שינוי מבנה שכר התובע הועסק על ידי הנתבע במשך כ- 11 חודש כנהג הסעות במספר אתרים ומוסדות חינוך באזור השרון. בפנינו תביעתו, שהוגשה עם סיום העסקתו, לפדיון חופשה, הפרשה לגמל, דמי מחלה, הפרשי שכר וגמול שעות נוספות. נציין כבר בפתח דברינו שכתב התביעה המקורי כלל שורה של רכיבי תביעה נוספים (פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פיצוי בגין הפסד זיכוי ממס ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין) מהם חזר בו התובע בתום ישיבת ההוכחות (עמ' 24 ש' 15 לפרוטוקול). התשתית העובדתית זהות המעסיק ותקופת ההעסקה כתב התביעה הוגש לא רק נגד הנתבע, אלא גם נגד נתבעת נוספת, "חברת שלמה נסיעות וטיולים בע"מ". ברם, בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 16.9.10 אישר הנתבע שהוא זה שהעסיק את התובע באופן אישי, ולאור זאת נמחקה הנתבעת הנוספת מכתב התביעה. אין מחלוקת כי התובע החל בעבודתו אצל הנתבע ביום 1.8.08 וכי עבד אצלו לכל הפחות עד ה- 10.6.09. אין גם מחלוקת כי במועד הזה הציג התובע לנתבע אישור מחלה על כאבי גב למשך 20 יום, דהיינו עד ליום 30.6.09. הצדדים היו חלוקים באשר לנסיבות הפסקת העבודה, אך אין מחלוקת שהתובע לא שב לעבודתו לאחר ה- 30.6.09. תנאי ההעסקה אין מחלוקת כי עד לחודש מרץ 2009 עמד שכרו החודשי של התובע על 5,000 ₪ נטו (סעיף 20 לתצהיר התובע, סעיף 13 לתצהיר הנתבע). לטענת הנתבע, באפריל 2009 פנה לתובע והסביר לו שההכנסות מקווי הנסיעה שמבצע התובע אינן מספיקות, מכיוון שהתובע אינו מבצע מספיק הסעות במשך היום. לטענתו, בפגישה שנערכה בביתו של התובע, בנוכחות כמה מבני משפחת התובע, ולאחר משא ומתן, הוסכם על שינוי מבנה שכרו, כך שיעמוד על 40% מההכנסות (סעיף 14 לתצהיר הנתבע). התובע מאשר כי שכרו שונה על ידי הנתבע באופן זה, אך טוען שמדובר היה בהחלטה חד צדדית של הנתבע, שלא היתה מקובלת עליו. עוד הוא טוען שאף בהחלטה זו לא עמד הנתבע, שכן העלים חלק מהכנסותיו כדי להפחית מהכנסות התובע (סעיף 24 לתצהיר התובע). במחלוקת שבין הצדדים בנקודה זו, אנו מקבלים את עמדת התובע, וקובעים שלא היו סיכום בין הצדדים על שינוי בתנאי העבודה. מכאן, שהתובע היה זכאי להמשיך ולקבל שכר חודשי של 5,000 ₪ נטו לחודש. למסקנה עובדתית זו הגענו בדרך הבאה: ראשית הנתבע לא הציג בפנינו את ההודעה לעובד שהיה עליו למסור לתובע עם שינוי תנאי העסקת התובע, לפי הוראות סעיף 3 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, ואף לא טען בפנינו שהודעה שכזו נמסרה לתובע. בהתאם להוראות סעיף 5א לאותו החוק, בהעדר הודעה שכזו, הנטל להוכיח ששינוי שכזה חל בתנאי העבודה מוטל על הנתבע; שנית לטענת הנתבע, ההסכמה על השינוי בשכרו של התובע נעשתה בפגישה בה נכחו שלושה מלבד התובע והנתבע: אחיו של התובע, אביו, וכן בן משפחה נוסף. בהינתן שנטל הוכחת השינוי הנטען בתנאי העבודה היה על הנתבע, ניתן היה לצפות שיזמן לעדות את שלושת העדים הנוספים לאותו הסכם בעל פה, או לפחות אחד או שניים מהם. משלא עשה כן, אנו מניחים שהשלושה היו תומכים בעמדת התובע במחלוקת, ולא בעמדת הנתבע (בניגוד לטענת הנתבע בעניין זה בסעיף 16 לסיכומיו); ושלישית התובע בחקירתו הנגדית לא נשאל ולו שאלה אחת בנושא זה, דהיינו ב"כ הנתבע כלל לא ניסה למצוא בקיעים בגרסת התובע בנקודה זו. דיון והכרעה הפרשי שכר התובע ביקש שנפסוק לו ברכיב זה סך של 5,332 ₪, על פי תחשיב שצירף לתביעתו (נספח 2, נספח 4 לתצהירו). עילת תביעתו כאן מבוססת על טענתו העובדתית, אותה קיבלנו כאמור לעיל, כי שכרו היה אמור להיות 5,000 ₪ נטו לכל אורך תקופת עבודתו. עם זאת, בניגוד לתביעתו אין מקום שנפסוק לו שכר עבור 20 ימים בחודש יוני בהם לא עבד (דמי מחלה נתבעו בנפרד, ובהם נדון בהמשך). כמו כן, צודק הנתבע בטענתו שהתובע ערך את תחשיבו לפי שכר ברוטו, תוך התעלמות משינויי המס שהפחיתו את שכר הברוטו לו היה זכאי. נוכח כל האמור, החישוב הנכון של הפרשי השכר להם זכאי התובע הינו זה המופיע בסעיף 23 לסיכומי הנתבע. לפיו, על הנתבע לשלם לתובע הפרשי שכר בסך 1,318 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקת התובע (30.6.09) ועד ליום התשלום בפועל. נוכח קיומה של מחלוקת כנה בין הצדדים בדבר הסכומים להם היה זכאי התובע עם סיום עבודתו, איננו סבורים שיש מקום לפסוק פיצויי הלנה. דמי מחלה המחלוקת בעניין זכות התובע לדמי מחלה נוגעת ל-20 ימי עבודתו האחרונים, הימים שבין שבין 11.6.09 ל- 30.6.09. לטענת הנתבע אישור המחלה אותו המציא, שבו נרשמו לו 20 ימי מחלה בשל כאבי גב, היה אישור פיקטיבי. לטענת הנתבע, התובע לא העיד אמת בעדותו בפנינו אודות כאבים מהם סבל, שריתקו אותו לטענתו למיטה לכל אורך 20 הימים (עמ' 5 לפרוטוקול ואילך). הנתבע העיד בהקשר זה כי נודע לו שהתובע החל לעבוד ב"טקסי לוד" (מקום עבודה אחר) כבר בתקופת ימי מחלתו, וכחיזוק לטענתו זו הובאה בפנינו עדותו של עובד נוסף של הנתבע, מר סרגיי דניסוב, לפיה ראה את התובע פעם אחת מחוץ לביתו בתקופת בה היה לטענתו חולה ומרותק לביתו (עמ' 18 ש' 3). ראייה נוספת שלטענת הנתבע תמכה בגרסתו הינה הקלטה של שיחה שנערכה בין התובע לנתבע ביום 10.7.09, שבה ניתן לשמוע בבירור את הנתבע שואל את התובע "מה זה ייתן לך אם אתה עובד בטקסי לוד?" (עמ' 11 ש' 8). על אף כל האמור, ולא בלי התלבטות, הגענו למסקנה שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח שאישור המחלה שהגיש לו התובע היה פיקטיבי, וכי בפועל החל התובע לעבוד בטקסי לוד כבר במהלך יוני, ולא רק בתחילת אוגוסט, כפי עדותו (עמ' 11 ש' 20, וכן סעיף 17 לתצהירו). המדובר בטענות בעל-פה שהועלו נגד מסמך בכתב, אותו אישור רפואי שאין מחלוקת שניתן על ידי רופא שבדק את התובע. לא הוצגו בפנינו ראיות חד משמעיות לכך שהתובע אכן החל לעבוד במקום עבודה אחר בתקופת חופשת מחלתו. בהקשר זה, נבהיר שלא ראינו באותה שאלה שהיפנה הנתבע לתובע (בשיחה שהוקלטה על ידי הנתבע) כראיה חד משמעית שהתובע אכן התחיל לעבוד בטקסי לוד. נוכח כל האמור, אנו קובעים שהתובע זכאי לדמי מחלה בגין אותם 20 ימים. באשר לדרך חישוב דמי המחלה המגיעים, לדעתנו התחשיב הנכון, המתחשב בכל הוראות החוק הרלוונטיות, ובנוסף מפחית מהסכומים להם זכאי התובע את דמי המחלה ששולמו לו במשכורת יוני (1,396 ₪) הוא התחשיב המופיע בסעיף 48 לסיכומי הנתבע. שם גם מצאנו הסבר נכון מדוע הדרך שבה חישב התובע רכיב תביעה זה לא היתה נכונה. לפי תחשיב זה, אנו קובעים שעל הנתבע לשלם לתובע 880 ₪ בלבד הפרשי דמי מחלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.6.09 ועד ליום התשלום בפועל. תשלום עבור שעות נוספות התובע טען שעבד מספר גדול של שעות נוספות, בגינן לא קיבל גמול שעות נוספות. על כן תבע ברכיב זה סך של 22,394 ₪, על פי תחשיב אותו צירף לכתב תביעתו ולתצהירו. לטענתו, מתכונת עבודתו הייתה קבועה. בחמשת ימי החול עבד בשתי משמרות, הראשונה משמרת בוקר של שעתיים והשנייה משמרת של 12 שעות שהחלה ב- 12:00 בצהריים והסתיימה בחצות, ולעתים אף בשעה מאוחרת יותר. כמו כן טען שעבד בשתי משמרות גם בימי שישי, וכן שעתיים משמרת לילה בכל מוצאי שבת (ראו פירוט למתכונת העבודה הנטענת בסעיף 21 לתצהיר התובע). הנתבע אישר שהתובע אכן ביצע את כל המשמרות הנטענות על ידו, אך הכחיש את מספר שעות העבודה הנטענות, וטען שהתובע עבד לכל היותר 6.5 שעות בסך הכל בימי חול, 3.5 שעות בימי שישי, ושעה וחצי במוצאי שבת (סעיף 18 לכתב ההגנה). לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו בפנינו בסוגייה זו, אנו קובעים שלא עלה בידי התובע להוכיח מתכונת עבודה קבועה. טענתו בעניין זה נטענה בעלמא, ללא כל מסמך או עדות תומכת. תשובותיו לשאלות שהוצגו בפניו בהקשר זה היו להערכתנו מתחמקות (ראו בעמ' 14 ו-15 לפרוטוקול). בתשובה לאחת השאלות שהוצגו לו אף הודה שההסעות להם הוא טוען לא היו בהכרח בשעות קבועות (עמ' 14 ש' 26). מנגד, הנתבע הציג בפנינו דו"חות של חברת ההסעות שפירטו את שעות ההסעות שביצע התובע, דו"חות שתמכו בגרסתו לשעות עבודת התובע ומתכונתה. נוכח כל האמור, אנו דוחים את התביעה לגמול שעות נוספות. להשלמת הדיון ברכיב תביעה זה נציין שלא נעלמה מעינינו טענת התובע לפיה נוכח תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שנכנס לתוקף בראשית פברואר 2009 (אמצע תקופת עבודת התובע) על המעסיק מוטל נטל ההוכחה להראות שהעובד לא עמד לרשותו בשעות השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי שעות עבודה. צודק התובע שהנתבע לא עמד בחובת רישום שעות העבודה שהייתה מוטלת עליו, אך כאמור מעלה, לדעתנו אף בהינתן מחדלו זו, עלה בידו להוכיח, על פי סטנדרט הראיות הנדרש בהליך אזרחי, כי התובע לא עבד את השעות השנויות במחלוקת. אשר על כן אין בתיקון החוק כדי לשנות את התוצאה אליה הגענו. פדיון חופשה לטענת התובע, לאורך כל תקופת עבודתו לא יצא ולו ליום חופשה אחד. הנתבע מנגד טען שהתובע יצא לחופשות במהלך עבודתו, וכראיה לכך ציין את מעקב ימי החופשה וניצול ימי החופשה המופיע בתלושי שכרו. לדעתנו, אין בכך די. כאמור מעלה, הנתבע לא ערך רישום של שעות וימי עבודת התובע. מעביד המבקש להוכיח כי עובד שלו קיבל ימי חופשה, חייב לדעתנו להראות רישומים מפורטים בדבר הימים בהם קיבל העובד חופשה בתשלום. אשר על כן אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע סך של 3,225 ₪ בגין פדיון חופשה על פי תחשיב התובע (סעיף 21 לכתב התביעה) שלא נסתר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקתו (30.6.09) ועד ליום התשלום בפועל. הפרשה לגמל על פי הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2007, מוטלת על המעסיק חובה להפריש משכרו של עובד 6% לקרן פנסיה. הוראות הצו חלות רק על מי "שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים שמשקלו עולה על 4 טון". אין מחלוקת שהתובע לא עסק בהובלת מטענים. דומה שאף התובע מודע היה לחולשת טענתו בעניין זה. על כן, לאחר שטען לתחולת צו ההרחבה בתצהיר עדותו, לא חזר על טענה זו בסיכומיו. בכתב תביעתו כמו גם בסיכומיו טען התובע אך ורק שהיה זכאי ל- 6% הפרשות מעביד לפנסיה בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת פנסיית יסוד. ברם, אף לטענת התובע עצמו (סעיף 20 לסיכומיו) הוראות צו זה חלות רק על עובדים המבוטחים בפנסיית יסוד. התובע לא טען ולא הוכיח כי היה מבוטח בקרן פנסיית יסוד. לפיכך, תביעתו לפיצוי בגין אי הפרשה לגמל נדחית. טענת הקיזוז משחזר בו התובע מטענותיו כי פוטר (עמ' 24 ש' 3) אנו מקבלים כמוכחת את טענת הנתבע בכתב הגנתו ובתצהירו, שלא נסתרה, לפיה התובע התפטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת. אשר על כן יש לקזז מן הסכומים אותם פסקנו לטובת התובע דמי הודעה מוקדמת בסך 2,464 ₪, על פי תחשיבו של הנתבע (סעיף 49 לסיכומיו) שלא נסתר. סיכום על הנתבע לשלם לתובע: 1,318 ₪ הפרשי שכר. 880 ₪ דמי מחלה. 3,255 ₪ פדיון חופשה. משלושת הסכומים שלעיל יש לקזז דמי הודעה מוקדמת בסך של 2,464 ₪. לכל ארבעת הסכומים שלעיל יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקת התובע (30.6.09) ועד ליום התשלום בפועל. נוכח התוצאה אליה הגענו, לפיה קיבלנו רק חלק קטן ממרכיבי התביעה המקורית, לדעתנו נכון יהיה שכל צד יישא בהוצאותיו. על פסק דין זה ניתן לערער לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. מבנה