ביטוח לאומי שורש כף יד

מבוא התובע, יליד 4.3.1959, עבד כנהג משאית בעת שנפגע ביום 27.7.2005 בתאונת דרכים. הנתבע מס' 1 הוא מתיר השימוש במשאית והנתבעת מס' 2 היא מבטחת המשאית בביטוח חובה. אף שמלכתחילה חלקו הנתבעים על חבותם הם הודו בה במהלך ניהול ההליכים (ר' הודעה מיום 26.9.2006 וכן הצהרת בא כוח הנתבעים בדיון ביום 15.10.06) והדיון מתמקד בשאלת הנזק. הנכות הרפואית התאונה נשוא התביעה הייתה תאונת עבודה ולתובע נקבעה נכות על ידי הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי: נכות של 20% בתחום האורטופדי בשל קשיון נוח בשורש כף יד ימין. נכות של 10% בתחום הפסיכיאטרי. בנוסף הפעיל המוסד לביטוח לאומי את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ו - 1956 והעמיד את הנכות על 42%. באשר לנכות הזמנית נקבע לתובע אי כושר מיום התאונה למשך שלושה חודשים ולאחר מכן נכות בגובה של 60% למשך שלושה חודשים נוספים. בקשה שהגישו הנתבעים להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי נדחתה. הנזק הפסד השכר לעבר ולעתיד התובע מתאר בתצהירו כי השכלתו בסיסית ואין לו מקצוע אחר פרט לנהיגת רכב כבד. הוא מתקשה בנהיגה כזו לאחר התאונה שכן אין מדובר רק בישיבה ליד ההגה אלא יש צורך לנסוע בדרכי עפר, גלגלי המשאית נפגעים מתקרים ומשקלם גבוה. בנוסף נדרש טיפוס וקשירת מטענים וכתוצאה מתחרות עם נהגים אחרים ונגרם לחץ נפשי. לדבריו הוא מתקשה לתפקד עם יד ימין שעד לתאונה הייתה היד החזקה. עובר לתאונה עבד התובע כנהג משאית והשתכר סכום של כ- 7,663 ₪ בממוצע. הסכום כשהוא נכון למועד הסיכומים עומד על 8,240 ₪ (לאחר תוספת הצמדה). באשר לתקופת אי הכושר צירף התובע אישורים על כך שהיה באי כושר במשך 232 ימים: מיום התאונה ועד ליום 4.2.06 (187 ימים); לאחר הניתוח שעבר ביום 4.9.07 (45 ימים). פרט לכך התובע נותח פעם נוספת גם בחודש אוקטובר 2008 והפסיק לעבוד לאחריו עד שהחל לעבוד שוב בחודש מרץ 2010. בין תקופת אי הכושר לניתוח הראשון הוא עבד באופן חלקי אצל גרשון שירותי מנוף בע"מ בין החודשים ינואר 2008 ל- אוקטובר 2008 והשתכר שכר של 66,170 ₪ לכל התקופה. בחודש מרץ 2010, שב לעבוד, הוא השתכר 3,896 ₪ באותו מקום אך התקשה והפסיק. לאחר מכן מחודש אפריל 2010 הוא התחיל לעבוד אצל קבלן את לוי והשתכר 8,500 ₪ לחודש עד לחודש דצמבר 2010. החל מחודש ינואר 2011 הוא עובד במקום עבודה חדש בשכר של 9,500 ₪. התובע כותב שברור לו שמדובר בעבודות זמניות וכי הוא 'משעבד' את היד שלו. השכר, שאותו הוא משתכר עכשיו, הוא 'על חשבון היד הפגועה'. עוד מתאר התובע כי בשל המגבלות הפיזיות והנפשיות הוא מתקשה להתמיד בעבודה במקום אחד ועובד בכל מקום עבודה תקופה קצרה יחסית. בחקירתו הנגדית התובע תאר כי הוא עובד בשעות הלילה ומתחיל את עבודתו בשעה 21:30 ומסיים אותה בשעה 03:00 לערך. העבודה בה מדובר היא נהיגת משאית לפינוי אשפה עבור קבלן בשם קינדל. לטענתו אף שמדובר בעבודת נהיגה - העבודה היא קשה כי יש צורך לעצור ליד כל בית כדי לאסוף אשפה (עמ' 4, ש' 5-6). עוד עלה כי בסמוך לאחר התאונה הועסק התובע על ידי אחיו (בחודשים יוני 2006 ועד ספטמבר 2007) וקיבל שכר כ- 3,000 ₪ לחודש וזאת משום שאחיו רצה לעזור לו והוא לא רצה לקבל כסף מבלי שלפחות ישב במקום העבודה של האח ויסייע לו (עמ' 4, ש' 31-33). באשר לעבודה לאחר הניתוח ב- 2007 הוא תאר כי היה מדובר בעבודה ניהולית וזאת לאחר שניסה לעבוד על משאית ולא הצליח (עמ' 5, ש' 16). התובע טוען כי יש לראות את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שלו כעולה על הנכות הרפואית ובוודאי ככולל את תקנה 15 שהופעלה בעניינו. הוא מצביע על כך שמדובר בנכות אורטופדית משמעותית למי שאין לו השכלה וחייב להשתמש בידיו לצורך עבודתו וכן חבלה נפשית שפוגעת בקשרים עם בני אדם. שילובן של שתי הנכויות מקשה עליו. הדבר בא לידי ביטוי, כך הטענה, בעבודה הנוכחית כנהג משאית שמונעת ממנו ביצוע פעולות נלוות כמו החלפת גלגל במקרה של תקר; עליה על גבי ארגז המשאית כדי לסגור ברזנט וכד'. טענתו היא כי מעביד סביר לא יקח אותו לעבודה וגם אם כן יפסיק להעסיקו בסמוך לאחר תחילת ההעסקה. באשר לפיצוי עבור הפסד השכר בעבר הוא מציין כי ב- 75 החודשים שחלפו התובע עבד רק ב- 30 ולכן יש לפסוק לו פיצוי עבור הפסד מלא ל- 45 חודשים ובאשר ליתרת החודשים פיצוי חלקי בגובה של 2,500 ש"ח. הסכום המתקבל ככל שהחישוב נעשה על בסיס שכר של 8,240 ₪ לחודש מגיע לסך של 370,800 ₪ עבור החודשים שבהם לא עבד וסכום של 75,000 ₪ עבור החודשים שבהם עבד. בכל הנוגע לעתיד עמדת התובע היא כי הגריעה מכושר ההשתכרות שלו היא חלקית (בשיעור של 40%) עד הגיעו לגיל 60 ולדעתו יש לערוך שוב חישוב הפסד מלא בין גיל 60 לגיל 67. עוד מבקש התובע לפסוק לו פיצוי עבור אבדן התנאים הסוציאליים. הנתבעים חולקים על עמדת התובע בכל רכיביה. לגבי אי הכושר הם מפנים לכך שהתובע היה באי כושר מלא משך תקופה של כשלושה חודשים ובאי כושר חלקי משך תקופה של שלושה חודשים נוספים. לאחר כל ניתוח מדובר בתקופת החלמה של כחודש וחצי בכל פעם ובכל מקרה מוצדק לדעתם להכיר בתקופת היעדרות של תשעה חודשים לכל היותר. עוד מפנים הנתבעים לכך שהתובע עבד החל מחודש אוגוסט 2006 למשך שנה למרות האמור בתצהירו; בשנת 2008 הוא עבד עבודה רצופה למשך עשרה חודשים כנהג משאית ובשנת 2009 קיבל קצבת אבטלה למשך ארבעה חודשים. גם כיום הוא עובד שעות עבודה ארוכות כנהג משאית ללא שהובאה כל ראיה על קיומן של מגבלות. מכל מקום, מצביעים הנתבעים על כך שגם אם ייערך חישוב של הפער בין מכפלת השכר עובר לתאונה ומספר החודשים (68) לשכר ששולם לתובע בפועל הרי שההפסד המקסימאלי שנגרם לתובע עומד על 270,464 ₪ לכל היותר. סכום זה כאשר הוא מתווסף לפיצוי עבור 6 חודשי אי כושר (כ- 60,000 ₪) מגיע לסכום של 330,000 ₪. הנתבעים מציעים כי לכל היותר יפסק לתובע סכום של 60,000 ₪ עבור חודשי אי הכושר ופיצוי חלקי עבור יתרת התקופה בסכום של 75,000 ₪. באשר לעתיד מפנים הנתבעים לכך שמדובר בנכות שאינה מפריעה לתובע בעבודתו ומציעים לפסוק לו על בסיס מחצית התחשיב האריתמטי - לפי החישוב שערכו - כ- 167,000 ₪ (מקדם 144.855). הנתבעים אינם סבורים כי יש מקום לפסוק עבור הפסד התנאים הסוציאליים. לאחר בחינת טענות הצדדים מצאתי לפסוק לתובע עבור הפסד ההשתכרות בעבר לפי הפירוט שלהלן: עבור תקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה (כ- 6 חודשים) סכום של 49,440 ₪ לסכום זה יש לצרף ריבית מאמצע התקופה. עבור תקופת אי הכושר שלאחר מכן ועד הניתוח הראשון - (פברואר 2006 ועד אוגוסט 2007) - 19 חודשים - שבמהלכם התובע לא עבד כששה חודשים וביתרת הזמן עבד עבור אחיו בשכר חלקי - פיצוי על פי הפסד של 50% משכרו - 78,280 ₪. לסכום זה יש לצרף ריבית מאמצע התקופה. עבור תקופת אי הכושר בניתוח הראשון ולאחריו (ספטמבר 2007 עד דצמבר 2007) - 4 חודשים - הפסד מלא (אני ער לכך שאי הכושר היה קצר יותר ואולם מצאתי כי תקופת החלמה ארוכה יותר וכן זמן שאורך לחיפוש עבודה מצדיקים מתן הפסד מלא לתקופה זו - 32,960 ₪. לסכום זה יש לצרף ריבית מאמצע התקופה. עבור התקופה שבין הניתוח הראשון לשני - ינואר עד אוקטובר 2008 - שבהם עבד התובע והשתכר שכר דומה לשכר עובר לתאונה אין מקום לפסוק פיצוי. עבור תקופת אי הכושר בניתוח השני ואחריו - נובמבר 2008 ועד ינואר 2009 - 3 חודשים - (לאחר תום תקופה זו קיבל התובע דמי אבטלה) - 24,720 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. עבור החודשים פברואר 2009 ועד פברואר 2010 - 13 חודשים - במהלך תקופה זו התובע לא היה באי כושר אך לא עבד. הוא קיבל עבור חלק מהחודשים דמי אבטלה. ביחס לתקופה זו אני פוסק על בסיס חלקי של 28% - לפי השכר - 29,994 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. עבור חודש מרץ 2010 - סכום דומה - 2,307 ₪ בתוספת ריבית מאותו חודש. עבור החודשים אפריל 2010 ועד עתה - 22 חודשים - אין לתובע הפסד ולמצער אין מדובר בהפסד בעל משמעות שיש לייחס אותו לתאונה. הסכום המתקבל הוא 217,701 ₪ שאליו יש לצרף כמפורט לעיל ריבית לפי המועדים שפורטו וזאת עד למועד מתן פסק הדין. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד, לא מצאתי כי יש מקום לחרוג במקרה זה מהדרך המקובלת של חישוב על בסיס הנכות הרפואית כמבטאת את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות עד לגיל הפרישה (השווה ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 798 (1995)) וזאת בשל השיקולים הבאים: אף שהמדובר בנכות אורטופדית ונפשית לא מבוטלת אין לראות אותה כמשמעותית יותר משיעור אחוזי הנכות; עבודת התובע במהותה היא עבודת נהיגה ומידת ההשפעה על עבודה זו נראית מוגבלת. התובע התלונן אמנם לגבי חלק מהפעולות אך ספק אם יש באי ביצוען כדי להביא לפגיעה משמעותית בכושרו. כך התובע עובד על משאית אשפה ולכן קשירת ברזנט אינה נראית רלוונטית; החלפת גלגל במקרה של תקר יכולה לעורר קושי אך הדעת נותנת כי ניתן להיעזר לשם כך והדבר אינו משפיע בצורה כה דרמטית על היציבות במקום העבודה. יש להתחשב בכך שמזה כמעט שנתיים התובע עובד באופן סדיר בשכר קרוב לשכר שהשתכר לפני התאונה. מנגד שילוב הנכויות יכול ותהיה בו הפרעה מסוימת; פגיעה כזו או אחרת ביכולת ההתמדה במקום עבודה או פגיעה אפשרית בשכר. איני סבור כי יש בסיס לעריכת חישוב דיפרנציאלי כפי שהציע בא כוח התובע או כי יש תשתית להניח כי התובע לא יוכל לעבוד מעבר לגיל 60 בשל התאונה. לפיכך אני פוסק לתובע פיצוי על בסיס הפסד חודשי של 2,307.20 ₪ (28% מ- 8,240 ₪) וזאת עד הגיעו לגיל 67 (מקדם היוון מעוגל - 140) -323,008 ₪. בנוסף אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 33,000 ₪ עבור הפגיעה בתנאים הסוציאליים. בשל הגריעה מכושר ההשתכרות נגרעות, במידה כזו או אחרת, הפרשות המעביד לתנאים הסוציאליים. (השווה צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 שנכנס לתוקפו ביום 1.1.08 וכן צו ההרחבה לפנסייה חובה שפורסם ביום 3.8.11). עזרת הזולת התובע מבקש כי תיפסק לו עזרת הזולת עבור הסיוע שקיבל בתקופת אי הכושר. עמדת הנתבעת היא כי ההיזקקות לעזרה היא מזערית וכי אין מקום לפסיקת פיצוי לעתיד ברכיב זה מעבר לסכום של 1,000 ₪. בהתחשב בנכות שנקבעה ובתקופות אי הכושר והניתוחים אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 30,000 ₪. הוצאות רפואיות התובע צירף קבלות שונות על הוצאות שהוציא. בנוסף אין ספק כי נדרש להוצאות נסיעה במהלך הטיפולים והניתוחים שעבר. אני פוסק לו בראש נזק זה סכום של 7,000 ₪. הנזק הלא ממוני בהתאם להסכמת הצדדים אני פוסק לתובע סכום של 46,000 ₪. ניכויי המוסד לביטוח לאומי על פי חוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעים יש לנכות מסכום הפיצוי סך של 641,032 ₪. לאור הודעת התובע כי לא יבקש לחקור את האקטואר וכן לאחר שעיינתי בתשובות האקטואר לשאלות לא מצאתי כי יש לסטות מחוות הדעת. התובע נשאל במהלך החקירה הנגדית מדוע לא פנה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות זמנית מעבר לימי אי הכושר שקיבל והשיב כי פנה ולכן קיבל את הקצבה החודשית. לדבריו נאמר לו שזה 'מה שיש' ולכן הוא 'משכן את עצמו ואת היד שלו בעבודה כדי להתפרנס' (עמ' 4, ש' 15-16). לא מצאתי כי ניתן לזקוף לחובתו, לאור המאמצים הרבים שנעשו כלפי המוסד לביטוח לאומי, את אי קבלתם של סכומים נוספים. סיכום אני פוסק לתובע: הפסד השתכרות בעבר - 217,701 ₪ גריעה מכושר ההשתכרות - 323,008 ₪ אבדן תנאים סוציאליים - 33,000 ₪ עזרת הזולת - 30,000 ₪ הוצאות - 7,000 ₪ נזק לא ממוני - 46,000 ₪ סה"כ - 656,709 ₪ ניכוי המוסד לביטוח לאומי - 641,032 ₪ סה"כ - 15,677 ₪ לסכומים המתייחסים לעבר יש להוסיף ריבית בהתאם לפירוט שלעיל. על היתרה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בהתאם לחוק וכן החזר האגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שבו שולמה. עוד אבהיר כי הסכומים שנפסקו הם נכונים למועד שבו נשמעו הראיות והסיכומים אך מאחר ולמעשה יש קיזוז של השערוך מאז לגבי סכום הנזק וסכום הניכוי לא מצאתי לנכון לערוך חישוב מחודש בשל העיכוב במתן פסק הדין שנבע מבירור שביקש התובע לערוך לגבי חוות הדעת האקטוארית. ניתן היום, כ"א שבט תשע"ב, 14 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. כף הידביטוח לאומי