הגנה נגזרת לפניי בקשה לסעד זמני במסגרת ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פר"ק 35828-12-10, כבוד השופטת ו' אלשיך - סג"נ), מיום 8.1.2012, שבמסגרתו נדחתה בקשה לפסילת הצעה והסדר נושים. בפסק הדין הארוך והמנומק, עמד בית המשפט על כלל השיקולים הנוגעים לבקשה לפסילת הצעה והסדר נושים. בפתח הדברים, ציין בית המשפט כי הבקשה הוגשה באיחור, ותוך פגיעה ביכולתם של המשיבים להשיב לה. יתר על כן, בית המשפט עמד על כך שהגשה מאוחרת זו היא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של פעולות משפטיות, רבות מהן בניגוד לסדרי הדין, שנקטו המבקשים בכדי לעכב את ניהול ההליך. לגופו של עניין, עמד בית המשפט על כך שההצעה שהוצעה הייתה היחידה שעל הפרק, וכי 100% מנושי החברה הסכימו להצעה. משכך, קבע בית המשפט כי זהו מסוג המקרים שאינם מצדיקים התערבות שיפוטית, בפרט כאשר מרבית הטענות הן טענות שעניינן כדאיות ההצעה. יתר על כן, בית המשפט עמד על כך שזהותה של המבקשת 1, כבעלת 50% ממניותיה של חברת מגדל הזוהר בע"מ (בפירוק) וכנושה נדחית, עומדת לה אף כי לרועץ בבואה לטעון כנגד ההצעה והסדר הנושים (בהקשר זה יוזכר כי המבקש 2 הוא הבעלים של 100% ממניות המבקשת 1). בהמשך לכך, דחה בית המשפט אף את טענות המבקש לעניין אופן קביעת זהות הנושים באסיפת הנושים והכוח היחסי המסור בידיהם, ולכרוך את אלו במיצוי בירור החוב.  זאת, מאחר שכל פרשנות אחרת תוביל להתמשכות ההליכים עד אין קץ, ותפגע בתכלית הליך הפירוק. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות המבקשים באשר לפגמים שנפלו בהליך המכרז עצמו. משכך, דחה בית המשפט את הבקשה הן על הסף הן לגופה. כנגד פסק דין זה הוגש הערעור העומד לפניי, ובמסגרתו בקשה למתן צו ביניים המורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על צרופותיה, ובתגובות המשיבים, מצאתי כי אין מקום, בשלב זה, למתן צו עיכוב ביצוע כאמור. כידוע, המבקש סעד זמני בשלב זה, נדרש להראות כי נתקיימו "טעמים מיוחדים" אשר יצדיקו היענות לבקשתו. הטעם לדרישה זו הוא כי דחיית התובענה בערכאה הדיונית מטה את נקודת האיזון לטובת ה"זוכה" על פי פסק הדין, דהיינו, המשיבות, ועל כן יקשה על המבקש לשכנע את בית המשפט בצדקתו של הצו אותו הוא מבקש. במסגרת זו מוטל על המבקש הנטל שאיננו קל להראות כי סיכויו לזכות בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור (ראו, למשל, ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי ( 29.1.2007). בענייננו, לא עמדו המבקשים בנטל זה. בפתח הדברים יצוין כי הבקשה הנוכחית היא שלב נוסף במסכת ארוכה של הליכים שמקיימים המבקשים, והמקורבים להם, שנועדה לעכב את הליך הפירוק (ראו ע"א 1938/11, דנ"א 9370/11, רע"א 5517/11, רע"א 5881/11, רע"א 8417/11 ועוד הליכים רבים בבית המשפט שלפירוק). במסגרת זאת, ההליך ברע"א 8417/11 עודו תלוי ועומד לפני בית המשפט, אף שצו ארעי שניתן במסגרתו בוטל, משלא הופקד עירבון כנדרש על ידי המבקשים. בחינת הבקשה הנוכחית מעלה שאלות באשר למעמדם של המבקשים בהליך ולזכותם להגישו על פי דין. ראשית, מתגובת המשיב 1, עו"ד ארז חבר, שמונה למנהל המיוחד של החברה בפירוק, עולה כי ההליך הוגש בטרם ניתנה החלטה בבקשה מיום 10.1.2012 לעיכוב ביצוע פסק הדין בבית המשפט המחוזי, וזאת, בניגוד 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בקשה זו כלל לא צויינה בהודעת הערעור ובבקשה לעיכוב ההליכים שהוגשה לבית משפט זה ביום 12.2.2010. שנית, כלל לא ברור אם למבקשים, כבעלי מניות בחברה שבפירוק מכוח צו בית משפט, זכות להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהליך קודם שהוגש על ידי המבקשים כנגד עצם הוצאת צו הפירוק קבעתי כי: "הלכה היא כי בעל מניות יכול להגיש הליך בשמו לטובת החברה במסגרת של 'הגנה נגזרת'. הגנה נגזרת (כתביעה נגזרת) היא החריג לעקרון אי ההתערבות של בעל מניות בניהול החברה. הבסיס לדוקטרינה זו הוא בכך שיש פעמים בהם פועלת הנהלת החברה נגד טובתה של החברה. או אז יכול בעל המניות לבקש להיכנס לנעליה של החברה, וזאת בשל ההנחה כי אין בידי בעל המניות כל מנגנון אחר שיכול להעניק לו את הסעד המבוקש, ולמנוע את הפגיעה בו בשל ניהולה הלקוי של החברה.   [...]  לעניין זה, ראוי לאבחן, לדידי, בין הגנה נגזרת על ידי בעל מניות בהתנגדות או ערעור על עצם הליך הפירוק, ובין הגנה נגזרת נגד החלטות ופעולות במסגרת הפירוק. אשר לפעולות במסגרת הפירוק, באלו, נוכח סעיף 205, לא יכול בעל מניות להגיש בקשה לאישור הגנה נגזרת" (ע"א 1938/11 מגדל הזוהר לבניין בע"מ נ' גוב גיא בע"מ ( 1.12.2011), פסקה 13). אמנם, בשונה מע"א 1938/11, במקרה שלפניי המבקשים מנויים בכותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואפשר כי יש מקום לגמישות מסויימת באשר למעמדם של משתתפים בהליך הפירוק (גמישות זאת אף מעוגנת בסימן ג' לפקודת החברות [נוסח משולב], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות)). יחד עם זאת, מעצם סמכותו של בית המשפט להתחשב במשאלות משתתפים, לא נובעת בהכרח למשתתפים זכות ערעור על החלטותיו. ספק בעיני האם, מרגע שנקבע כי החברה חדלת פירעון ואינה מסוגלת לעמוד בפירעון חובותיה לנושיה, עומדת לבעלי מניותיה זכות להשיג על החלטות בית המשפט שבפירוק בנוגע להסדר נושים, מקום בו סביר שכל הסדר נושים שיאושר לא יכלול חלוקת כספים להם (משמע, מקום בו בכל מקרה הם אינם מושפעים מהחלטת בית המשפט). מכל מקום, מאחר שענייננו בבקשה למתן סעד ביניים, איני נדרש לקבוע מסמרות בסוגיות אלו, אשר יעמדו לפתחו של ההרכב היושב בדין.     שלישית, העיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מעלה כי ישנם פערים גדולים בין העובדות כפי שתוארו על ידי המבקשים, ובין האופן האמיתי בו התרחשו הדברים. אף במסגרת הערעור לבית משפט זה, קיים פער של ממש בין האופן שבו מתארים המבקשים את עובדות המקרה, לרבות את ההתפתחות הפרוצדוראלית של ההליך, ובין האופן שבו מתואר ההליך ועובדותיו על ידי בית המשפט המחוזי ועל ידי המשיבים. יתר על כן, בית המשפט המחוזי ציין כי התנהלות המבקשים היא שיטתית, ושכל יעודה הוא עיכוב הליך הפירוק, משמע, שמדובר בהתנהלות בחוסר תום לב. התנהלות זו, אף היא יכולה לעמוד לרועץ בפני המבקשים במסגרת הערעור, ולהקטין את סיכויי הצלחתו. באמור עד כה די בכדי לדחות את הבקשה על הסף, הטעם של אי מיצוי ההליך בבית המשפט המחוזי, והן לגופה, נוכח הרף הפרוצדוראלי שעל המבקשים לחצות להוכיח את קיומה של זכות הערעור במקרה הנוכחי. יתר על כן, אף באם ישמע הערעור לגופו, לא מצאתי כי סיכוייו ומאזן הנוחות מצדיקים את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. לערעור שני קווי טיעון מרכזיים, אשר שניהם נדונו בבית המשפט המחוזי. ראשית, טוענים המבקשים כי ההצעה להסדר נושים אינה ההצעה המיטבית שעמדה על הפרק. שנית, טוענים המבקשים כי נפלו פגמים באופן קבלת ההצעה. אשר לטענה הראשונה, הרי שהתערבותו של בית המשפט, וודאי שבית המשפט בערעור, בכדאיות הסדר הנושים, היא מצומצמת ביותר, וסיכויי ההליך במישור זה אינם גבוהים. אף טענותיהם של המבקשים לעניין הפרוצדורה אינן מצדיקות את קבלת הבקשה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר מתייחס לסוגיות אלו, בהיר ומנומק ומסביר את הדין החל על הליכי אישור הסדר נושים. לא מצאתי, בשלב זה של ההליך, כי טענות המבקשים לעניין זה מקימות סיכויים טובים לזכייה בערעור. לצד זאת, אף במישור של מאזן הנוחות, נוטה כף המאזניים לטובת דחיית הבקשה. הסדר הנושים החל להתהוות, תוך שהושקעו בו סכומים לא מבוטלים. יתר על כן, הסדר זה תחום בזמן, ואפשר שהעיכוב יוביל לביטולו. משכך, אף במישור זה יש חשיבות יתרה לביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי הדין בסכום של 10,000 ש"ח למשיבים 1,2,5 כל אחד, וכן למשיבים 3-4 ביחד.   תביעה נגזרת