פגיעה בברך בזמן הליכה בעבודה השופטת לאה גליקסמן: ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופט נוהאד חסן ונציגי הציבור מר טוביה ורדימון וגב' חגית מגן; בל 4076/07), בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בפגיעה שאירעה לו ביום 13.12.2006 בברך רגל ימין כפגיעה בעבודה. בהתאם למוסכם על הצדדים, הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור הן כסיכומים בכתב, ופסק הדין ניתן על יסוד הטענות שנרשמו בפרוטוקול וכלל החומר שבתיק. הרקע לערעור: בתקופה הרלוונטית לתביעה עבד המערער בחברת חשמל כמפעיל בתחנת כוח במחלקת תפעול. במסגרת תפקידו כאיש שטח ערך המערער ביקורות תפעול של יחידת הייצור בשטח ונתן מענה ראשוני לתקלות. עבודתו בוצעה תוך כדי הליכה ונסיעה גם יחד, והצריכה כניסה לרכב ויציאה ממנו מספר פעמים במהלך משמרת. ביום 13.12.2006, נסע ברכבו ביחד עם סגן מנהל המחלקה מר אמנון פייר לצורך טיפול בתקלה במערכת מי השתיה. תוך כדי היציאה מהרכב המערער חש כאב בברך כמו "קנאק" שלא משתחרר. המערער המשיך בעבודתו. בסוף יום העבודה, עת ביקש לקום מהכיסא וליישר את הרגל הרגיש כאב חזק בברך, ואז הבחין שהברך נפוחה. עוד באותו יום פנה לקופת חולים לקבלת טיפול רפואי. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של המערער להכרה בפגיעה בעבודה, ובהמשך לכך הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער מנימוקים אלה: בכל מקרה בו נטען כי אירוע תאונתי גרם לפגיעה ולנזק שבגינם נתבעים דמי פגיעה, יש להוכיח קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה, וכי הנזק אכן נגרם בעטיה של העבודה ולא בעטיים של גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה. לעניין הקשר הסיבתי צריך שיהיה גורם מסוים בעבודה שניתן לאתרו בזמן ובמקום. במקרה הנדון, בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי וכן בהודעה לחוקר לא ציין המערער כי התרחש אירוע מסוים שגרם לפגיעה, אלא רק שחש בכאבים עת יצא מהרכב, וכך גם עולה מהצהרת הממונה עליו מר אמנון פייר בטופס התביעה. לעומת זאת, בתצהיר עדותו, בחלוף כארבע וחצי שנים מקרות האירוע הצהיר המערער כי הפגיעה התרחשה עקב העובדה ששם את כל כובד משקלו על רגל ימין תוך כדי תנועה סיבובית. זאת ועוד. גם במסמכים הרפואיים לא מצוין כי התרחש אירוע כלשהו שגרם לפגיעה בברכו של המערער, ועל פי האמור בהם הכאבים הופיעו במהלך יציאה מהרכב. כמו כן, בגרסתו של העד מטעם המערער, מר אמנון פייר, נתגלו סתירות. לאור האמור, יש להעדיף את גרסתו המוקדמת של המערער לפיה הכאבים בברכו הופיעו בעת יציאתו מהרכב ללא שהתרחש אירוע תאונתי לו ניתן לייחס את הפגיעה בברכו. נסיבות הפגיעה על פי גרסתו המוקדמת של המערער, לפיה בעת שיצא מהרכב חש בכאב ו"קליק" בברך, אינן מהוות פגיעה בעבודה. זאת, כיון שהמערער לא הצביע על גורם חיצוני כלשהו הקושר את הפגיעה הנטענת לעבודה. טענות הצדדים בערעור: המערער טען כי טעה בית הדין האזורי עת קבע כי לצורך הכרה בפגיעה בברכו כתאונת עבודה נדרש המערער להוכיח התרחשות "אירוע חריג" או "תנועה חריגה"; די בכך שהכאבים בברכו של המערער הופיעו תוך כדי יציאתו מהרכב, דהיינו בעת שקם מכיסאו ועבר מתנוחה של ישיבה לתנוחה של עמידה תוך כדי שימת כובד משקלו על רגל ימין, על מנת לקבוע שהתרחש אירוע מוגדר בזמן ובמקום המהווה פגיעה בעבודה. לפיכך, על יסוד העובדות שבית הדין האזורי קבע יש להכיר בפגיעה בעבודה, בכפוף לקביעת המומחה הרפואי בדבר קיומו של קשר סיבתי; בנוסף, גם בהודעתו לחוקר המוסד, בטרם היה למערער ייצוג משפטי, בתשובה לשאלת חוקר המוסד אם עשה תנועה חריגה או תנועה לא נכונה, השיב המערער כי "כנראה שתנועה לא נכונה של התרוממות משקל גוף על רגל ימין שכנראה הייתה בזוית שגרמה לי את הנזק". המוסד לביטוח לאומי טען כי לא די בכך שיופיעו כאבים תוך כדי העבודה על מנת שהם יוכרו כפגיעה בעבודה, אלא נדרש שתהא תנועה שהיא אינה תנועה הנעשית באופן שגרתי; ככל שמדובר ביציאה רגילה מהרכב, לא התרחש אירוע תאונתי ואין להכיר בכאבים כפגיעה בעבודה. הכרעה: הלכה פסוקה היא כי בתביעה להכרה בפגיעה בעבודה, עוד טרם בחינת שאלת הקשר הסיבתי - יש להוכיח בראש ובראשונה כי ארעה תאונה, וזו מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם, או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה, מאידך גיסא. רק לאחר שהוכחה תאונה על שני יסודותיה ובית הדין שוכנע כי הגורמים לתאונה היו גורמים חיצוניים הנראים לעין, רק אז תקום חזקת הסיבתיות בדבר הקשר בין הגורם לפגיעה. (ההדגשה הוספה - ל.ג.) דב"ע (ארצי) נג/153 - 0 פארג' עוד ג'אבר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 50. עוד נפסק, בנוגע לפגיעה בגב אולם הדברים יפים גם לפגיעה הנטענת במקרה הנדון, כי - חייב המבוטח להוכיח אירוע תאונתי הקשור לעבודה והחורג מתנועותיו שאינן קשורות לעבודה. השלב הראשון של הדיון במקרים הללו הינו הקביעה המשפטית, אם קיימת ראשית ראייה לאירוע תאונתי, שעל פיה ניתן לשאול מומחה רפואי אם קיים קשר בין אותו האירוע לבין הופעת או החמרת מחלת הגב ממנה סובל המבוטח. (ההדגשה הוספה - ל.ג.) דב"ע (ארצי) נה/181 - 0 המוסד לביטוח לאומי - נפתלי לפידות, מיום 14.12.1995. מטעם זה לא הוכר כפגיעה בעבודה מקרה בו כאשר המבוטח ירד במדרגות אוטובוס והוציא את רגלו מהאוטובוס ועת דרך על המדרכה שמע "קליק" חזק ולא יכול היה לזוז עקב כאב חד שחש בחלק התחתון של גבו. בית הדין הארצי פסק כי אין בפעולת הדריכה כדי להוות ראשית ראייה לקשר בין הפעולה שגרמה להופעות הכאבים לבין העבודה באומרו: - לו אכן היה מדובר ב'דריכה לא נכונה' .. היה המצב שונה, אלא שמתיאור העובדות.. המערער לא החליק, לא נפל, לא ניתר ולא מעד. גם לא דובר על תנוחה לא נכונה, על זווית לא נוחה, על ירידה מבוהלת או כושלת מהאוטובוס, על מכשול, על איבוד נעל, על מרחק בלתי רגיל בין האוטובוס והמדרכה, על גובה חריג של כבש האוטובוס וכיוצא באלה דברים. דב"ע מד/90 - 0 שפיר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז ע' 93, ע' 97. וראו גם: דב"ע (ארצי) נא/218 - 0 המוסד לביטוח לאומי - דרור, פד"ע כד 545. ומן הכלל אל הפרט: יש לדחות את טענת המערער כי די בכך שהמערער חש כאב בברכו תוך כדי יציאה מרכבו במהלך יום העבודה כדי להביא לתוצאה לפיה תוכר פגיעה בעבודה. יציאה מרכב, כמו הליכה או כמו ירידה במדרגות, אינה בגדר אירוע תאונתי. לטענת המערער, עצם ההתרוממות ממצב של ישיבה למצב של עמידה לצורך יציאה מהרכב מהווה "אירוע מוגדר בזמן ובמקום" ואין צורך בקיומה של תנועה חריגה או קיומו של אירוע חריג כדי הפגיעה תוגדר כפגיעה בעבודה. אין בידינו לקבל טענה זו. כאמור לעיל, בהתאם לפסיקה, נדרשת הוכחה שהתרחש אירוע תאונתי, ונדרש להוכיח גורם לתאונה, גורם החורג מתנועות רגילות שאינן קשורות לעבודה. לאור האמור, יש לבחון אם המערער הוכיח התרחשות אירוע תאונתי - מעידה, נפילה, תנועה לא נכונה וכיו"ב. כאמור, בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח כי התרחש אירוע תאונתי, בעיקר לנוכח העובדה כי בגרסאותיו המוקדמות של המערער (טופס התביעה למוסד, הודעתו לחוקר) לא הופיע תיאור התרחשות אירוע תאונתי, והגרסה כי הפגיעה אירעה בעת שיצא מהרכב כאשר שם את כל כובד משקלו על הרגל תוך כדי תנועה סיבובית הופיעה לראשונה בתצהיר העדות, בחלוף למעלה מארבע וחצי שנים מקרות האירוע הנטען. כן הצביע בית הדין האזורי על סתירות שנפלו בגרסתו של העד מטעם התובע, הממונה עליו, מר אמנון פייר. מדובר בקביעה עובדתית של בית הדין, על יסוד התרשמותו מהעדויות בפניו ומכלל חומר הראיות, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעתו.  מעבר לאמור נוסיף כי גם ממסמכים נוספים עולה כי אין לקבל את גרסתו המאוחרת של המערער לעניין אופן התרחשות הפגיעה: בטופס בל /250 מיום 21.12.06 בתיאור התאונה נכתב: "(לפי דבריו) ביציאה מהרכב חשתי כאבים בברך רגל ימין כאבים שהלכו והתגברו". גרסה זו זהה לגרסתו של המערער בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, שכאמור אין בה כל אזכור לאירוע של הנחת כל כובד המשקל על הרגל ותנועה סיבובית. בתביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בחלק "הצהרת מעביד" הצהיר מר אמנון פייר, העד מטעם המערער, כי "הייתי נוכח בזמן האירוע וב... שקדמו לו. בזמן הכניסה והיציאה מהמכונית לא אירעו שום אירועים חריגים (כמו מכה וכו') וכמו כן העובד לא ביצע שום פעילות חריגה או מאומצת. לא רואה קשר בין הפעילות לתאונה". יש להעדיף את גרסתו המוקדמת של מר פייר, כפי שהופיעה בטופס התביעה, על פי גרסתו המאוחרת בתצהירו ובעדותו, שכאמור בית הדין האזורי מצא בה סתירות. בכתב התביעה שהגיש המערער (בעצמו ולא על ידי בא כוחו) אין זכר לגרסה שהופיעה בתצהיר עדותו, וכל אשר נטען בו הוא ש"אין עוררין שהחבלה בברך קרתה לי בשטח המפעל ובמהלך יום העבודה. על קח (כך במקור) יוכל להעיד סגן מנהל המחלקה שלי, מר אמנון פייר, אשר בנוכחותו קרתה החבלה במהלך יציאה מרכב של מנהל המחלקה". בהתייחס לטענת המערער כי בהודעה לחוקר מופיע תיאור של תנועה חריגה, הרי שעיון בה מעלה שבתיאור האירוע על ידי המערער אין כל אזכור לגרסה לפיה שם את כל כובד משקלו על רגל ימין עת יצא מהרכב. אכן, בתשובה לשאלת החוקר אם עשה תנועה חריגה או תנועה לא נכונה השיב המערער "כנראה שתנועה לא נכונה של התרוממות משקל הגוף על רגל ימין שכנראה הייתה בזווית עשתה לי את הנזק". כפי שקבע בית הדין האזורי, אין באמירה זו, בה מעלה התובע השערה בלבד כדי להוות הוכחה להתרחשות אירוע תאונתי. סוף דבר - משלא הוכיח המערער אירוע תאונתי שגם לפגיעה דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. ברכיים