ולכך שתי מטרות. האחת נועדה לקבוע את "המחיר" של השירות המשפטי שניתן על-ידי המדינה באמצעות בתי המשפט, ככזה שנגזר מהיקף התביעה. השנייה, תכליתה להודיע לנתבע מפני מה עליו להתגונן ולאפשר לו להיערך לכך, מתוך ידיעה מה הסכום המרבי שהוא צפוי להתחייב בתשלומו, אם התביעה נגדו תתקבל. העובדה שהאגרה נגזרת מהסכום הכולל שנתבע, גם נועדה למנוע מניפולציות שתובע עשוי לעשות במהלך ניהול התביעה. מטעם זה, נקבע בתקנה 10(א) ו-(ד) בתקנות האגרות, שהגדלה של סכום התביעה, מחייבת תשלום הפרשי אגרה, ולעומת זאת, הקטנה של סכום התביעה, אינה מזכה בהחזר אגרה. הוראה זו נקבעה בתקנות משנת 2007, לאחר שלא הייתה הוראה מקבילה בתקנות משנת 1987, ובעקבות פסק הדין ברע"א 2623/02 סיס עיצוב ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ פ"ד נז(1) 717 (2002), שניתן על-ידי כבוד המשנה לנשיא דאז, ש' לוין, ופסק הדין בע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתיות (1993) בע"מ, פ"ד נט(1) 642 (2004), שניתן על-ידי כבוד השופט א' גרוניס. בפסקי-דין אלו נדרש בית המשפט לשאלה אם יש להחזיר את הפרש האגרה, במקום שבו התיר בית המשפט להקטין את סכום התביעה במהלך בירור התביעה. בהשיבו לשאלה זו בשלילה, עמד בית המשפט העליון על כך שעל התובע לקבוע את סכומה המדויק של התביעה עם פתיחת ההליך. בכך לאפשר לנתבע להתגונן מפני הסכום האמיתי שהוא עשוי להתחייב בתשלומו, מבלי לאפשר מניפולציות עם סכום התביעה, באופן שיטיל אימה על הנתבע ויאלץ אותו להתמודד עם תביעה בסכום גבוה מזה שעתיד להיפסק באופן אמיתי. כך גם בענייננו, במקום שבו על הנתבע להתגונן מפני סכום גבוה יותר מזה שצפוי להיפסק, מדובר במניפולציה עם הסכום הנתבע, המאלצת את הנתבע לנהל הליך יקר ועקר ביחס לחלקה, או לרובה, של התביעה, בידיעה שהוא מתגונן מפני דבר שממילא לא ניתן לפסוק לחובתו. מאחר שסכום האגרה הוא "המחיר" בעד השירות המשפטי שניתן על-ידי בית המשפט, שסכומו נגזר מסכום התביעה, על סכום האגרה לשקף את הסכום שביחס אליו מנוהלת התביעה לפני בית המשפט. אם הסכום שביחס אליו מנוהלת התביעה גבוה מזה שעשוי להיפסק, אזי גם בית המשפט עשוי להשקיע משאבים יקרים ועקרים מבלי ששולם תמורתם. 9. יחד עם זאת, יש להבחין בין מצב שבו התביעה מתייחסת לראש נזק אחד, והתובע מצמצם את הסכום הנתבע לצרכי אגרה. במקרה זה, בכל מקרה יושקעו אותם משאבים לשם בירור התביעה, והמשמעות היחידה של הגבלת סכום התביעה לצרכי אגרה, היא שאם התביעה תתקבל, יזכה התובע רק בסכום שבגינו שולמה האגרה. שונה הדבר במצב שבו נתבעים מספר סעדים שסכומם המצטבר עולה על הסכום שבגינו שולמה אגרה, או שנתבע סעד בגין מספר ראשי נזק שהסכום המצטבר הנתבע בגינם, עולה על הסכום שבגינו שולמה אגרה. נמחיש את הדברים בדוגמה. נניח שמוגשת תביעה שבה נתבע סעד כספי בגין חמישה ראשי נזק, שיכונו א' עד ה', ונתבע סך של 100 ₪ בגין כל ראש נזק, ובסך הכול 500 ₪, אולם לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך של 200 ₪. הנתבע מתגונן מפני התביעה כולה, מפני כל חמשת ראשי הנזק, ובית המשפט שומע ראיות בעניין כל ראשי הנזק. כך בעוד שבכל מקרה, לא יוכל התובע לזכות בפיצוי מלא בגין כל חמשת ראשי הנזק. לצורך הדוגמה נניח גם שבסופו של דבר, נדחית התביעה ביחס לשלושה ראשי נזק (60% מהתביעה) ומתקבלת ביחס לשניים (40% מהתביעה), והתובע זוכה ב-200 ₪. במצב דברים זה, הנתבע התגונן ובית המשפט דן בתביעה על סך 500 ₪ בעוד ששולמה אגרה רק עבור 40% ממנה, ובכך עבור 60% מהתביעה, ניתן שירות משפטי והנתבע נאלץ להתגונן, בעוד שכלל לא שולמה אגרה ולא שולם דבר תמורת השירות המשפטי שניתן. לפיכך, אם התובע מבקש שכל תביעתו תתברר, כי אז עליו לשלם אגרה עבור התביעה כולה. אם הוא מבקש להעמידה על סך של 200 ₪ לצרכי אגרה (40% מסכום הנזק הנטען), ולתבוע סעד בגין כל חמשת ראשי הנזק, כי אז עליו לכמת את כל אחד מהם (למשל, סך של 40 ₪ בגין כל אחד). כך תתברר תביעה שבגינה שולמה מלוא האגרה, ואם תתקבל רק ביחס לשני ראשי נזק, יפסקו 80 ₪. 10. כפי שנאמר על-ידי בא-כוחה של המדינה בתגובתו, לפני כשנה, בהפרש של שלושה ימים, ניתנו שתי החלטות סותרות בבתי משפט מחוזיים ביחס לשאלה הנדונה. האחת ניתנה ביום 10.6.2010 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, על-ידי כבוד השופטת רות רונן בת"א (מחוזי תל-אביב) 2351/99, ת"א 1002/03 ע.ס.מ. עפר סלילה ומאגרי מים נ' משרד הבינוי השיכון ות"א 1002/03, והשנייה ניתנה ביום 13.6.2010 בבית המשפט המחוזי בחיפה, על-ידי כבוד השופטת חני הורוביץ ת"א 790-05-09 ימית סינון וטיפול במים בע"מ נ' נורוסופט תעשיות בע"מ. למרות המסקנות השונות שאליהן הגיעו השופטות בשתי ההחלטות, שתיהן עמדו על אותם קשיים הנעוצים בכך שמוגשת תביעה בגין ראשי נזקים שהסכום הנתבע ביחס אליהם, עולה על הסכום הכולל הנתבע בגינם, משיקולי אגרה. כך נמצא הנתבע מתגונן מפני תביעה בהיקף העולה על הסכום שעשוי להיפסק לחובתו, והתוצאה עשויה להיות שגם אם רובה של התביעה שמפניה התגונן תידחה, עדיין יחוייב במלוא הסכום הנתבע. כך גם נאלץ בית המשפט להידרש לתביעה בהיקף רב מזה שבגינו שולמה אגרה, שממילא לא תוכל להתקבל במלואה, ולעתים אף לא ברובה. 11. בעניין ע.ס.מ נאמר על-ידי כבוד השופטת רונן, כי "הבעיה עשויה להתעורר כאשר תובע מגביל את סכום תביעתו לצרכי אגרה, אולם הוא מוסיף לנהל את התביעה על סכום הנזק המלא שנגרם לו לשיטתו. במקרה כזה, נדרש הנתבע להתגונן מפני התביעה 'הגדולה' - ולא רק בפני הסכום הנתבע, ובית המשפט נדרש לנהל דיון ביחס לכול רכיבי התביעה, למרות שהסכום הכולל שלהם עולה על שיעור הסכום המקסימאלי שהתובע עשוי לזכות בו". בית המשפט עומד על כך שבמקום שבו מוערכים נזקים בסכום מסוים, אך משיקולי אגרה נתבע סכום נמוך יותר, אין קושי מכיוון שברור על מה החליט התובע לוותר. הקושי הוא במקום שבו "תובע טוען לנזקים שונים שנגרמו לו במסגרת מספר ראשי נזק, שהסכום הכולל שלהם הוא גבוה, אולם הוא מבקש להגביל את סכום תביעתו לצרכי אגרה לסכום נמוך יותר". למרות קושי זה, קבעה כבוד השופטת רונן, כי חרף הפגיעה הנגרמת לנתבע שנדרש להוציא הוצאות גדולות יותר על ניהול התביעה, לעומת מצב שבו הייתה התביעה מתנהלת ביחס לראש נזק אחד, יש לאפשר זאת, מאחר שקושי זה ניתן לריפוי על דרך של פסיקת הוצאות מתאימות. השופטת עומדת על כך שאמנם מבחינה מערכתית ישנו קושי בכך שמשולמת אגרה שאינה תואמת את היקף התביעה המתבררת, אולם לדידה, בהיעדר הוראה מפורשת המונעת זאת, אין מניעה לאפשר זאת. שכן, כשם שתובע רשאי לתבוע תביעות חלופיות, שאף הן מובילות לבירור תביעה בהיקף נרחב מזה שעשוי להתקבל, כך גם יש לאפשר ניהול תביעה כספית בסכום העולה על הסכום הנתבע מטעמי אגרה. 12. בשונה מהתוצאה בעניין ע.ס.מ, קבעה כבוד השופטת הורוביץ בעניין נירוסופט, שהדבר אינו אפשרי. הטעם לכך נעוץ בתכליתה של ההוראה שלפיה האגרה משולמת בעת פתיחת ההליך. הוראה זו נועדה לקבוע את התמורה לשירות המשפטי שניתן על-ידי המערכת המשפטית וכן להרתיע מפני הליכי סרק ומפני תביעות מנופחות, שבירורן יוצר עומס ופוגע בזכותם של הנתבעים לכלכל את הגנתם באופן ראוי. לפיכך "השארת מספר עילות תביעה המבוססות על אירועי נזק נפרדים ושונים מבלי לכמת את סכומי התביעה הנתבעים ולהעמיד את מצרפם, על הסכום בגינו הועמדה התביעה כולה ושולמה האגרה, יש בה משום פגיעה ממשית שאיננה הולמת את התכליות שפורטו לעיל" (פסקה 8). כאמור שם, מתן אפשרות לתובע לפעול כאמור, עשוי להביא למצב שבו "גם אם חלק מעילות התביעה יידחו וחלק יתקבלו עדיין תוכל התובעת לזכות במלוא סכום תביעתה ומנגד על הנתבעים, להתגונן בפני מספר תביעות, כאילו לא הועמדה התביעה על סכום נמוך יותר" (פסקה 9). 13. מבין שתי הגישות, אני סבורה שזו של כבוד השופטת הורוביץ בעניין נירוסופט, היא הנכונה יותר. ראשית, מן הטעם שעליו עמדה כבוד השופטת הורוביץ, שעמדה זו מתיישבת בצורה נכונה יותר עם התכליות של הוראת התקנות, המחייבת לשלם אגרה בעת פתיחת ההליך בהתאם לסכום הנתבע, שעליהן עמדנו קודם לכן. שנית, מצב שבו סכום האגרה אינו תואם את מלוא סכום הסעדים הנתבעים, מביא לכך שבית המשפט ייאלץ לברר עילות עובדתיות, שכלל לא שולמה אגרה בגינן. כך גם נתבע יאלץ להתגונן מפני טענות וסעדים נתבעים שבגינם לא שולמה אגרה, וכך בפועל נעקפות הוראות תקנות האגרות (ראו בעניין זה בנירוסופט, פסקה 10). שלישית, הנימוק שלפיו ניתן לרפא את הפגם האמור על דרך של פסיקת הוצאות, אינו מצדיק השלמה עם הפגם משני טעמים. האחד, אם התביעה תתקבל בסכום שנתבע לצרכי אגרה, ספק אם התובע יחויב לשאת בהוצאות הנתבע. השני, ככלל, חיוב בהוצאות נועד למנוע מצב שבו בעל דין שזכה ייצא בחסרון כיס, וכן נועד לאפשר ריפוי פגמים שנוצרו במהלך ניהול התביעה. אולם אין הצדקה לכך שמלכתחילה ייקבע כי בשל אופן קביעת סכום התביעה, יהיה על התובע לשלם הוצאות. אם כך הדבר, אזי יש למעשה, לחייב את התובע בתשלום הוצאות מראש, בשל עצם העובדה שמלכתחילה אילץ את הנתבע להתגונן מפני דבר שאין סיכוי שיחויב בו, ומצב זה אינו סביר. רביעית, הנימוק שהוראות תקנות האגרות אינן מונעות את המצב הנדון, אינו נימוק וגם אינו מדויק. די בכך שהתקנות קובעות שסכום האגרה ביחס לתביעות לסכום קצוב נגזר מן הסכום הנתבע, כדי שלא ניתן יהיה לנהל תביעות בסכומים שלא שולמה עבורן אגרה מתאימה. במצב שבו בית המשפט נאלץ לשמוע ראיות בעניין סכומים שבגינם לא שולמה אגרה, וכך גם נתבע נאלץ להתגונן מפני אותם סכומים ואותן עילות, ממילא שהדבר אינו מתיישב עם הוראות התקנות. 14. לבסוף, נותרת השאלה אם אמנם כטענת התובע, נפסק בעבר על-ידי בית המשפט העליון שהאופן שבו העמיד את סכום התביעה לצרכי אגרה אכן אפשרי. אם אמנם כך נפסק, כי אז עולה השאלה, מה ההשלכה שיש לכך לענייננו. התובע הפנה אל שני פסקי דין שניתנו על-ידי בית המשפט העליון, שהוזכרו בהחלטה שאליה הפניתי את הצדדים בדיון מיום 25.9.2011, שניתנה בת"א (שלום תל-אביב) 15406-07-10 יעקב גזית נ' סונול ישראל בע"מ (5.12.2010), על-ידי כבוד השופטת אביגיל כהן. באותה החלטה, אימצה כבוד השופטת כהן את מסקנותיה של כבוד השופטת הורוביץ בעניין נירוסופט, ואבחנה את המצב הנדון מזה שנדון בשני מקרים על-ידי בית המשפט העליון. האחד, הוא רע"א 2112/97 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' איזיקיאל (29.10.1997), שניתן על-ידי כבוד השופט י' טירקל, והשני, הוא רע"א 6628/97 משהב חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ נ' יזגון אינה (3.3.1998), שניתן על-ידי כבוד השופטת ד' דורנר. מדובר בשתי החלטות קצרות, המחזיקות עמוד אחד, ושההנמקה לדחיית בקשת רשות הערעור שבהן מחזיקה משפט או שניים. בהחלטות שהזכרנו ובאחרות, שבהן נקבע בשונה מתוצאותיהן של אותן שתי החלטות שניתנו בבית המשפט העליון, ושלפיהן לא ניתן לנהוג בדרך שבה נהג התובע בענייננו, ניסו בתי המשפט לנמק בנימוקים שונים, מדוע אין באותן שתי החלטות קצרות כדי לחייב ולקבוע הלכה. בין מן הטעם שניתנו על-ידי דן יחיד, ולפיכך אינן מהוות הלכה מחייבת (נירוסופט), בין מן הטעם שאין בהן קביעה ממשית או סופית (גזית), ובין מהטעם שאינן עולות בקנה אחד עם תכליתה של החובה לשלם אגרה בהתאם לסכום הנתבע (החלטתו של כבוד השופט מיכאל שפיצר בע"ב (באר-שבע) יוליוס מלק נ' מדינת ישראל - הקריה למחקר גרעיני (16.7.2009)). נראה שאכן, כל הטעמים שהועלו כאמור, מצדיקים שלא לפסוק בהתאם לאותן שתי החלטות קצרצרות שניתנו על-ידי בית המשפט העליון לפני למעלה מעשור. לכך גם מצטרף נימוק נוסף, שעליו עמדנו בפתח הדברים. לאחר פסקי הדין בעניין סיס ויש-גד ובעקבותיהם, תוקנו תקנות האגרות בשנת 2007. מהוראות התקנות החדשות עולה כי מתקין התקנות ראה להדגיש את התכלית הגלומה בתקנות 6 ו-10, שעליהן עמדנו קודם לכן. על-פיהן, ככלל, על האגרה להקבע בהתאם סכום הנתבע בעת פתיחת ההליך, למעט מצב שבו תובע הורשה להגדיל את סכום התביעה, שאז יידרש לשלם את הפרש האגרה (בעוד שאם הורשה להפחיתה, לא יוחזר לו ההפרש). בכל מקרה, אין הצדקה לאפשר ניהול תביעה שבאופן אמיתי סכום האגרה אינו משקף סכום התביעה, שבאופן אמיתי עולה על הסכום שבגינו שולמה האגרה. אפשרות זו, כפי שנעשתה במקרה הנדון, אין בה אלא משום עקיפת הוראות התקנות וריקונן מתוכן, לשם והקטנת הוצאותיו של התובע. הערה לפני סיום תמר בר אשר צבן 15. הגם שאני סבורה כאמור מעלה, שהתוצאה האמורה משתמעת מהוראות תקנות האגרות ועולה בקנה אחד עימן ועם תכליתן, נראה כי לנוכח הפסיקה הסותרת בנושא הנדון, יש מקום שתיבחן האפשרות לתקן את הוראות התקנות בהתאם (ולא להמתין עד אשר תוכרע המחלוקת בין הגישות השונות, כפי שנעשה במחלוקת שנדונה בעניין סיס, ביחס לסכום האגרה במקום שבו סכום תביעה הופחת). כך תחסכנה התדיינויות מיותרות בענייני האגרה, ומעבר לכך, יימנע מצב שבו מנוהלים הליכים, שבהם הוגשו תביעות כמו במקרה הנדון, מבלי ששולמה מלוא האגרה. בענייני אגרות, ראוי שההוראות תהיינה ברורות, מה גם שהסיכוי שהעניין יובא לפני בית המשפט העליון לשם קביעת הלכה מחייבת, אינו גבוה, לנוכח הדרך להשיג על החלטות בענייני אגרה (ראו בעניין זה את פסק-דינו של כבוד השופט א' גרוניס ברע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795 (2006)). סיכום 16. לפיכך, וכפי שנאמר בדיון מיום 25.9.2011, על התובע לנקוט באחת משתי דרכים. תשלום הפרש האגרה בין הסכום שצוין בכתב התביעה "לצרכי אגרה" (600,000 ₪) לבין סכום הסעדים שבגינם הוגשה התביעה (בין הסכום שננקב בכתב התביעה (1,000,000 ₪) ובין הסכום הנטען בתצהירו של התובע (1,129,386 ₪)). לחלופין, על התובע לכמת את כל אחד מראשי הנזק הנטענים על-ידו, כך שסכומם הכולל לא יעלה על הסכום שבגינו שולמה האגרה. אגרת בית משפטאגרה