קיזוז תגמולים לפי חוק הנכים הערעור הנדון הוגש על החלטת קצין תגמולים מיום 10.06.09 לפיה בוצע קיזוז בין התגמול לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י -1950 (להלן: "החוק" או "חוק משפחות") לבין חוב שעמד לחובת המנוח מ.ש. ז"ל (להלן: "המנוח"), בנה של המערערת. החלטה זו עניינה בטענת הסף של המערערת כי למשיב כלל אין סמכות לבצע קיזוז. רקע בנה של המערערת מ.ש. המנוח אובחן במהלך שירותו הצבאי כחולה במחלה ממארת. המנוח הגיש תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") ונדחה, על החלטה זאת הגיש ערעור אשר נדון במסגרת ע"נ 397/96. בעת ניהול ההליכים ניתן למנוח טיפול רפואי מכוח חוק הנכים וקצין תגמולים העניק לו גם תגמול לפנים משורת הדין. במהלך חודש דצמבר 1997 נפטר המערער. במסגרת הדיון בע"נ 397/96 העלה המשיב את הטענה כי המערערת לא עדכנה את המשיב בדבר פטירת המנוח וקיבלה תגמולים עבור המנוח עד ל- 30.11.98, עוד טען המשיב כי המערער קיבל תגמולים מטעם הביטוח הלאומי. לאחר שהמערערת לא פעלה בתיק בהתאם להחלטת הוועדה מיום 29.01.03 (שם נקבע כי ניתנת למערערת האפשרות להפריך את הנתונים המוכיחים, לכאורה, כי שולמו למנוח עוד לפנים משורת הדין כל הסכומים, אשר היו עולים בחלקו לו הוכיח את ערעורו), הורתה הוועדה על מחיקת הערעור בהחלטתה מיום 27.04.03. המערערת הגישה בשנת 1999 תביעה לקצין תגמולים לקבוע כי יש קשר בין מותו של המנוח לשירותו הצבאי. תביעתה נדחתה על ידי קצין תגמולים וערעור שהוגש על ההחלטה (ו"ע 1375/02) נדחה אף הוא. המערערת הגישה ערעור למחוזי, שם הגיעו הצדדים לפשרה לפיה מותו של המנוח יוכר כקשור לשירות הצבאי. המנוח נפטר כאמור בדצמבר 1997, ותגמולים שולמו לו עד לחודש נובמבר 1998. עם ההכרה והזכאות לתגמולים לפי חוק משפחות חיילים החליט המשיב להפחית מהתשלומים ששולמו למערערת מיום הגשת בקשתה בשנת 1999 את התשלומים ששולמו החל מפטירתו של המנוח ועד לנובמבר 1998. טענות המערערת לטענת המערערת, יש להפריד בין זכותו של המשיב לכספים (המוכחשת בנסיבות אלו) לבין סמכותו לבצע קיזוז מהתגמולים המגיעים למערערת לפי חוק משפחות. לטענת המערערת, הרשות המנהלית והמדינה לא רשאיות לשלול תגמולים על פי חוק שעה שהן סבורות שקמה יתרת חוב כלפיהן, ולהעמיד את הזכאי שקיבל את תגמוליו בחסר, בעמדה של מערער בבית משפט. לטענת המערערת הנטלים הרובצים על מערער שונים מזה של נתבע, וקל למדינה שהפחיתה תשלומים להתגונן כמשיבה וכמבקשת דחיית ערעור כנגדה. לטענת המערערת אם המשיב סבור כי המערערת חייבת לו כסף עליו להגיש תביעה כספית כתביעה עצמאית ולהימנע מפתיחתו של תיק זה שוב ושוב. עוד טוענת המערערת כי אם הוועדה תקבל את טענת המשיב כי יש לו סמכות לבצע קיזוז משום שפרסונאלית האם השכולה חייבת למשיב תשלומים, או כיורשת על פי חוק הנכים, הרי שהוועדה תמצא עצמה כרוכה בתביעות רבות ובויכוחים כספיים על יתרות שונות. לטענת המערערת תפקידה של הוועדה להכריע בשאלות של זכאות רפואית ועל כן יש בהרכבה משפטן ורופא, ואין ההרכב כולל אקטואר או איש כספים, ואין כוונה שבתיקים מסוג זה ימונה פוסק מטעם הוועדה. לטענת המערערת, שעה שעסקינן בביטול זכות בחוק אשר עומדת למערערת למלוא תגמולים המגיעים לאם שכולה, חובת ההוכחה על הסמכות שבביטול הזכות רובצת לפתחו של המשיב. עוד טוענת המערערת, כי אין כל קשר בין סעיף 20א' לחוק משפחות, המתייחס למקרים בהם אין זכאות לפי חוק משפחות, בעוד שבמקרה הנדון המערערת הוכרה לפי חוק משפחות. בהתייחס להוראת אגף השיקום טוענת המערערת כי אומנם ההוראה נסמכת על סעיף 20א' לחוק, אולם אם חרג המשיב מסמכותו שבסעיף 20א' לחוק עת כתיבת הוראת אגף השיקום הרי שאין הוא יכול להתבסס עליה בטיעוניו בתיק זה. אם לא חרג מסמכותו הרי שיש לקרוא את סמכותו בהוראת החוק בלבד. בהתייחס לסעיף 31(ג) לחוק משפחות המתייחס אך ורק לתשלומים שקיבל זכאי מחמת מותו של נספה ולא מחמת טיפולים בחייו כבמקרה דנן, הרי שהמשיב אינו חולק שהתשלומים שקיזז היו לפי חוק משפחות. לטענת המערערת, הסעיף מתייחס אך ורק לתגמולים המתקבלים מחמת מותו של נספה, אך ורק למחייתו של הזכאי או למחיית בני משפחה אחרים. לטענת המערערת טענת המשיב כי הוא יכול לבצע קיזוז גם מכוח חוק החוזים היא טענה מרחיקת לכת ואין לקבלה. טענות המשיב לטענת המשיב במהלך חייו קיבל המנוח תגמולים לפנים משורת הדין. עם מותו היה על תשלום התגמולים להיפסק, אלא שהמערערת לא הודיעה לקצין תגמולים כי המנוח נפטר, בהיותה עזבונו של המנוח והיורשת היחידה תגמולים אלו הגיעו לידה. לטענת המשיב קיזז כדין תשלומים ששולמו ביתר למערערת עצמה החל מחודש דצמבר 1997 ועד לחודש נובמבר 1998. התשלומים הללו לא שולמו למנוח שכן המנוח לא היה בין החיים ועל כן אין המדובר בחוב של המנוח או באישיות משפטית נפרדת שלה שולמו כספים. לטענת המשיב תשלום היתר נובע ממעשה או מחדל של המערערת בין כעזבונו ובין כיורשת יחידה של המנוח שלא הודיעה לקצין תגמולים על מותו של המנוח וקיבלה לעצמה כספים שלא כדין. לטענת המשיב פסק הדין בעניין ע"א 1827/04 אסתר זליכה נ' קצין תגמולים (להלן: "זילכה") אינו מסייע למערערת שכן המדובר במקרה שונה שם תשלומי היתר שולמו למנוח עצמו בעודו בחיים והקיזוז בוצע מאלמנתו שלא הייתה היורשת היחידה ולא הייתה עזבונו של המנוח. כאשר תשלום היתר בפסק דין זה התייחס לתקופה שהמנוח היה בחיים ולכן לא יכלו להחיל את סעיף 35 לחוק הנכים. עוד טוען המשיב כי המקרה הנדון לא מדובר בשינוי החלטה של המשיב מכוחה דורשים השבה אלא בקבלת תשלום ביתר בניגוד להוראות החוק. לטענת המשיב סמכותו לבצע קיזוז נלמדת מכמה סעיפי חוק. האחד מהם הוא סעיף 20 (א) לחוק הנכים. לדעת המשיב לשון החוק קובעת כי לא ישולמו לאחר פטירת הנכה תשלומים לפי חוק הנכים וגם לפי חוק משפחות. לכן, מקום ששולם סכום לפי חוק הנכים ולאחר מכן הוחלט לשלם אחרי הנכה תגמולים למשפחתו לפי חוק משפחות יש סמכות לקצין תגמולים להפחית את התשלום ששולם. לטענת המשיב על מנת ליישם הוראת חוק זאת נכתבה הוראת אגף השיקום מס' 10.04 אליה כפופים שני קציני התגמולים והקובעת כי בהתאם לסעיף 20(א) לחוק יש לבצע קיזוז ככל ששולם תשלום לפי חוק הנכים. לעניין זה מציין המשיב כי ההכרה לפי חוק משפחות לעיתים לוקחת זמן רב על כן יש רצון לסייע למשפחות הנכים ולתת תשלומים שוטפים שיקוזזו בהמשך ככל שתוכר זכאות לפי חוק משפחות. עוד מפנה המשיב לסעיף 31(ג) לחוק משפחות המלמד לשיטתו על זכות המשיב להפחית כל תשלום ששולם לבני משפחתו של נספה מאוצר המדינה מעל התגמול המגיע להם לפי חוק זה ואין החוק מבדיל בגורם המשלם. עוד טוען המשיב כי זכותו לקיזוז מקורה גם בסעיף 53 עם סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). לטענת המשיב אין רלוונטיות לטענה בדבר העדר חפיפה של מועדים בתשלומים שכן הזכות לתשלום או לקיזוז אינה קשורה כלל עם המועד בו בחרה המערערת להגיש התביעה למשיב. גם אם בן משפחה פונה שנים לאחר פטירת המנוח ומכירים בזכאותו, הרי שהיה והתקבלו תשלומים לפי סעיף 20(א) לחוק הנכים יש לקזז אותם מאותם זכאים. בנוסף טוען המשיב כי המערערת ובא כוחה היו מודעים לחוב וביקשו להמתין להחלטת קצין תגמולים לפי חוק משפחות. המשיב המתין על להכרה במערערת לפי חוק משפחות ורק אז פעל לקיזוז הכספים ששולמו למערערת שלא כדין. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים אנו קובעים כי המשיב היה רשאי בנסיבות העניין לבצע קיזוז, כפי שאכן ביצע בפועל. סעיף 20א (א) לחוק הנכים קובע : "נפטר נכה שהיה זכאי לתגמולים בשעת פטירתו, ולפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, אין משלמים אחריו תגמולים, יוסיפו לשלם את התגמול בשיעור שהיה משתלם אותה שעה, עד תום 36 חדשים מסוף החודש שבו אירעה הפטירה, לידי בן המשפחה שהורה עליו הנכה לפי סעיף 39א, ובאין הוראה - לידי בן זוגו, ובאין בן זוג, לידי בן המשפחה שהורה עליו קצין התגמולים". סעיף 31(ג) לחוק משפחות קובע : "זכאי אשר לאחר שנכנס חוק זה לתקפו קיבל מאוצר המדינה, מחמת מותו של נספה, בתורת תגמולים או בתורת תשלומים למחייתו הוא או למחיית בני משפחתו של הנספה סכומים למעלה מן התגמול המגיע לו, רשאי קצין תגמולים לעכב את תשלומו של כל תגמול שיגיע לו עד שהסכום שעוכב יהא שווה לסכומים ששולמו כאמור; ובלבד שבשום חודש לא יעוכב סכום העולה על שליש התגמול המגיע לו באותו חודש". הסעיפים לעיל, המסדירים את התשלומים לאחר פטירתו של נכה מוכר, קובעים כי לאחר מותו של הנכה ישולמו למשפחתו תגמולים במשך 36 חודשים. סעיף 31 קובע כי במידה ושולמו למשפחה תגמולים ביתר רשאי המשיב לעכב תשלום חלק מהתגמולים עד שהסכום המעוכב יהיה שווה לסכום ששולם ביתר. הוראת שיקום מספר 10.04 שעניינה "תגמולים לבן משפחה של נכה צה"ל שנפטר", המתייחסת לסעיפים הנ"ל, מציינת כי במידה ותביעה להכרה על פי חוק משפחות התקבלה יופסק תגמול 36 חודשים והסכומים שכבר שולמו יקוזז מהתגמולים לפי חוק משפחות. במידה ולא ניתנה הכרה על פי חוק משפחות תימשך הזכאות לתשלום במשך 36 חודשים מסוף החודש בו אירעה הפטירה. בהתאם להוראה זאת ככל ששולמו תגמולים לאחר פטירתו של המנוח יקוזזו התגמולים מהתשלומים המגיעים לפי חוק משפחות. טענת המערערת היא כי היות והסכומים ששולמו במקרה הנדון הם סכומים אשר שולמו עבור תגמולי המנוח ומכוח חוק הנכים, הרי שאין למשיב כל סמכות לפי חוק לבצע קיזוז במקרה הנדון. אנו סבורים כי דין טענה זאת להידחות. אין מחלוקת כי למשיב יש זכות לבצע קיזוז הן כאשר מדובר בתשלום תגמולים ביתר בהתאם לחוק הנכים, ראו סעיף 16 לחוק הנכים, והן כאשר מדובר תשלום תגמולים ביתר לפי חוק משפחות, ראו סעיף 31 לעיל. בשים לב לזכותו של המשיב לבצע קיזוז על פי חוקים אלו וכן בהתחשב בכך שקצין תגמולים הוא אותו גוף הפועל בשני כובעים שונים, אנו סבורים כי זכותו של המשיב לבצע קיזוז בגין סכומים, ששולמו ביתר, עומדת גם במקרה בו סכומים שולמו ביתר טרם פטירתו של המנוח והועברו למשפחתו, כפי שטוען המשיב במקרה הנדון. במקרה זה לאחר מותו של המנוח המשיך המשיב לשלם תגמולים וזאת עד לחודש נובמבר 1998. כאשר בהתאם לאמור לעיל הוחלט להכיר במערערת בהתאם לחוק משפחות. על כן, המשיב, אשר שילם סכומים אלו, זכאי לקבלם חזרה היות והם שולמו שלא כדין. שאלה אחרת היא, ואשר אינה נדונה במסגרת החלטה זאת, היא האם סכומים אלו הועברו למערערת כטענת המשיב, אם לאו. בהתייחס לפסק דין זילכה, הרי שלאחר עיון בפסק הדין אנו סבורים כי אין המקרה שם דומה למקרה הנדון. בפסק דין זילכה התגמולים שולמו ביתר למנוח והקיזוז בוצע לאחר מכן מאלמנתו. בעוד שבמקרה הנדון הטענה היא כי בשל העובדה כי המשיב לא עודכן על מותו של המנוח, המשיכו תגמולים להשתלם גם לאחר מותו של המנוח, ללא כל זכות שבדין, והגיעו לידי אמו של המנוח. כאשר בנסיבות אלו בהן הטענה היא כי התגמולים הגיעו לידיה של המערערת, והמערערת מוכרת לפי חוק משפחות ועל כן לא זכאית לתגמולים של 36 חודש בהתאם לסעיף 20א' לחוק הנכים, זכאי המשיב לבצע את הקיזוז שביצע. לעניין זה ראו בפסק הדין זילכה: "אילו היתה המערערת עצמה - בתקופה שבה קיבלה תגמולים מכוח הוראת סעיף 20א לחוק הנכים - מקבלת תשלום ביתר, ניתן היה לחייבה בהשבה, שכן בתקופה הזו, לאחר מות המנוח, דינה אכן כדין המנוח מבחינת חובותיה וזכויותיה מכח החוק." (הדגשה במקור-עמוד 8 לפסק הדין). בהתייחס לטענת המערערת כי הוועדה אינה האכסניה המתאימה לדון בטענות מסוג זה, נציין כי הוועדה דנה גם בטענות העוסקות בחישובי תגמולים, ואין בהרכב הוועדה גם לפגום ביכולתה לדון בנושאים מסוג זה. לאור כל האמור איננו נדרשים לטענות המשיב בעניין זכותו לבצע קיזוז בהתאם לחוק החוזים. סוף דבר טענת הסף של המערערת כי המשיב אינו יכול לבצע קיזוז נדחית. צבאנכותקיזוזחוק הנכים (תגמולים ושיקום)