הרקע לתביעה: 1. רכב שהיה בחזקת התובע הושבת על ידי הרשויות עקב ליקויי בטיחות, תקלות מכאניות וחוסר במבחן רישוי שנתי. התובע פעל לתיקון הליקויים וביצוע מבחן רישוי שנתי, אם כי לא הגיש דיווח על כך לרשות הרישוי. בבדיקה שגרתית שנערכה מספר חודשים לאחר מכן, עוכב התובע על ידי משטרת התנועה, רישיונו נפסל פסילה מינהלית ורכבו נתפס למשך כחודש ימים עד ששוחרר בהוראות בית המשפט לתעבורה. לטענת התובע, תפיסת הרכב למשך כחודש ימים, למרות שהליקויים תוקנו, מהווה התרשלות מצד המדינה. מכאן התביעה דנן שהועמדה על סך 60,000 ₪. עיקר טענות התובע: 2. התובע, וסרבליי לב (להלן: "התובע"), נהג והשתמש ברכב מסוג דהייטסו מ.ר. 5776207 (להלן: "הרכב"). הרכב היה בבעלות בתו של התובע, וסרבליי אליזבטה. בתאריך 27.3.07 נמצא הרכב לקוי, עקב תקלות מכאניות שונות וחסר במבחן רישוי. 3. לאחר קבלת הדו"ח, התובע ותיקן את הליקויים. כך, בתאריך 10.4.07 העביר התובע את הרכב מבחן רישוי ("טסט") במכון רישוי. עקב קשיי הבנת השפה וחוסר התמצאות בהליכים בירוקרטים במדינה, לא פנה התובע אל רשות הרישוי במשרד התחבורה לשם קבלת טופס אישור תנועה לרכב. 4. ביום 3.1.08, בעת בדיקת רישיונות שגרתית, שוטרי תנועה ממשטרת ישראל (להלן: "הנתבעת") עכבו את התובע ותפסו את הרכב. נציגי הנתבעת הסבירו לתובע שעל פי מסוף המשטרה קיים איסור שימוש ברכב מתאריך 27.8.07 ולכן יש לפסול את הרכב משימוש. התובע ניסה להסביר לשוטרים שקיימת טעות ברישום, ולראיה הציג את רישיון הרכב לאחר הטסט, אך ללא הועיל - רכבו הורד מהכביש ונגרר אל תחנת המשטרה. התובע זומן לשימוע לפניי קצין משטרה. 5. קצין המשטרה שערך את השימוע דבק בכך שקיימת הוראה במסוף המשטרה להוריד את רכבו מהכביש מחודש אוגוסט 2007. לכן, הרכב עוכב ורישיון הנהיגה של התובע נפסל בפסילה מנהלית לשלושים ימים. 6. לאחר השימוע הגיש התובע בקשה לבטל את הפסילה המנהלית אל בית המשפט לתעבורה. לאחר דיון שנערך, בבית המשפט לתעבורה בתאריך 31.1.08, בוטלה הפסילה המנהלית מחמת הספק. 7. למרות שבוטלה ההחלטה המנהלית לפסול את רישיונו, הורשע התובע שלא בפניו בהליך פלילי שנערך ב-18.2.08. לטענתו, לא הודיעו לו על הפרדת הדיון המנהלי מהדיון הפלילי, כך שלא ניתנה לו הזדמנות להתגונן. 8. עבודתו העיקרית של התובע הייתה חלוקת עיתונים בעזרת רכבו. עקב האירועים המתוארים לעיל, התובע פוטר. לפיכך, נגרמו לו נזקים שנובעים כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת ועליה לפצותו בגין: הוצאות שחרור הרכב מאחסון, הוצאות נסיעה, אובדן זמן עבודה, אובדן שכר עבודה ועוגמת נפש - המוערכים בסך 60,000 ₪. עיקר טענות הנתבעת: 9. בתאריך 27.3.07 ניתנה הודעת אי שימוש ברכב, לתובע בהתאם לתקנה 308(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"). זאת, עקב ליקויים חמורים שהתגלו ברכבו של התובע. כמו כן, לרכב לא היה "טסט" בתוקף. 10. בתאריך 3.1.08 עיכבו שוטרי תנועה את התובע בגין נהיגה ברכב שנתון תחת איסור שימוש מתאריך 27.3.07, לכן קיבל התובע הזמנה לדין. כמו כן, הוסבר לתובע שעל מנת שתורד ההערה על איסור השימוש עליו להשלים את הליך הרישום והבדיקה במשרד הרישוי. זאת, מכיוון שטסט לחידוש הרישיון הוא רק חלק מההליך להחזרת תקינותו של הרכב. 11. עוד באותו יום התייצב התובע לשימוע בנוכחות בתו - שהיא דוברת השפה העברית והרוסית - ובנוכחות שוטרת דוברת רוסית שתרגמה עבורו את כל השימוע. הואיל והתובע לא הציג אישור תקינות ממשרד הרישוי הורד רכבו מהכביש. 12. השוטרים פעלו בתום לב, במיומנות, בסבירות, בשיקול דעת ומתוקף סמכותם כדין. התובע יצר את נזקיו בעצמו, עקב התרשלותו, לכן אין לו כל עילה נזיקית כלפי הנתבעת או מי מנציגיה. בנוסף, לא קיים קשר סיבתי משפטי ו/או עובדתי בין הדו"חות שקיבל התובע לבין השתלשלות האירועים המאוחרת שקרתה בבתי המשפט. 13. בדיון שנערך לפני העיד התובע. דיון והכרעה: 14. הוכחתה של אחריות בעוולת הרשלנות מחייבת קיומם של שלושה יסודות: אשם, נזק וקשר סיבתי ביניהם. בשלב הראשון נבחנת ההצדקה שבהטלתה של חובת זהירות עקרונית ("חובה מושגית"), ואם זו אינה נשללת, נפתחת הדרך לבדיקת קיומה של חובת הזהירות בנסיבותיו הקונקרטית של המקרה ("חובה קונקרטית"). בשלב שני, לאחר שנמצא יסוד להטלתה של חובת זהירות - עקרונית ופרטנית כאחת - מתמקדת הבחינה בשאלה האם הפר המזיק את חובתו זו [ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)]. 15. על חובת הזהירות המושגית נאמר: "חובה זו נקבעת על ידי בית המשפט לפי המבחן האובייקטיבי של צפיות האדם הסביר" [דברי השופט ברק בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 770 (1983)] וכן סבירות הסיכון שיצר המזיק [ע"א 80/88 אלסוחה ואח' נ' עזבון המנוח דהאן, פ"ד מד(3) 397, 430 (1990)]. על חובת זהירותה של הנתבעת נאמר: "איני רואה כל סיבה שבמדיניות משפטית שלא להטיל חובת זהירות מושגית על שוטרים בביצוע צווים שיפוטיים" [דברי השופט ברק בע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהאן פ"ד מב(3) 733, 740 (1988) (להלן: "עניין סוהאן")]. 16. כאשר נציגי הנתבעת עצרו את התובע מכיוון שנהג ברכב שהוצא נגדו צו איסור שימוש בגין תקלות מכאניות, נעשה הדבר מכוח הפעלת סמכות שלטונית. לפיכך, על שוטר סביר לצפות שהוא יוצר סיכון לגרימת נזק אם יפעיל את סמכותו ברשלנות. על כן, קיימת חובת זהירות מושגית בענייננו. 17. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת לפי מבחן "הצפיות", קרי האם בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, נציגי הנתבעת יכלו לצפות (כאפשרות טכנית) כי התרשלותם תגרום נזק לתובע? התשובה לכך היא חיובית. נציגי הנתבעת ידעו שקיימת אפשרות שאם יעצרו את התובע הם יורידו את רכבו מהכביש ובכך ייגרמו לתובע נזקים שונים. 18. התרשלות היא הסטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר. על התרשלותה של המדינה בהפעלת סמכות שלטונית נאמר: "אפילו מוטלת חובה (מושגית וקונקרטית) על שוטר, אין הוא חייב למנוע נזק. חובתו אינה אלא לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. אמצעי הזהירות עצמם הם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו ושל נתונים נוספים, העשויים לא פעם להביא לידי כך, שאפילו קיימת חובת זהירות, אין היא אפשרית בנסיבותיו של מקרה ספציפי." [ דברי השופט ברק בעניין סוהאן הנ"ל]. 19. במקרה דנן, למרות שלנתבעת הייתה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע התרשמתי שגורמי המשטרה השונים לא סטו מנורמת ההתנהגות הסבירה ואף נקטו אמצעים סבירים כדי למנוע את הנזק, כפי שאפרט להלן: ראשיתו של האירוע בבעיות בטיחות חמורות ברכב בו עשה התובע שימוש. כך, על פי "הודעת אי שימוש ברכב" שניתנה מכוח תקנה 308(א) לתקנות, ברכב נמצאו ליקויי בטיחות בחלקים הבאים: צמיגים, גומיות אבק לציריות, פנסי החניה, פנסי הבלימה, מחווני הכיוון, פסים זוהרים, חיזוק פגוש קדמי, פגוש אחורי עקום, ידית פתיחה לדלת שמאל קדמית והיעדר מבחן רישוי ("טסט") [נ/1]. בחקירתו הנגדית אישר התובע קיומם של ליקויים אלה: "כול מה שמופיע, אני הסכמתי עם כל מה שמופיע פה. עם כל התקלות האלה אני הסכמתי" [פר' עמ' 12 ש' 3]. כעולה מסעיף 5 לנ/1, "מתן אישור כשירות מחדש ע"י רשות הרישוי יינתן עם החזרת טופס הודעה בדבר תקינות הרכב החתום על ידי מכון הרישוי". תנאי זה מודגש בגוף "הודעת אי-שימוש ברכב". הגם שלגרסתו של התובע הוא תיקן את הליקויים והרכב עבר מבחן רישוי שנתי, הוא לא פעל על פי ההודעה ולא ניגש למשרדי רשות הרישוי להסדיר את אישור הכשירות מחדש [פר' עמ' 12 ש' 22-32]. בהקשר זה אציין, שהרכב רשום על שמה של בת התובע, שדוברת את השפה העברית ואף היא, כך לגרסת התובע, לא פעלה להסדרת אישור הכשירות של הרכב [פר' עמ' 12 ש' 27-28]. בתאריך 3.1.08, נעצר התובע, עת נהג ברכב, לביקורת על ידי יחידת איילון של משטרת התנועה. כעולה מהדו"ח [נ/3], הואשם התובע בכך שנהג ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש על ידי שוטר שהוא בוחן תנועה, בניגוד לתקנה 308(ד) לתקנות. התובע זומן לדיון בבית המשפט לתעבורה ברח' שוקן 25 בתל-אביב לתאריך 18.2.08 בשעה 15:30. התובע חתם בשפתו בתחתית הדו"ח. כעולה מגב הדו"ח, הוסברו פרטי האישום לתובע על ידי שוטרת דוברת השפה הרוסית והוא זומן לשימוע לפני קצין משטרה. התובע התייצב לשימוע שנערך לפני קצין משטרה. התובע היה יכול להציג לפני קצין המשטרה את כל האישורים הנדרשים, ככל שאלה היו בידו. בשימוע שנערך לתובע, נכחה שוטרת דוברת השפה הרוסית כדי לתרגם את ההליך [נספח ד' לת/1]. עריכת השימוע לתובע, תוך מתן אפשרות להצגת המסמכים, מעידה על תקינות פעולת הרשות ויש בה בכדי למלא אחר כללי הצדק הטבעי. למרות ההזדמנות שניתנה לתובע, הוא לא הציג מסמכים המעידים על כשירות הרכב. בנסיבות אלה, החלטתו של קצין המשטרה לעכב את הרכב מצויה בד' אמותיו של מתחם הסבירות. קל וחומר שלא הופרה כל חובת זהירות בנסיבות אלה. התובע, טען כי השוטרים הטעו אותו לגבי התאריך שבו הוצא צו איסור שימוש לרכבו, אך הוא לא הביא תדפיס שמוכיח זאת או עדות מחזקת של בתו [פר' עמ' 14 ש' 26-24]. טענה זו אף נסתרת לגופהּ לנוכח מוצג נ/4, ממנו עולה שאין כל בעיה רישומית במועדי הדיווח של ההורדה מהכביש של הרכב. ויודגש-אירוע העיכוב השני, בו ניתן צו מינהלי לאיסור שימוש ברכב, הוא תולדה של מחדל התובע - התובע אומנם תיקן את הליקויים ברכב וערך לו מבחן רישוי שנתי, אולם לא מסר על כך דיווח לרשות הרישוי. בכך לא פעל על פי ההנחיה בטופס אי השימוש [נ/1]. הנה כי כן, מחדלו של התובע הוא שהותיר את רישום הרכב כאסור לתנועה במסוף המשטרתי. אמנם, הליך הפסילה המינהלית בוטל לאחר שבית המשפט לתעבורה התרשם כי מקור אי הדיווח לרשות הרישוי הוא חוסר בקיאותו של התובע "ברזי הבירוקרטיה הישראלית" [נספח ח לת/1], אך התובע הורשע בהליך הפלילי שלא בפניו [נספח יד לתצהירו של התובע]. פסק דין זה לא בוטל והוא מבטא את העבירה שביצע התובע על פקודת התעבורה. 20. מהסיבות שמיניתי לעיל, הגעתי למסקנה שנציגי הנתבעת לא הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע ולא סטו מסטנדרט ההתנהגות הראוי. לפיכך, אני דוחה טענה זו של התובע. 21. למעלה מן הצורך אציין כי התובע אף לא הוכיח שקיים קשר סיבתי בין הנזקים שנגרמו לו לבין רשלנותה הלכאורית של הנתבעת: ראשית, התובע לא הביא מכתב פיטורין ממעסיקו ו/או הצהרה שתתמוך בטענתו כאילו פוטר מעבודתו עקב הורדת הרכב מהכביש למשך כחודש ימים. משכך, אני דוחה את גרסתו של התובע, שפיטוריו נגרמו עקב הורדת רכבו מהכביש. שנית, אישור הביקור אצל הרופא שהתובע הציג [נספח יב לת/1], אינו מעיד על סיבת הביקור ואין בו לבסס את הקשר בין הבעיה הרפואית לעניין אי כשירותו של הרכב. 22. אף נזקיו של התובע לא הוכחו לפניי. התובע הציג תלושי שכר לחודשים דצמבר-וינואר [נספח יא לת/1]. לא ניתן לדעת האם הירידה בשכרו הייתה חד-פעמית או מתמשכת. התובע אף לא כימת את מספר השעות שבהן לא עבד, כתוצאה מתפיסת הרכב. כעולה מתצהירו, עיקר הנזק שנגרם לתובע הוא נזק לא ממוני. אלא שספק רב אם נסיבות המקרה, בו עוכב רכבו של התובע פחות מחודש ימים, בין ביצוע הביקורת השנייה (3.1.08) ועד החלטת בית המשפט לתעבורה לבטל את הפסילה המינהלית (31.1.08), מצדיקה שיעור נזק שכזה. 23. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 24. סוף דבר - התביעה נדחית. בנסיבותיו האישיות של התובע ולפנים משורת הדין, יישא כל צד בהוצאותיו. ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ב, 21 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה