1. בקשה לסילוק התביעה שכנגד, נגד המבקשים 3-2, על הסף בעקבות מתן הודעה בדבר קיומה של חסינות עובדי ציבור כנדרש על פי סעיף 7ג' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הרקע 2. המבקשת מס' 1 (להלן גם "המועצה") הינה רשות מקומית הפועלת על פי חוק. בתפקידה כרשות מקומית עוסקת המועצה במתן שירותי מים וביוב לתושבי הרשות. בשנת 1996 התקשרה המועצה בהסכם עם תאגיד עירוני המצוי בשליטתה המלאה בשם החברה לתשתיות זורמות פרדס חנה כרכור בע"מ (להלן "התאגיד") להעברת כל הטיפול בתשתיות המים והביוב שבשטחי הרשות לאחריות התאגיד. בשנת 1998 פרסם התאגיד מכרז להעביר הטיפול בתשתית המים והביוב, לרבות אחזקת מערכת המים, טיפול בשפכים, אספקת המים לתושבים וכו' לחברה פרטית. המשיבה- חברת משאבי מים פרדס חנה כרכור בע"מ זכתה במכרז. 3. בשנת 1999 נחתם הסכם זיכיון בין המשיבה לבין התאגיד. בין היתר נקבע בהסכם כי המשיבה תגבה את האגרות וההיטלים הנוגעים להפעלת תשתיות המים והביוב מהתושבים (ההסכם צורף כנספח ז' לכתב התביעה שכנגד) (להלן "הסכם הזיכיון"). במהלך השנים התגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות בנוגע ליישום הסכם הזיכיון ופרשנותו ומחלוקות אלו מתבררות בין היתר בבוררות בפני עו"ד י' פנקס. 4. התביעה העיקרית בתיק זה הוגשה על ידי המועצה כנגד המשיבה. בתביעתה טענה המועצה כי על המשיבה לשלם לה סך של 6,705,743 ₪ בשל מספר עילות. בין היתר טענה כי המשיבה לא השלימה את העברת רישיון הפקת המים על שמה והרישיון נותר על שם המועצה. הואיל והמשיבה חרגה מתנאי הרישיון, הוטל על המועצה לשלם תשלום מיוחד לרשות המים. עוד נטען כי המועצה נשאה בתשלומים לביצוע עבודות שונות במקומה של המשיבה, כי המועצה נשאה בתשלומים לשיפוץ ושדרוג מכון הטיהור ולבסוף נטען כי קיימים הפרשי תשלומים שונים שעל המשיבה לשלם או להשיב. 5. בכתב התביעה שכנגד טוענת המשיבה כי במהלך דיוני הבוררות נודע לה לראשונה כי המועצה גבתה מהתושבים היטלים ואגרות בסכומים גבוהים (כ-9.43 מיליון ₪). לטענתה, על פי הסכם הזיכיון, הזכות לגבות תשלומים אלו הינה של המשיבה בלבד. לפיכך עתרה המשיבה לחייב את המועצה, את ראש המועצה וגזבר המועצה לשלם לה את שוויים של התשלומים שנגבו. לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך 5,000,000 ₪ בלבד. כמו כן עתרה המשיבה לקבלת סעדים נוספים, כמו צו מניעה זמני האוסר על המבקשים לפעול לגביית אגרות והיטלים וצו למתן חשבונות. 6. בכתב התביעה שכנגד נטען כי ראש המועצה, מר חיים געש וגזבר המועצה, מר רן גלר אחראים באופן אישי לפצות את המשיבה על הפסדיה ונזקיה שנגרמו כתוצאה מגביית האגרות וההיטלים על ידי המועצה. בסעיפים 91-89 לכתב התביעה שכנגד מבהירה המשיבה את עילות התביעה כנגד מר געש ומר גלר. לטענת המשיבה אחראים מר געש ומר גלר לפצותה בשל עילות של רשלנות, גרם הפרת חוזה והפרת חובת תום הלב. המשיבה טוענת כי מר געש ומר גלר מכהנים גם כדירקטורים בתאגיד. לטענתה הם יזמו את גביית האגרות וההיטלים מהתושבים, גביה המנוגדת להסכם הזיכיון. כן נטען כי במעשים אלו יש משום גרם הפרת ההסכם שבין המשיבה לתאגיד ויש משום הפרת חובות תום הלב המוטלות על ראש המועצה וגזבר המועצה. המשיבה טוענת כי לאור ההסכמים בין המועצה לתאגיד והסכם הזיכיון לא הייתה המועצה מוסמכת לגבות תשלומים מהתושבים. לחילופין נטען כי אם המועצה פעלה שלא על דעת וביוזמת מר געש ומר גלר הרי שהם אחראים לפצות את המשיבה בשל רשלנותם בפיקוח על פעילות עובדי המועצה. 7. ביום 20/7/11 הגישו המבקשים הודעה לפי סעיף 7ג' לפקודת הנזיקין ולפיה המבקשים 3-2 פעלו במסגרת תפקידם השלטוני כעובדי ציבור ובמסגרת סמכותם כדין. לפיכך, כך נטען, נהנים המבקשים 3-2 מחסינות כעובדי ציבור ויש לסלק את התובענה כנגדם על הסף. 8. המשיבה מצידה התנגדה לבקשה. המשיבה מבהירה כי את הבקשה יש לבחון על פי האמור בכתב התביעה שכנגד ובהתאם לעילות התביעה שפורטו בו. נטען כי בכתב התביעה שכנגד מיוחסים למבקשים 3-2 מעשים חמורים הכוללים פעילות גבייה בלתי חוקית, מעשי תרמית וגזל. כן נטען כי מכתב התביעה שכנגד עולה כי המבקשים פעלו שלא על פי סמכותם כדין. עוד נטען כי המבקשים לא פעלו במסגרת תפקידם כעובדי ציבור אלא כחברי דירקטוריון התאגיד ובכשירותם זו הם אינם נהנים מחסינות. לבסוף נטען כי חל הסייג למתן החסינות שכן המבקשים פעלו ביודעין ומתוך כוונה לגרום למשיבה נזק. דיון והכרעה 9. לאחר ששקלתי את הטענות הגעתי למסקנה כי הדין עם המבקשים וכי יש לסלק את התביעה שכנגד כנגדם של מר געש ומר גלר. סעיף 7א' (א) לפקודת הנזיקין קובע את חסינותם של עובדי ציבור: לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. סעיף 7ג' קובע הוראות בדבר הענקת החסינות לעובדי רשות ציבורית: (א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א. (ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו - תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית. (ג) בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר. 10. הכלל שנקבע בסעיף 7א' הינו הענקת חסינות לעובד הציבור, מפני הגשת התביעה בנזיקין לכל מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני. כאשר נטענת טענת חסינות יש לבחון האם הנתבע אכן משמש כעובד ציבור והאם עשה את המעשים המיוחסים לו "תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור". הענקת החסינות לעובדי הציבור נועדה למנוע הרתעת יתר של עובדי הציבור מביצוע תפקידם ומילוי שליחותם הציבורית, כדי למנוע עיוות בשיקול הדעת של עובדי הציבור, למנוע לחצים על עובדי הציבור ולאפשר להם למלא את תפקידם הציבורי ללא מורא (ראה הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג-2002, ה"ח 6 מיום 30/10/02 עמ' 134; ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)" משפט וממשל ב 339 (תשנ"ה)). זאת ועוד, הרחבת האחריות האישית על עובדי הציבור עלולה לכרסם באחריות הרשות הציבורית עצמה כלפי הניזוקים ולהותיר את הניזוק אל מול עובד הציבור בלבד, ולעיתים דווקא צמצום האחריות האישית מאפשר את הרחבת האחריות של הרשות הציבורית. דומה שבמרבית המקרים דווקא הקביעה כי לעובד הציבור חסינות אישית תוך הטלת האחריות על הרשות הציבורית, תיטיב עם הניזוק ולא להיפך. 11. בפקודת הנזיקין הבחין המחוקק בין החסינות הניתנת לעובד מדינה לבין זו המוענקת לעובד רשות ציבורית. בסעיף 7ב' לפקודה נקבע הכלל ולפיו משהגישה המדינה הודעה על חסינות ("תעודת הכרה") "תידחה התביעה כנגד עובד המדינה ויראו את המדינה כבעלת דין". על תובע המבקש לכפור בחסינות, להגיש בקשה מתאימה ולשכנע כי לא מתקיים תנאי החסינות. משמע הגשת תעודת הכרה מעבירה את הנטל לתובע לסתור את טענת החסינות (לעניין המבחנים לביקורת השיפוטית ראה לאחרונה ברע"א 26071-11-11 מדינת ישראל נ' אולמרט (ניתן ביום 11/1/12 והדיון שם)). 12. לעומת זאת כאשר מוגשת תובענה כנגד עובד של רשות ציבורית, אין די בהגשת הודעה על חסינות - תעודת הכרה - אלא על הרשות או העובד להגיש בקשה ולשכנע את בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות (סעיף 7ג' לפקודה). משמע, כאשר התובענה מוגשת כנגד עובד רשות ציבורית הנטל מוטל על שכמי הטוען לחסינות. 13. בתי המשפט בערכאות הדיוניות התלבטו מהו המבחן על פיו יקבע בית המשפט האם להכיר בהודעה בדבר חסינות עובד הציבור והאם יש הבדל בין המבחנים לפיהם תיבדק תעודת הכרה בנוגע לחסינות עובד המדינה לעומת המבחנים לבדיקת בקשה להכרה בחסינות עובד רשות ציבורית (ראה למשל בש"א (שלום ת"א) 161625/09 גרמן נ' כרם (ניתן ביום 28/7/09); ת.א. (שלום רחובות) 1596/06 פסטרנק נ' עודי (ניתן ביום 1/2/2007); ת.א. (שלום ת"א) 38086-03-10 ממ-דן חברה לבנין בע"מ נ' עיריית רמת גן (ניתן ביום 2/12/10)). 14. חלק מבתי המשפט סברו כי די לבחון את הודעת ההכרה במבחני המשפט המינהלי, דהיינו לבחון האם ההודעה של הרשות שניתנה מצויה במתחם הסבירות, האם הושפעה משיקולים זרים וכו'. מנגד יש בתי משפט שסברו כי ראוי לבחון את קיומי תנאי החסינות ולברר את העובדות הנוגעות לחסינות ולא להסתפק בבחינה מינהלית של תעודת ההכרה (ע"א (ב"ש) 8712-11-10 עו"ד כהן נ' עיריית שדרות (ניתן ביום 18/5/11); ת.א. (שלום ת"א) 49650/08 מועצה מקומית קרני שומרון נ' גולן (ניתן ביום 5/11/09); ת.א. (שלום חי') 4831/08 אלחדף נ' פרץ (ניתן ביום 31/8/2009)). 15. איני נדרש בהליך הנוכחי לבחון מהם המבחנים הראויים לבדיקת תעודת הכרה המוגשת בעניינו של עובד מדינה על פי סעיף 7ב' לפקודה. ההליך הנוכחי מתייחס לעובד רשות ציבורית וכאמור הוראת סעיף 7ג' לפקודה שונה מהוראת סעיף 7ב' ומטילה את הנטל להוכחת החסינות על המבקש (הרשות או עובד הציבור). סעיף 7ג' לפקודה מטיל את חובת הבדיקה של תנאי החסינות על בית המשפט, במסגרת בקשה שתוגש בפניו. סעיף 7ג' קובע מפורשות כי על המבקש ליהנות מחסינות לבקש "כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א'" (ההדגשה הוספה). בית המשפט נדרש לקבוע כי תנאי החסינות התקיימו ולא לקבוע כי הודעת הרשות ניתנה כדין. דומני כי המחוקק נקט בלשון ברורה והטיל את נטל בדיקת התקיימות התנאים על בית המשפט ולא על נציגי הרשות הציבורית. 16. הותרת שיקול הדעת לקביעה האם התקיימו תנאי החסינות, כלומר האם עובד הציבור פעל תוך כדי מילוי תפקידו, והאם התקיימו הסייגים לחסינות, לרשות הציבורית, מאיינת את תכלית הטלת האחריות האישית על עובד הציבור. גם אם מוכנים אנו להכיר בחסינות מתביעות לעובדי הציבור הרי שעדיין יש טעם בהטלת אחריות אישית, מקום שעובד הציבור חרג מסמכות ו/או פעל ממניעים פסולים וכדומה. בירור שכזה אינו יכול להעשות כראוי בתוככי הרשות הציבורית, ובמיוחד לא יתכן בירור שכזה מקום שמדובר בבעל תפקיד בכיר ברשות. הכיצד יקבע יועץ משפטי של רשות מקומית, כי ראש הרשות המקומית חרג מסמכותו או פעל ביודעין כדי לגרום נזק? מערכות היחסים בתוך הרשות הציבורית, ובמיוחד ברשויות מקומיות קטנות, אינן מתאימות לבירור שכזה. זאת ועוד, ספק אם הרשות הציבורית יכולה לערוך בירור עובדתי שכזה אשר עשוי, ולעיתים מחייב, שמיעת עדויות ואיסוף ראיות (במיוחד בנוגע לסייגים לאחריות). 17. מודע אני לקושי הקיים בפירוש האמור ולפיו על בית המשפט לערוך בירור עובדתי ולקבוע את קיומם של תנאי החסינות. בירור שכזה אמור להיות בירור מקדמי על מנת לחסום את התביעה באיבה, בסעיף 7ג(ג) נאמר מפורשות כי יש להכריע בטענת החסינות לאלתר כלומר בתחילת ההליך. יש בכך משום הכבדה על ההליך ויתכן אף כפל דיונים, שהרי אותם עדים עשויים להידרש גם להליך העיקרי. הכבדה זו אינה מספקת כדי להתעלם מחובת הבדיקה המוטלת על בית המשפט. ניתן לצמצם את הקשיים אם בית המשפט ימנע מלהכריע בשאלת היחסים בשלב המקדמי ויותירה לשלב מאוחר יותר במסגרת בירור התביעה לגופה. כמובן שההחלטה האם להכריע בסוגיה בשלב המקדמי או שמא בגדר ההליך העיקרי תהא מלווה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ואין לקבוע בעניין זה מסמרות. 18. צריך לזכור כי לעיתים קרובות לא יהיה כל צורך בבירור עובדתי שכן ניתן יהיה להגיע למסקנות הדרושות על סמך כתבי הטענות בלבד או על בסיס עובדות מוסכמות. בענייו זה צודקת המשיבה בטענתה כי בשלב המקדמי וטרם הבירור העובדתי המלא, וכל עוד לא הובאו ראיות אחרות, די לו לבית המשפט לבחון את הנטען בכתב התביעה ולהניח, כמו בכל בקשה לסילוק על הסף, כי האמור בכתב התביעה יוכח (ראה יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 384 (מהדורה שביעית, 1995); ת.א. (ת"א) 2290/07 ארבל נ' סלע (ניתן ביום 28/10/10)). 19. בתיק הנוכחי, על פי המבחן האמור יש לבחון האם הוכחו תנאי החסינות. מוכן אני לקבל את טענת המשיבה כי לצורך כך, ובהעדר ראיות אחרות, יש לבחון האם כתב התביעה כפי שהוגש והאמור בו מלמדים על התקיימותם של התנאים. גם המבקשים אינם מעוניינים להביא ראיות אלא אף הם סומכים על האמור בכתב התביעה, שכן בסעיף 3 לבקשה נאמר "מקריאת חומר התביעה וכתבי הטענות עולה [...]". המבקשים אף נמנעו מהגשת תצהיר כנדרש להוכחת טענות עובדתיות. 20. בכתב התביעה שכנגד מקדישה המשיבה פרק נפרד לעילת התביעה כנגד המבקשים 3-2. עיון בכתב התביעה, להבדיל מעיון בתשובה לבקשה, מגלה כי מיוחסים למבקשים 3-2 מעשים שנעשו במילוי תפקידם בלבד. אין טענות על פעולות שנעשו מחוץ לתפקיד הציבורי. אמנם נטען כי הנחיית המבקשים לפעול לגביית האגרות וההיטלים היתה שלא כדין ומנוגדת להסכמים, אולם אין טענה כי מי מהם פעל שלא בגדר תפקידו. אין חולק כי הסמכות לגביית היטלים ואגרות מוטלת על המועצה וכי לראש המועצה ולגזבר תפקיד מרכזי בגביית האגרות וההיטלים (סעיף 19(א) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]). משמע מדובר לכאורה בפעולות שנעשו בגדר תפקידם במועצה. 21. הטענות לגבי גביית ההיטלים המועלות בכתב התביעה אינן מעידות על חריגה מסמכות הקבועה בדין, אלא על הפרה של התחיבויות חוזיות או גרם הפרה של התחיבויות חוזיות. הטענה כי עובד ציבור אחראי באופן אישי על כל הפרת הסכם שנחתם על ידי הרשות, שכן יש בכך פעולה מחוץ לתפקידו כדין, אינה יכולה להתקבל. כידוע גם בטרם תיקון 10 לפקודת הנזיקין נקבע כי ביצוע לא נאות של תפקיד, אינו מטיל אחריות אישית ודומה שגם לאחר התיקון אין מקום לקבוע כי כל ביצוע לא נאות מהווה פעולה מחוץ לתפקידו של עובד הציבור. משפעל עובד הציבור בגדר הסמכות המוענקת לו כדין הרי אף אם טעה או ביצע את תפקידו באופן בלתי נאות, הדבר אינו מוציא את מעשיו מגדר החסינות (ראה בג"צ 1843/93 ח"כ פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1) 661, 686 (1995)). כך גם פעולה בגדר התפקיד, מקום שקיימת מחלוקת האם יש בכך הפרה של התחיבות אם לאו, לא תוציא את הפעולה מגדר החסינות. 22. נטען גם כי התביעה שכנגד מייחסת למבקשים אחריות לפעולות שבוצעו על ידם בתפקידם כדירקטורים בתאגיד. טענה זו אין לקבל שכן בכתב התביעה שכנגד, אף שמוזכר תפקידם של המבקשים בתאגיד, האחריות המיוחסת להם הינה על פעולותיה של המועצה בגבית תשלומים. אין חולק כי את התשלומים גבתה המועצה ולא התאגיד ועל כן האחריות המיוחסת למבקשים הינה בשל הפעלת סמכויותיהם במועצה. 23. בטרם סיום אציין כי הועלו טענות גם לגבי האיחור בהגשת ההודעה והבקשה, דהיינו אי עמידה בהוראות תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006. לעניין זה נטען כי המבקשים 3-2 לא קיבלו את כתב התביעה שכנגד במועד וכי המצאה לבא כוח המועצה אינה מספקת. איני נדרש לטענות אלו שכן אפילו אחרו המבקשים בהגשת הבקשה ניתן היה להאריך להם את המועד ולו גם בדיעבד. סוף דבר 24. על כן הנני מורה על מחיקת התביעה שכנגד נגד המבקשים 2 (מר געש) ו-3 (מר גלר). הוצאות הבקשה ייפסקו במסגרת ההכרעה בתיק העיקרי. ניתנה היום, י"ט שבט תשע"ב, 12 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. גזברותשאלות משפטיות