קבלת רישיון יבוא מכוניות 1. מחלוקת בעניין סמכותו של בית משפט זה לדון בבקשה לביטול החלטת המשיבים אשר דחו את בקשת המבקשים לקבלת רישיון ליבוא מכונית. כדי להבין את המחלוקת נפרט תחילה את הרקע העובדתי וההליכים הקודמים. רקע והליכים קודמים 2. ב-1.8.10 התקשר המבקש מס' 1 (להלן: "עטיה") בהסכם לרכישת מכונית משומשת מסוג BMW דגם 6X (להלן: "המכונית") ממוכר בניו-יורק, ארה"ב. לצורך ייבוא המכונית לישראל, הגיש עטיה ביום 11.8.10 בקשה לקבלת רישיון יבוא למכונית, כנדרש על פי צו יבוא חופשי, התשס"ט - 2008 והוראות הנוהל שהוצאו על ידי משרד התחבורה בכל הנוגע ליבוא רכבים לישראל (להלן: "צו היבוא", יצוין כי הצו תוקן והוחלף על ידי צו יבוא חופשי, התשע"א- 2011). הבקשה הוגשה בשמו של מר עטיה (בקשה מס' 5018). לבקשתו צירף עטיה מסמכים שונים שנדרשו, ובהם הצהרה לגבי גיל הרכב המיובא, אישור של מוסך שירות ועוד. על פי המסמכים שצורפו לבקשה, המכונית הגיעה לישראל, דרך נמל חיפה, ביום 23.8.10. 3. בימים 17.8.10 ו-5.9.10 פנה עטיה למשיבים והודיע להם כי הוא מבקש לבטל את בקשתו לרישיון היבוא של המכונית. לגרסתו הוא נקלע לקשיים במימון עסקת הרכישה. בין עטיה לבין המבקשת 2 (להלן: "רפאלי") הושגה, על פי הנטען, הסכמה כי רפאלי תרכוש ממנו את הזכות לרכישת המכונית ותשלם את תמורתה. בהתאם, הגישה רפאלי ביום 16.9.10 בקשה ליתן לה רישיון ליבוא המכונית. ביום 21.10.10 ביטלו המשיבים את בקשתו של עטיה ליבוא המכונית. 4. בקשתה של רפאלי לקבלת רישיון ליבוא המכונית הועברה לדיון בפני ראש ענף יבוא במשרד התחבורה. הואיל והועלו חשדות, שמא בקשתה של רפאלי אינה עומדת בתנאים ליבוא מכונית על פי הצו ליבוא חופשי, זומנו עטיה ורפאלי לשימוע. השימוע נערך לכל אחד מהם בנפרד. 5. לאחר שמיעת גרסאותיהם של המבקשים, החליטה ראש ענף יבוא במשרד התחבורה לדחות את בקשתה של רפאלי (החלטה מיום 28.10.10) (להלן: "ההחלטה"). 6. בהחלטה נאמר כי לא התמלאו התנאים לקבלת רישיון יבוא. בין היתר נאמר, כי על פי התשתית העובדתית שנפרשה על ידי עטיה ורפאלי, התברר כי עטיה פעל בכל הנוגע ליבוא הרכב כ"עוסק", במובן הגדרות צו היבוא ועל כן אין ליתן רישיון ליבוא רכב בעסקה מסחרית. כמו כן צוין כי המכונית הובאה לישראל בטרם ניתן רישיון היבוא לרפאלי, וזאת בניגוד להוראות בנוהל היבוא, לפיהן יש להקדים קבלת רישיון יבוא להשטת המכונית לישראל. 7. ביום 31.1.11 הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (עת"מ 143-02-11), בה עתרו לבטל את ההחלטה ולהורות למשרד התחבורה ליתן לרפאלי רישיון ליבוא המכונית. בתגובה לעתירה זו הגישו המשיבים בקשה לסילוק העתירה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. בבקשתם טענו המשיבים, כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים תחומה במסגרת ההוראות הקבועות בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, והתוספות לו. הואיל ובין העניינים שמסורים לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים לא נכללו עניינים הנוגעים למתן רישיון יבוא על פי צו היבוא, הסמכות לתקוף את ההחלטה מסורה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בשים לב לבקשה זו, הודיעו המבקשים כי הם חוזרים בהם מהעתירה וזו נמחקה. 8. המבקשים לא פעלו במתווה שצוין בבקשת המשיבים לסילוק העתירה המנהלית על הסף, והגישו את המרצת הפתיחה נשוא תיק זה. בבקשתם עתרו המבקשים בדיוק לאותם סעדים שצוינו בעתירה המנהלית, דהיינו עתרו לבטל את ההחלטה, לצוות על המשיבים ליתן לרפאלי רישיון יבוא ולאפשר את שחרור המכונית ורישומה על שם רפאלי. הטענות בעניין הסמכות 9. המשיבים מצידם שבו וביקשו לסלק את המרצת הפתיחה על הסף. המשיבים שבים וטוענים כי הסמכות לתקוף את החלטת הממונה על היבוא במשרד התחבורה מסורה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים או לבית המשפט האזרחי. מכל מקום, כך לטענתם, ככל שיש סמכות לבית המשפט האזרחי, הרי שזו מסורה, בשים לב לשווי העניין, לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי. 10. מתגובות המבקשים בכתב ובעל פה, מתברר כי הם אינם חולקים על כך כי הסמכות לתקוף החלטה מנהלית של המשיבים על פי צו היבוא מסורה לבית המשפט הגבוה לצדק. עם זאת סבורים הם, שלא זה המקרה. המבקשים מדגישים כי החלטת ראש ענף היבוא התבססה על תשתית עובדתית מוטעית, כאשר קבעה כי מדובר ביבוא מסחרי ולא ביבוא פרטי. לצורך הוכחת טענתם כי היבוא היה פרטי, עותרים הם למתן סעד הצהרתי בבית משפט זה. המבקשים מוכנים ומסכימים כי בשלב זה תתוקן בקשתם, כך שעתירתם תהא אך ורק לפסק דין המצהיר את האמור והסעדים הנוספים שהתבקשו, יתבררו לאחר מכן במסגרת דיונית מתאימה. דיון והכרעה 11. בקשתם של המבקשים למתן רישיון ליבוא המכונית על שמה של רפאלי הוגשה בהתאם לצו היבוא. ההחלטה הדוחה את הבקשה ניתנה על ידי ראש ענף יבוא במשרד התחבורה. מכוחו של צו היבוא קבע משרד התחבורה נוהל ליבוא רכבים. בין היתר נקבע בנוהל, כי "יבוא רכב חייב ברישיון יבוא טרם השטתו ארצה" (סעיף ג' לנוהל). עוד ראוי להפנות לסעיף 2(ג)(1) לצו היבוא, הקובע: ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) - (1) יהיה יחיד רשאי לייבא את הטובין המפורטים בתוספת הראשונה בלא הצגתו של רישיון יבוא, או לייבא את הטובין המפורטים בתוספת השנייה בלא המצאת אישור או עמידה בתנאים, אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי הטובין לא יובאו באמצעות עוסק, הם אינם מיועדים לצורכי אספקה, ייצור או מתן שירותים, והם מיובאים בכמות סבירה לשימושו האישי או המשפחתי של אותו יחיד (להלן - יבוא אישי), למעט טובין אשר יבואם אסור לפי צו המכס וטובין אשר צוין לגביהם בתוספת הראשונה או השנייה כי דרישת רישיון יבוא, או המצאת אישור או עמידה בתנאים, לפי העניין, חלה גם ביבוא אישי, ולמעט מוצרי תעבורה לכלי רכב המוגדרים בצו מוצרי תעבורה; 12. ראש ענף יבוא, במסגרת ההחלטה, בחנה האם התקיימו תנאי סעיף 2(ג)(1) הנ"ל, דהיינו האם בפנינו יבוא של יחיד, שלא באמצעות עוסק. כן בחנה האם התקיימו התנאים למתן רישיון יבוא על פי הנוהל. 13. ההחלטה לדחות את הבקשה הושתתה על המסקנה העובדתית, כי ה"רכב לא יובא על ידי הטוענת [...] אלא על ידי עטיה, אשר ביקש לבצע ניסיון ליבוא רכב ארצה למטרה מסחרית במסווה של יבוא אישי על שם הטוענת [...]". ההחלטה, ככל ההחלטה של רשות מנהלית, מושתתת על מרכיבים שונים, ובהם מרכיב עובדתי, מרכיב משפטי ומרכיב של שיקול דעת. מעמדת בא כוחם בדיון עולה, כי בשלב זה מעוניינים המבקשים לתקוף רק את המרכיב העובדתי בהחלטה, דהיינו רק את הקביעה כי המכונית הובאה לישראל על ידי עטיה למטרה מסחרית. ברצונם לשכנע כי גם עטיה פעל אך ורק למטרה פרטית. עולה כי לגישת המבקשים ניתן להפריד, לעניין הסמכות העניינית, בין מרכיביה השונים של ההחלטה. הסמכות לדון בהשגותיהם על המרכיב העובדתי בהחלטה נתונה לבית המשפט האזרחי, ואילו הסמכות לדון במרכיב שיקול הדעת בהחלטה נתונה, לגישתם, לבית המשפט לעניינים מנהליים או לבית המשפט הגבוה לצדק. 14. חלוקה זו של ההחלטה למרכיביה וחלוקת הסמכות לדון בטענות כנגד ההחלטה לפי מרכיביה השונים אינה מקובלת עלי ויש לדחותה. ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, פ"ד נט(5) 473 (2005), דחה בית המשפט העליון את הגישה לפיה ניתן להפריד בין פעולות שונות של רשות מנהלית, לצורך הסמכות לדון בהן, בהתאם ל"מידת שיקול הדעת אשר הופעלה" (שם, עמ' 477). אמנם באותו מקרה לא הועלתה הטענה כי יש להפריד בין המרכיב העובדתי בהחלטה לבין מרכיב שיקול הדעת, אולם מדברי בית המשפט ברור כי אין כל מקום להפרדה בין חלקיה של ההחלטה. המבחן לעניין הסמכות (שם דובר בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים) הינו סוג העניין או זהותו של הגוף המחליט (בהתאם להוראות חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000). עם זאת ברור כי בכל מקרה אין מקום להפרדה בין חלקיה השונים של החלטת הרשות. 15. הביקורת השיפוטית על פעולותיהן של רשויות המינהל מסורה ככלל לבית המשפט הגבוה לצדק, כאמור בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, ולבתי המשפט לעניינים מנהליים, כאמור בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים. בעניינים שונים נקבעו מסלולי ביקורת נפרדים, כגון ערעורים לועדות ערר למיניהן וכד' (ראה י' זמיר הסמכות המנהלית כרך א' עמ' 105 ואילך (2010)). מכל מקום, אין בהוראות השונות בדבר הביקורת השיפוטית על החלטות רשויות המינהל הבחנה בין מרכיביה השונים של ההחלטה נשוא הביקורת. 16. ונזכור, קביעת התשתית העובדתית להחלטה היא מרכיב מרכזי בפעולות הרשות המחליטה. רשות מנהלית חייבת לקבל החלטה רק לאחר שהונחה בפניה תשתית עובדתית רלבנטית, שאחרת חוטאת הרשות לחובתה להפעיל שיקול דעת ראוי ( י. זמיר הנ"ל, כרך ב', עמ' 33). כבר בבג"צ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב(1) 80 (1949) אומר בית המשפט: "אין יורדין לחייו של אדם ואין מקפחין פרנסתו על יסוד שמועות פורחות בלבד" (שם, עמ' 84). לפיכך כל החלטה, לא כל שכן החלטה הפוגעת בחירויות הפרט, צריכה להינתן רק לאחר איסוף תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי לאפשר לרשות שיקול דעת ראוי ולבסס את החלטתה (ראה גם בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 48 (1983)); בג"צ 2013/91 עיריית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד מו(1) 271, 279 (1991)). 17.       הליך איסוף הראיות הרלבנטיות הינו על כן השלב המקדמי בכל החלטה של רשות (ד. ברק ארז משפט מינהלי כרך א' 442 - 443 (2010)). עם זאת יש לזכור כי התשתית הראייתית העומדת בבסיס החלטתה של רשות מינהלית אינה חייבת לעמוד במבחני הראיות הרגילים בהליך השיפוטי. בפסיקה פותחה הגישה כי די לרשות להתבסס על "ראיות מינהליות" ואלו עשויות לכלול גם ראיות שאינן קבילות בהליך שיפוטי. הפטור מדיני הראיות ומבחני הקבילות אינו משחרר לחלוטין את הרשות מהערכת טיב התשתית הראייתית המובאת בפניה. בבג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 421 (1994) מבהיר השופט זמיר:  "לא כל נתון השייך לעניין ראוי לבוא בחשבון שיקוליה של הרשות המינהלית. כדי שהרשות תוכל להתבסס על נתון, צריך שהנתון יעמוד במבחן הראיה המינהלית. זהו מבחן גמיש. הוא מאפשר לרשות המינהלית לקחת בחשבון גם ראיות שאינן קבילות בבית-משפט, כגון עדות שמיעה. עם זאת, לא כל שמועה פורחת די בה כבסיס להשתית עליו ממצא. וכך הציג זאת הנשיא אגרנט בבג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים [9], בעמ' 357:    "...העדות צריכה להיות - בשים לב לנושא, התוכן והאדם שמסר אותה - עדות כזאת, אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת".    זהו, אם כן, מבחן של סבירות: הרשות המינהלית רשאית לסמוך על נתונים הנוגעים לעניין שאדם סביר (ואולי נכון יותר לומר: רשות סבירה) היה סומך עליהם לצורך קבלת החלטה בעניין העומד על הפרק".   מבחן הסבירות הוא אם כך המבחן השולט גם בהערכת מהימנות הראיה המינהלית (ראה ברק ארז הנ"ל עמ' 446; י. זמיר הנ"ל כרך ב' עמ' 751). מבחן זה הינו גמיש ומשתנה בשים לב לסוגיה העומדת לדיון. כך ברי, כי מקום שבו מתבקשת הרשות להחליט בדבר פגיעה בזכויות אדם או בחירויות יסוד, נדרשת אמת מידה מחמירה יותר. בע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פ"ד לט(2) 225, 251 (1985) אומר השופט שמגר: "כגודל הזכות כך גודלה ועוצמתה של הראיה המשמשת יסוד להחלטה בדבר הפחתתה של הזכות".   18. בשים לב לחשיבות איסוף הנתונים העובדתיים הדרושים להחלטה, לא היססו בתי המשפט להתערב בהחלטות של רשויות כאשר מצאו כי התשתית העובדתית לא הייתה מספקת או שהייתה מוטעית (ראה למשל, בג"צ 5277/96 חוד, חברה לתעשיות מוצרי מתכת בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נ(5) 854, 854-863 (1997); בג"צ 297/82 לעיל). משמע, העובדה כי הטענות מופנות כנגד התשתית הראייתית שעמדה בבסיס ההחלטה, אינה משפיעה על סמכות הביקורת השיפוטית. ודוק, ראינו כי כללי הראיה המנהלית עשויים להיות שונים מכללי הראיות הרגילים בבית המשפט, ועל כן הביקורת השיפוטית תיעשה בגדר הדין המיוחד החל על איסוף התשתית הראייתית על ידי הרשות המנהלית (ראה גם ד. ברק-ארז הנ"ל, עמ' 459). 19. ניתן לסכם ולקבוע, כי הסמכות לבקר את ההחלטה של הרשות המנהלית כפופה לכללי הסמכות הרגילים, ללא קשר למרכיב ההחלטה נשוא הביקורת, כך שגם הביקורת על קביעותיה העובדתיות של הרשות תהא נתונה לאותה מסגרת של סמכות. הניסיון לעקוף את הליכי הביקורת השיפוטית, בדרך של עתירה למתן סעד הצהרתי בבית המשפט האזרחי דינה להידחות. סוף דבר 20. בשים לב לכל האמור, הנני מורה על מחיקת המרצת הפתיחה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. רישיון יבוארכביבוא