חיוב תובע בערובה מבוא וטענות הצדדים לפניי בקשת הנתבעת, מדינת ישראל, לחייב את התובעים בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה; למקרה שתידחה תביעתם והם יחויבו בהוצאות לזכותה של המדינה (להלן: "ערובה להוצאות"). הבקשה נסמכת על תקנה 519 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"], שלפיה "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". עוד נשענת הבקשה על פסיקה ענפה, אשר קבעה כי הנטייה תהיה לחייב בערובה כאמור תובע שהוא תושב-חוץ, אשר לא הצביע על נכסים בישראל מהם ניתן יהיה להיפרע, בנסיבות שבהן יקשה על הנתבע לממש חיוב בהוצאות לזכותו [רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עז' המנוח באסל נעים איברהים ז"ל מיום 30.5.04 (להלן: "באסל"), ועוד]. בהתייחס לענייננו טוענת המדינה כי לחובת התובעים נזקפים גם סיכויי התביעה הקלושים; בשים לב לייחוס הפגיעה לפעילות צבאית שהייתה בעלת אופי מלחמתי [רע"א 7160/11 עזבון המנוח ערפאת עבד אלדאים נ' מדינת ישראל מיום 13.11.11; להלן: "אלדאים"]. המדינה מוסיפה ומזכירה כי התובעים לא ביססו בראיות את טענתם כי הפקדת ערובה תמנע מהם, למעשה, את מימוש זכותם להגיש את תביעתם. התובעים מסתמכים בתגובתם על זכות הגישה-לערכאות, שהוכרה כזכות-על חוקתית; ועל פסיקה אחרת אשר דחתה, מטעם זה, בקשות למתן ערובה להוצאות בנסיבות דומות. בהתייחס לענייננו טוענים התובעים כי סיכויי התביעה טובים, וכי בשל מצבם הכלכלי - חיובם בהפקדת ערובה להוצאות, כתנאי לבירור תביעתם, תשלול מהם, למעשה, את מימושה של זכות התביעה. חיוב תובע בערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע - כללי השאלה אם לחייב תובע בערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, בעוד ההליך מצוי בחיתוליו ועדיין לא ידוע אם התביעה מוצדקת אם לאו, דומה לשאלה בדבר מתן סעדים זמניים, להבטחת ביצועו של פסק הדין הסופי, בטרם התברר ההליך לגופו. לפיכך יש להכריע גם בשאלת הערובה להוצאות לפי 'מאזן-הנוחות'. במסגרת מאזן-הנוחות יישקלו עוצמתן הפנימית ומעמדן היחסי של זכויות הצדדים ושל האינטרסים שלהם; והתוחלת היחסית של התועלת והנזק העשויים להיגרם לכל צד עקב החלטה שיפוטית כזו או אחרת. חיובו של תובע בהוצאות הנתבע נקבע, אם בכלל, בסיום ההליך; זאת על יסוד שיקולים שונים, כגון תוצאות ההליך, סכום התביעה, היקף הטורח וההוצאות והתנהגותו של כל אחד מן הצדדים [תקנות 511, 512 ו-514 בתקנות סדר הדין האזרחי]. לפיכך, בתחילת ההליך מדובר בחיוב שטרם בא לעולם. על כן, הכלל הוא שאין מחייבים תובע בערובה לפירעון החיוב בהוצאותיו של הנתבע, במקרה שהתביעה תידחה; כשם שאין מחייבים נתבע בערובה לביצועו של פסק הדין, במקרה שהתביעה תתקבל. ההנחה היא שכל אחד מן הצדדים הוא בעל כושר-פירעון; וכי מקומה של אכיפת החיובים שיוטלו על מי מן הצדדים בפסק הדין הוא לאחר שיוטלו חיובים כאלה, אם יוטלו. מאזן-הנוחות הבסיסי נוטה לזכותו של הסטטוס-קוו ולאי-התערבות שיפוטית. לפיכך, ככלל, אין מעניקים סעדים להגנה על אינטרסים שטרם באו לעולם בנסיבות שטרם בוררו. אולם, מאזן-הנוחות הזה עשוי להשתנות במצבים שונים, כלהלן. מאזן-הנוחות משתנה כאשר צפוי קושי במימושו של חיוב מסתבר. מכיוון שהמוציא מחברו - עליו הראיה; מאזן-הנוחות בתחילתו של כל הליך נוטה, א-פריורי, לטובת הנתבע. לפיכך, כאשר צפוי קושי באכיפת חיוב בהוצאות לזכות הנתבע אם תידחה התביעה, משתכללת נטייה לחייב את התובע במתן ערובה מתאימה. נטייה כאמור עשויה להתגבש כאשר התובעת היא חברה, שלא ברור כושר-פירעונה [חוק החברות, התשנ"ט-1999, סעיף 353א]; וכן כאשר התובע הוא תושב-חוץ, שאין לו נכסים בישראל שניתן להיפרע מהם [עניין באסל הנזכר]. יצוין כי הערובה אינה חייבת להיות הפקדה במזומן. בנסיבות שבהן ניתן לקבוע ערובה אפקטיבית ופוגענית-פחות, כגון ערבות-צד-שלישי מתאימה - יהא זה מידתי יותר להסתפק בכך. מאזן-הנוחות מושפע, כמובן, מסיכויי התביעה [עניין באסל ועניין אלדאים]. כאשר סיכויי התביעה טובים; כגון בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים, בהיעדרן של נסיבות המעמידות את עצם החבות בספק - ייטה מאזן-הנוחות לטובת התובע, חרף הקושי הצפוי בגביית הוצאות ממנו; שהרי מסתבר שכלל לא יוטלו עליו הוצאות. במיוחד ייטה מאזן-הנוחות לטובתו במקרים שבהם, מחמת מצבו הכלכלי, חיובו בערובה עלול למנוע ממנו לממש את זכות התביעה ואת זכותו הנחזית לפיצויים. לעומת זאת, כאשר נראה על פניהם של כתבי הטענות כי סיכויי התביעה קלושים - ייטה-מאזן-הנוחות לטובת הנתבע; נוכח ההסתברות הגבוהה כי יתברר שהנתבע הוטרד לשווא בתביעה בלתי צודקת, ונגרם לו חסרון-כיס על-לא עוולה בכפו. מאזן-הנוחות מושפע גם ממידת הקושי הצפוי להיגרם לתובע אם יחויב בערובה. לא ראי הכבדה כלכלית מסוימת, שראויה להיחשב כמידתית נוכח האינטרס הראוי להגנה של הנתבע - כראי חסימה-בפועל של זכות הגישה-לערכאות, אם מתברר כי זו צפויה להיות תוצאתו-בפועל של החיוב בערובה. מאזן-הנוחות בדבר ערובה להוצאות כשהתובע הוא 'נתין-אויב' מאזן-הנוחות מושפע מן 'העוצמה הפנימית' של הזכות הנשקלת, ושל הציפייה הנבחנת, בהקשר הנדון; והיא עשויה להשתנות בהקשרים שונים. עוצמה פנימית זו עשויה להשפיע על האיזון בין זכויות ואינטרסים מתנגשים. לפיכך יש לקבוע את 'המשקל הסגולי' של הזכות או האינטרס הנדונים; בטרם ייקבע 'המשקל היחסי' שלהם, במסגרת האיזון מול הזכות או האינטרס המתנגשים. לדוגמא, נקבע כי "לא הרי חופש הביטוי הפוליטי כהרי חופש הביטוי המסחרי". לפיכך, הגם שבשני ההקשרים מדובר על הזכות המוגנת לחופש-ביטוי - מידת ההגנה על הזכות, מול אינטרסים מתנגשים, תהיה שונה בשני ההקשרים; בהתאם למידת חשיבותם [דעת כב' הנשיא (דאז) א' ברק, בבג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים מיום 9.1.97, פסקאות 8-9 בפסק דינו)]. במקומות אחרים הוטעם כי קביעת 'העוצמה הפנימית' של חופש הביטוי בהקשר הנדון קודמת לאיזונה מול האינטרסים המתנגשים, ומשפיעה על איזון זה באותו הקשר [דעת כב' הנשיא (דאז) מ' שמגר בבג"ץ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי-הדין מיום 26.3.95, פסקה 21 בפסק דינו; ודעת כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין סטיישן פילם הנזכר, פסקה 3 בפסק דינו. ראו גם בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור מיום 13.1.94: פסקה 20 בפסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר; פסקאות 18-19 בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין ופסקה 2 בפסק דינו של כב' השופט ג' בך]. בהתאם לכך, לצורך האיזון בין משקלן היחסי של זכות הגישה-לערכאות של התובע, ושל זכות הקניין של הנתבע, יש לקבוע תחילה את משקלה הסגולי של זכות הגישה-לערכאות של נתין-אויב, תוך כדי מצב-עימות, בעניין הקשור בעימות, ושלא בהקשר של שהות במשמורת המדינה או בתחום שיפוטה. משקל סגולי זה נחות ממשקלה הסגולי הגבוה של זכות הגישה-לערכאות בהקשרים רגילים; כפי שיובהר להלן. חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים") מסייג את זכות הגישה-לערכאות של נתיני-אויב במספר היבטים. הוא מעמיד דרישות-סף דיוניות מיוחדות, שאינן מקובלות בתובענות אחרות, אשר בהיעדרן "לא ידון בית המשפט בתובענה" [שם, סעיף 5א]. בסעיף 5ב(1) בחוק הנזיקים נאמר כי "על אף האמור בכל דין, אין המדינה אחראית בנזיקים לנזק שנגרם ל... נתין של מדינה שהיא אויב...". הוראה זו אינה מסייגת אך את אחריות המדינה בנזיקין. היא מסייגת, בפועל, גם את היקף הזכות לגישה-לערכאות. משמעותה היא כי, למעט במקרים המנויים בתוספות לחוק הנזיקים, כגון פגיעה בזכויות-אדם של נתין-אויב המצוי במשמורתה של המדינה [התוספת הראשונה; סעיף 2 בתוספת השנייה], או גרימת נזק לנתין-אויב בנסיבות פרוזאיות של תאונת דרכים [התוספת השנייה, סעיפים 4 ו-5] - מדינת ישראל אינה רואה עצמה מחויבת לברר תביעות נזיקין של נתיני-אויב בעניינים הקשורים לעצם העימות עם אותו אויב [ראו הסייגים בסיפה של סעיפים 3-5 בתוספת השנייה]. החריגים לכלל, והסייגים-לחריגים, המנויים בתוספות לחוק הנזיקים, מצביעים על תכליתו של הכלל. אין מדובר דווקא על הימנעות ממתן סיוע כלכלי לאויב; שהרי מבררים תביעות כספיות בגין תאונות דרכים. גם אין מדובר, חלילה, בהתנכרות לזכויות-אדם בסיסיות של נתיני-אויב; שהרי מבררים תביעות ועתירות של נתיני-אויב המצויים במשמורת המדינה. מדובר, אפוא, בהיעדר תחושת מחויבות לפתוח לרווחה את דלתות בתי המשפט של המדינה לתביעותיהם של נתיני-אויב, שהיו ועודם חיים בשטח הנתון לשליטתו, ולהתדיין עמם אודות אופן ניהול המלחמה נגד אותו אויב; כגון בשאלה אם ראוי היה לתקוף כאן או מכאן ולירות ולהפציץ כך או אחרת. יוטעם כי במדינת-חוק, גם כשהתותחים רועמים - מוזות-המשפט אינן שותקות. אולם אין בכך כדי לומר שמוזות-המשפט מדברות עם האויב, או עם נתיניו, אודות ירי-התותחים. מחוק הנזיקים עולה, אפוא, הד לכלל המקובל במשפט האנגלו-אמריקאי שלפיו "אין מבררים תביעת אויב" [ראו רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני מיום 18.7.11 (להלן: "דיראני"), פסקאות 38-47 בפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, ופסקאות 14-22 בפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר]. יודגש כי הד זה מוגבל ומסויג מאוד; בהשוואה לקול האנגלו-אמריקאי המקורי. אמנם נקבע בעניין דיראני, ברוב דעות, כי הכלל האנגלו-אמריקאי, ככזה, לא נקלט במשפטנו [שם, פסקאות 48-52 בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה ופסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן. יצוין כי על פסק הדין הוגשה בקשה לדיון נוסף, דנ"א 5698/11]. אולם, הלכת-הפסק היא כי אין מקום לשלול את זכות הגישה-לערכאות מאדם שלפי הנטען חוללו זכויות-האדם שלו באופן קשה וחמור, בהיותו במשמורת המדינה, על ידי נציגי המדינה, וזאת בתקופה שקדמה לחקיקת הסעיפים האמורים בחוק הנזיקים [פסקאות 57 ו-77-78 בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה ופסק דינו של כב' השופט ג'ובראן]. אין בהלכת-הפסק בעניין דיראני, אפוא, כדי לשלול את הקביעה כי מחוק הנזיקים עולה כרסום מסוים במשקל הסגולי של זכות נתין-אויב לגישה לערכאותיה של מדינת ישראל. אין מדובר בשלילה גורפת של הזכות האמורה. שלילה גורפת כזו אינה מתיישבת עם מחויבותה של מדינת ישראל לזכויות-האדם ולהגנתן-בפועל; שעליה עמד בית המשפט העליון בעניין דיראני [כגון בפסקה 54 בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה]. גם חוק הנזיקים אינו שולל באופן גורף את הזכות האמורה; אלא אך מסייג אותה, בהקשרו של העימות. השפיטה, וההגנה הביטחונית, הן מתפקודיה העיקריים של מדינה; כמה שנאמר: "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ... וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" [שמואל א ח, כ]. שירותים אלה אינם ניתנים רק לאזרחי המדינה, אלא לכלל השוהים בה; כמה שנאמר: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח" [ויקרא כד, כב]. אולם, אין זה מובן-מאליו כי יש ליתן שירותי-שפיטה לזה שנגדו נלחמים, ולנתיניו. אין בכך שאדם הנו נתין-אויב כדי לגרוע מזכויות-האדם שלו. אולם, אין בכך שנתין-אויב הנו אדם כדי להשוות את סבירות ציפייתו לגישה בלתי-מסויגת לערכאותיה של המדינה היריבה, בענייני העימות, לזו של אזרח, תושב וגֵר של אותה מדינה. לפיכך, לא ראי הציפייה והזכות לגישה-לערכאות של אזרח, תושב או תייר כראי הציפייה והזכות לגישה-לערכאות של נתין-אויב. משקלה הסגולי השונה של זכות הגישה-לערכאות בהקשרים שונים אלה משליך על האיזון בין זכות הגישה-לערכאות לבין זכות הקניין של הנתבע בתביעה אזרחית; כגון לעניין חיוב תובע בערובה להוצאותיו של נתבע. סיכומו של עניין זה הוא כי לימין התובע עומדת זכות-על חוקתית של גישה-לערכאות. לימין הנתבע עומדת זכותו להגנה על קניינו, זכות חוקתית גם-היא. האיזון בין זכויות אלה נעשה לפי מאזן-הנוחות, כפי שהוא נחזה בשלב שבו מוגשת הבקשה לחיוב בערובה להוצאות. כשמאפייניו של התובע מאתגרים את סיכויי ההיפרעות ממנו, במקרה שתביעתו תידחה ויוטלו עליו הוצאות - נוצרת נטייה לחייבו בערובה. ככל שסיכויי התביעה טובים; ככל שמצבו הכלכלי של התובע נותן שחיובו בערובה יחסום בפועל את דרכו לבית המשפט; וככל שציפייתו לגישה-לערכאות סבירה וחזקה יותר - עשוי מאזן-הנוחות להשתנות ולשלול חיובו בערובה. לעומת-זאת, ככל שסיכויי התביעה קלושים; כאשר התובע לא הוכיח כי ייבצר ממנו לשאת בנטל החיוב בערובה; וכאשר ציפייתו לגישה-לערכאות חלשה יותר - תיוותר בעינה הנטייה לחייב תובע, שהוא תושב-חוץ, ללא נכסים בישראל, במתן ערובה לתשלומן של הוצאות המשפט של הנתבע, למקרה שהתביעה תידחה והתובע יחויב בהוצאות. יישום לענייננו אין מחלוקת כי התובעים דנן הנם תושבי חבל עזה, הנתון לשליטת החמאס. התובעים הנם, אפוא, תושבי-חוץ. הנתבעת צירפה לתגובתה תעודת-עובד-ציבור, שלפיה לא ניתן לאכוף צווים ישראלים במקום מושבם של התובעים. התובעים לא הזימו זאת. אין מחלוקת גם כי אין לתובעים נכסים בישראל. התובעים עצמם ציינו בכתב התביעה, בסעיף 12, כי מעשה הנזיקין הנטען נגרם "במסגרת ההתקפה של כוחות צה"ל על העיר עזה", ביום 14.1.09. כלומר, התובעים עצמם מודים שהאירוע התרחש בהקשר של מבצע מלחמתי רחב-היקף של כוחות צבאיים מחוץ לשטח המדינה. חוק הנזיקים קובע, בסעיף 5, כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל". הסייג לאחריות חל אפילו הייתה רשלנות במעשה; שהרי אלמלא-כן ממילא לא הייתה חבות גם ללא הסייג. סעיפים 5א-5ד בחוק הנזיקים מוסיפים ומסייגים את חבות המדינה, בהקשרים כבענייננו, בסייגים דיוניים ומהותיים. לפיכך ניתן לקבוע, כבר בשלב מוקדם זה של ההליך, כי סיכויי התביעה קלושים; משום שבנסיבות העניין קיימת הסתברות גבוהה לקביעה כי האירוע הטראגי מושא התביעה נופל בגדרי הסייגים הללו לקיום ההליך ולאחריות המדינה. התובעים לא צירפו לתגובתם כל אסמכתא ראייתית לאי-יכולתם לגייס את סכום הערובה, אם תוטל עליהם. בהתאם להיקש שנעשה בין ערובה להוצאות הנתבע לבין אגרת המשפט [עניין באסל הנזכר, פסקאות 4-5] - מוטל על תובע, הטוען להיעדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום, לבסס את בקשתו בראיות המשקפות את מצבו הכלכלי [תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, תקנה 14]. התובעים לא הרימו, אפוא, את הנטל להראות כי חיובם בערובה יסכל-למעשה את יכולתם לממש את זכות הגישה שלהם לערכאות. בכך נשמט הבסיס מטענת התובעים כי הצידוק הרגיל לחיוב בערובה להוצאות צריך לסגת, בענייננו, מפני זכותם לגישה-לערכאות. כאמור, גם זכות התובעים לגישה-לערכאות אינה בעלת משקל סגולי חזק בענייננו; שהרי התובעים, כתושבי חבל עזה המצוי בשליטת החמאס, הנם, לעת הזו, בגדר 'נתיני-אויב'. מאזן-הנוחות, אפוא, אינו נוטה לזכותם של התובעים. הם לא הצביעו על מקור שממנו תוכל הנתבעת לגבות את הוצאותיה, אם תידחה התביעה והתובעים יחויבו בהוצאות. הם לא הראו כיצד יתגברו על הסייגים הדיוניים והמהותיים העומדים בדרכם לקבלת סעד בגין הפעולה הצבאית שגרמה לנזקיהם. הם לא ביססו את טענתם כי אם יחויבו בערובה - ייבצר מהם לנהל את תביעתם. הם לא שכנעו כי, כנתיני-אויב, עומדת להם ציפייה סבירה לגישה לערכאותיה של מדינת ישראל, בעניין הנוגע לעימות בין המדינה לשלטון שהם נתיניו. לאור המקובץ, ועל יסוד האמור בעניין באסל ובעניין אלדאים, יש לחייב את התובעים בערובה לתשלום הוצאותיה של הנתבעת, שבהן צפויים התובעים לחוב אם תידחה תביעתם. סכום הערובה הנתבעת הראתה כי בפסיקה התגבש סטנדרט של חיוב בהפקדת סך 20,000 ₪ בגין כל תובע (במקרה של תביעת הנפגע) או קבוצת-תובעים (במקרה של תביעת שארים) [עניין אלדאים הנזכר]. אכן, סכום זה מהווה איזון נאות בין האינטרס לשפות את הנתבעת, במקרה של דחיית התביעה, על הוצאותיה; לבין האינטרס שלא להכביד הכבדה בלתי מידתית על התובעים. אני סבור כי במקרה של אירוע אחד, שבו נפגעו מספר בני-אדם, אין צידוק להכפיל סכום זה במספר הנפגעים. אמנם, בירור שאלת הנזק הוא פרטני; והוצאותיו נכפלות לפי מספר הנפגעים. אולם, בירור שאלת האחריות משותף לכולם; ולפיכך הוצאותיו הן מעין "ידה" אחת נוספת על ההוצאות הכרוכות בבירור הנזק שנגרם לכל נפגע או קבוצת שארים. בהתאם לכך, אם נראה בסכום של 20,000 ₪ משום גילום של שתי "ידות" ההוצאות, לבירור האחריות ולבירור הנזק - יימצא לנו כי במקרה של 7 נפגעים, כבענייננו, סכום הערובה הראוי הוא סך 80,000 ₪. התובעים לא הציעו ערובה חלופית להפקדת עירבון, שתהא אפקטיבית די-הצורך מבחינת הנתבעת, ובה-בעת מכבידה-פחות מבחינתם; כגון ערבות צד שלישי של ערֵבים ישראלים טובים. לפיכך, ובהתאם לפסיקה שהוזכרה, תגולם הערובה בעירבון במזומן, או בערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן. סיכום למרבה הצער, נפגעה משפחת התובעים פגיעה קשה במהלך המבצע המלחמתי "עופרת יצוקה", שהתרחש בחודשים דצמבר 2008 - ינואר 2009. שישה בני-משפחה נהרגו, ובן-משפחה נוסף נפצע. בעקבות האירוע הטראגי הגישו התובעים תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל. המדינה ביקשה לחייב את התובעים ליתן ערובה לתשלום הוצאותיה, למקרה שהתביעה תידחה. חיוב זה התבקש בשל היות התובעים תושבי-חוץ, חסרי נכסים בישראל, שבמקום מושבם לא ניתן לאכוף צווים ישראלים; ונוכח סיכוייה הקלושים של התביעה, בשים לב לסייגים לאחריות המדינה בנזיקין בגין פעולה מלחמתית בכלל, ובנסיבות של ענייננו בפרט. התובעים לא הצביעו על מקור שיאפשר למדינה להיפרע ממנו את הוצאותיה, אם אמנם תידחה התביעה. הם גם לא הראו כיצד יוכלו להצליח בתביעתם, חרף הסייגים האמורים לאחריות המדינה במקרים דוגמת האירוע הנדון. התובעים לא ביססו את טענתם כי ייבצר מהם לעמוד בנטל הערובה, אם יחויבו בה, ולפיכך החיוב בערובה יחסום-למעשה את גישתם-לערכאות. למחדלם זה משמעות מוגברת בענייננו; משום שכנתיני-אויב - אין לתובעים ציפייה סבירה חזקה לזכות גישה לערכאותיה של המדינה, בעניינים הנוגעים לעימות בין שלטון החמאס, שהתובעים הם נתיניו, לבין מדינת ישראל. לאור המקובץ, יפקידו התובעים סך 80,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן, כערובה לתשלום הוצאותיה של המדינה, למקרה שהתביעה תידחה והתובעים יחויבו בהוצאות. ההפקדה תיעשה עד יום 1.3.12; שאם לא כן - תידחה התביעה, בהתאם לתקנה 519(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי. התובעים ישלמו לנתבעים שכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 2,000 ₪. ניתן יהיה להיפרע סכום זה מן העירבון שיופקד. נקבעת תזכורת פנימית בהתאם ליום 5.3.12. ערובה