ביטול כתב אישום בשל שיהוי בפני בקשה של הנאשם מס' 2 (להלן:"הנאשם"), לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו בשל טענות מקדמיות שעיקרן שיהוי ואי קיום שימוע. ביום 13/11/05 נערכה ביקורת במגורי העובדים הזרים בשטח של קיבוץ כנרת אגודה שיתופית (להלן:"הנאשמת"), על ידי מפקחי המאשימה. בביקורת נמצא כי הנאשמת העסיקה 15 עובדים זרים מבלי להעמיד לשימושם מגורים הולמים, באופן המגבש עבירות לפי סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991 (להלן:"חוק עובדים זרים"). הנאשם, שיהיה במועד הרלוונטי מי שעסק מטעם הנאשמת בניהול תחום העובדים הזרים, הואשם באחריות נושא משרה בהקשר לעבירות שביצעה הנאשמת, בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק עובדים זרים. 3. ביום 31/1/06 הוטל על הנאשמת קנס מינהלי, וביום 15/2/06 ביקשה הנאשמת להישפט על העבירות המיוחסות לה. 4. ביום 24/8/10 הוגש לבית הדין כתב אישום כנגד שני הנאשמים. 5. ביום 3/2/11, טרם ביצוע הקראה, תוקן כתב האישום, באופן שנוסף לכתב האישום סעיף המבהיר את עובדות המקרה בנוגע לתפקידו של הנאשם (סעיף 2), כן תוקנו דברי ההסבר להוראות החיקוק, שנותרו כשהיו בהודעת הקנס שנשלחה לנאשמת. 6. בדיון אשר התקיים ביום 25/9/11 העלה ב"כ הנאשמים טענות מקדמיות המצדיקות ביטולו של כתב האישום בהתייחס לנאשם, מכוח הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 ("חוק סדר הדין הפלילי"). 7. להלן עיקר טענות ב"כ הנאשמים: א. טרם הגשת כתב האישום לא התקיים כל הליך נגד הנאשם, שלא ידע על הכוונה להגיש כתב אישום נגדו וממילא אף לא ביקש להישפט. ב. יש בשיהוי בהגשת כתב האישום, ובתיקון של כתב האישום, שיש בו כדי לגרום לנאשם נזק ראייתי. ג. חובת השימוע לא קוימה בעניינו של הנאשם - טענת הגנה מן הצדק. 8. להלן עיקר טענות ב"כ המאשימה: א. בקשת הנאשמת להישפט מפסיקה את מרוץ ההתיישנות . ב. האישום כנגד הנאשם נילווה לאישום כנגד הנאשמת, ואין הנאשם זכאי להנמקה נפרדת להחלטה להגיש נגדו כתב אישום. ג. העבירה בה הואשם הנאשם אינה עבירה שניתן להטיל בגינה קנס לפי חוק העבירות המנהליות תשמ"ו-1985 (להלן:"חוק העבירות המנהליות"). ד. הנאשם עודכן על בקשת הנאשמת להישפט, והיה ביכולתו להיערך ולמנוע את הנזק הראייתי לו טוען. ה. בעבירה מסוג עוון אין חובה בדין לערוך שימוע, והיתה לנאשם האפשרות להציג את טענותיו וכן ראיות מטעמו במועדים בהם נחקר בנוגע להאשמות כנגד הנאשמת. 9. דיון והכרעה להלן ייבחנו טענות הנאשם, אשר לדעתו מצדיקות ביטול כתב האישום נגדו. הנאשם כלל לא ביקש להישפט - הנאשם טען כי לא ידע על הכוונה להגיש כתב אישום נגדו, וממילא לא ביקש להישפט, ולכן יש לבטל את כתב האישום נגדו. על פי הוראות חוק העבירות המנהליות, שני מסלולים עשויים להוביל להגשת כתב אישום (במקום הטלת קנס) בעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית: א. כאשר הנאשם ביקש להישפט בגין העבירה שיוחסה לו, זכות המוקנית לנאשם לפי סעיף 8א (ה) לחוק העבירות המנהליות. ב. כאשר המאשימה החליטה כי בנסיבות העניין יש מקום להגיש כתב אישום יזום נגד הנאשם חלף הטלת הקנס המנהלי, וזאת בהתאם לסמכותה הקבועה בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות. עוד קבע בית המשפט העליון בבג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ"ד מו(3)501), כי החובה שקבע המחוקק להעלות על הכתב את הנימוקים להגשתו של אישום פלילי ("מטעמים שיירשמו") מלמדת על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרשמם, במקרה בו המאשימה היא המחליטה להגיש כתב אישום, במקום להשית קנס מנהלי. הוראות סעיף 5(ב) לחוק עובדים זרים קובעות, לעניין הקשר בין נושא משרה לבין העבירה בה מואשם התאגיד, כדלקמן: "נעברה עבירה לפי סעיפים 2 - 4 בידי תאגיד, חזקה היא שנושא משרה הפר חובתו האמורה בסעיף זה, אלא אם כן הוכיח שנהג בלא מחשבה פלילית ובלא רשלנות ושעשה כל שאפשר כדי למנוע את העבירה". העולה מסעיף זה הוא שנושא משרה בחברה "מוחזק כמי שהפר חובתו" והאישום נגדו נילווה לאישום נגד התאגיד. עניין לנו במקרה בו הנאשמת היא זו שפנתה וביקשה להישפט, לאחר שהומצאה לה הודעת הקנס המנהלי, הנאשם, בתור מנהלה, ידע כי הנאשמת הגישה בקשה להישפט. שעה שהגישה הנאשמת בקשה להישפט, הוגש כתב אישום כנגדה וכנגד הנאשם, מהיותו מקושר לאישום נגד הנאשמת. מאחר והנאשמת הגישה בקשה להישפט, ומהוראות סעיף 5(ב) לחוק עובדים זרים עולה כי 'נושא משרה בחברה 'מוחזק כמי שהפר חובתו' והאישום נגדו נילווה לאישום נגד המאשימה, שכן מדובר על עבירה שנעשתה לפי סעיפים 2-4 בידי התאגיד, מכאן "שעה שהוחלט להגיש נגד החברה כתב אישום, הנאשם 2 'מחובר בטבורו' לאישום נגד החברה - ואין הוא זכאי להנמקה נפרדת מדוע הוחלט להגיש נגדו כתב אישום". [ת"פ(ב"ש) 1064/08 מדינת ישראל נ' חברת מכבדות מאוחדות בע"מ, 20/07/08]. לכן, אין הצדקה לטענה כי יש לבטל את כתב האישום שכן הנאשם לא ידע על הכוונה להגיש כתב אישום נגדו וכי לא ביקש להישפט. טענת השיהוי - הנאשם טען כי חלוף הזמן מאז התרחשות האירוע הנטען ועד הגשת כתב האישום פגע ביכולתו להגן על עצמו, מבחינת איסוף הראיות והן מהטעם שהעובדים הזרים כבר אינם בארץ. העבירה בגינה מואשם הנאשם היא מסוג עוון. סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע תקופת התיישנות של 5 שנים לעבירות מסוג עוון. סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי מבהיר כי קיימים "אירועים מנתקים" אשר בהתקיימם מוארכת תקופת ההתיישנות, כדלקמן: "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר". בין מועד ביצוע העבירה לכאורה, ביום 13/11/05, לבין מועד הגשת כתב האישום ביום 24/08/10, חלפו כארבע שנים ותשעה חודשים. עם זאת, במהלך התקופה נקטו הצדדים פעולות שונות. הנאשם נחקר ביום 4/12/05, כאשר חקירה מהווה אירוע מנתק, העוצר את ההתיישנות [ע"פ (ארצי) 29/10 קאיד אלג'בור אלקיעאן נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת, 22/02/11], הקנס המנהלי הוטל על הנאשמת ביום 31/01/06, והנאשמת הגישה בקשה להישפט על העבירות המיוחסות לה בהודעת הקנס ביום 15/02/06. אולם, אין בהטלת קנס מינהלי ו/או בבקשה להישפט כדי לעצור תקופת התיישנות העבירה כלפי הנאשם. כתב האישום המתוקן שהוגש ביום 3/05/11, הינו בגדר "תיקון פורמאלי", שכן אינו משנה את תיאור העובדות או את סעיפי האישום. על כן, אין מחלוקת כי תקופת ההתיישנות לא חלפה מסיום הליכי החקירה עד הגשת כתב האישום, אשר הוגש גם כנגד הנאשם. על כן, טענת השיהוי תהיה מוצדקת אם כתוצאה מאותו שיהוי נגרם נזק ראייתי לנאשם. בעניין זה, יש לציין כי הנאשם הינו נושא משרה אצל הנאשמת. הנאשמת קיבלה הודעת קנס וביקשה להישפט ולכן, היתה צפויה לקבל כתב אישום. העבירה הנטענת כלפי הנאשם אינה עבירה עצמאית אלא עבירה נגזרת, כנושא משרה, מזו הנטענת כלפי הנאשמת ("אחריות נושא משרה בהקשר לעבירות שביצעה הנאשמת"). על כן, מדובר באותן ראיות, שעל הנאשמים היה לשמור, בהתכונן להגשת כתב האישום, שהיה צפוי. אם לא כך פעל הנאשם, אין לו להלין אלא על עצמו. מאחר וכתב האישום הוגש במסגרת התקופה הקבועה לעניין התיישנות העבירה, ומשלא מצאתי כי יש בזמן שחלף כדי לפגוע בהגנת הנאשם, הרי אין אני מקבלת את הטענה כי יש לבטל את כתב האישום בשל שיהוי. זכות הטיעון, טענת הגנה מן הצדק - הנאשם טען כי יש לבטל את כתב האישום בשל אי קיום שימוע ואי מתן זכות טיעון, טענה שהיא מגדר הגנה מן הצדק. ביטול כתב אישום בשל טענת הגנה מן הצדק מהווה "מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר" [ע"פ(ארצי) 14/07 מדינת ישראל-משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך), 26/11/07]. זכות השימוע במשפט פלילי מעוגנת בהוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי. ההוראה מחייבת את רשויות התביעה להודיע לחשוד בעבירה מסוג פשע שחומר החקירה בעבירה הועבר לתביעה ומשעה שנודע לחשוד דבר העברת חומר החקירה לתביעה קמה זכותו לפנות, בתוך 30 ימים, לרשות התביעה בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב האישום (זכות הטיעון). למרות שזכות השימוע הוכרה כזכות יסוד הנובעת מכללי הצדק הטבעי וככזו העומדת בבסיס זכויותיו של הנאשם בהליך הפלילי (בג"ץ 554/05 רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד ס(2), 299) אין המדובר בזכות מוחלטת העומדת לכל נאשם באשר הוא ושבהעדרה נפגמת הגנתו. נקבע בבג"ץ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ נ' שר התעשייה, המסחר והתעסוקה (2/08/11), כי: "חובת השימוע לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי הוגבלה לעבירות מסוג פשע משום חומרתן ולאור הרצון לקיים הליך ראוי, שיאפשר לרשות לקבל החלטה מושכלת במסגרת הליך שאינו מורכב ומסורבל, תוך הבטחת תפקודה השוטף והתקין (והשוו עניין מצגר בפסקה 19). כפי שהוסבר, עבירות מנהליות מוגדרות לעומת זאת על דרך ההיפוך-עבירות שאינן פשע. מכאן, חיוב הרשות במסירת חומר החקירה עוד בטרם הוגש כתב אישום, יביא לתוצאה הפוכה מזו לה כוון המחוקק בהגבלת זכות השימוע לעבירות פשע בלבד". מכאן אפשר להסיק כי אין להרחיב את חובת השימוע מעבר למה שנקבע בחוק, לגבי עבירה מסוג פשע. זאת ועוד, כללי השימוע אינם מחייבים לשמוע את הטוען לפגיעה אפשרית בו, אלא הם מחייבים לתת לו הזדמנות נאותה לערוך טענותיו (י. זמיר הסמכות המנהלית, כרך ב', תשנ"ו - 1996, 795). לנאשם ניתנה הזדמנות להתמודד עם הטענות שהועלו בנוגע לעבירות המיוחסות לנאשמים ביום הביקורת וביום 4/12/05, עת נחקר על ידי חוקרי המאשימה. היתה לנאשם אפשרות להציג את טיעוניו ולצרף ראיות להוכחת חפותו. בהתייחס לאסמכתאות המשפטיות שהגיש ב"כ הנאשם ולעניין טענתו לחובת מתן זכות שימוע, הרי שהן מתייחסות לעבירות מסוג פשע, ואינן תומכות בטענתו לעניין חובת שימוע בעבירות עוון. משלא מצאתי כי יש בהתנהלות המאשימה כלפי הנאשם התנהלות הפוגעת "באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות", או העומדת "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי) כלפי הנאשם, או כי "יש חשש של ממש שהנאשם קופח בהגנתו" (יעקב קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, התשס"ג-2003, בעמ' 942) הרי שאין סיבה ראויה לחרוג מהכלל בעניינו, ומשכך, הטענה לביטול כתב האישום בגין אי מתן זכות טיעון, (הגנה מן הצדק ) - נדחית. באשר לשאר טענות ב"כ הנאשם, מקומן להתברר בשלב ההוכחות ואין באיזו מהן להצדיק את ביטול כתב האישום כנגד הנאשם בשלב זה. לאור האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום - נדחית. שיהוימשפט פליליביטול כתב אישום