לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח) במ"ת 47937-03-11 מיום 1.2.2012 בה נדחתה בקשת העורר לביטול זמני של צו עיכוב יציאתו מן הארץ. העובדות לפי כתב האישום 1. ביום 25.3.2011  הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום כנגד העורר במסגרתו מיוחסות לעורר העבירות הבאות: אינוס לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין; וניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(4) ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין.  2. לפי כתב האישום, העורר פגש את א.ב (להלן: המתלוננת) שהייתה בת כ-19 ביום האירוע במועדון בתל-אביב, לאחר שקודם לכן נטלה כדורים לשיכוך כאבים. במהלך השהות במועדון שתתה המתלוננת מספר משקאות אלכוהוליים. בסמוך לשעה 04:00 נסעה המתלוננת עם העורר ועם שניים מחבריה לביתו כשהיא שיכורה. במהלך הנסיעה הקיאה פעמיים ובדירת העורר הקיאה פעם נוספת, שם נשכבה על מיטתו ונרדמה. העורר נשכב לידה, ניסה לנשקה והמתלוננת הסיטה את ראשה. לאחר מכן, בעודה משוללת יכולת התנגדות נוכח שכרותה, נטל העורר את ידה והניח אותה על איבר מינו. בהמשך ניסה העורר להחדיר את איבר מינו לפיה אך לא הצליח כי פיה היה סגור. בהמשך, הפשיט אותה והחדיר את איבר מינו ואת אצבעותיו לאיבר מינה. לאחר מכן החדיר העורר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, וכל זאת כאשר המתלוננת שבה ואמרה לעורר "לא" והייתה משוללת יכולת התנגדות פיזית.   הליכי המעצר 3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 31.3.2011 הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר למעצר בית בבית הוריו בירושלים (למעט בשעות שהוגדרו לצורך התאווררות), תוך הפקדת ערבויות כספיות והוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ. ביום 15.5.2011 הוגש תסקיר חיובי בעניינו של העורר ממנו עלה כי הסיכון להישנות התנהגות פוגעת בכלל ובתחום המיני בפרט היא נמוכה. נוכח כך המליץ שירות המבחן כי יותר לעורר לצאת מביתו כך שיוכל לשוב ללימודיו במרכז הבינתחומי בהרצליה. ביום 30.5.2011 קבע בית המשפט כי העורר יהיה במעצר בית לילי בלבד, בין השעות 23:00 ל-5:00 בבוקר וכן נאסר עליו להיכנס לתחומי העיר תל-אביב. ביום 15.1.2012 צמצם בית המשפט את השעות בהן על העורר לשהות במעצר בית וקבע אותן לשעות 00:00 עד 5:00 בבוקר. 4. ביום 1.2.2012 נערך דיון בבקשתו של העורר להתיר לו לבקר את חברתו הלומדת בשוויץ מיום 16.2.2012 ועד ליום 21.2.2012. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי נסיעתו של העורר אינה חיונית הגם שציין כי הוא ער לכך שניתן לקבוע ערבויות אשר יבטיחו את התייצבות העורר למשפטו. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוא סמוך ובטוח שחברתו של העורר תהיה מוכנה לבוא לישראל על מנת לפגוש אותו. מכאן הערר שלפני. נימוקי הערר 5. העורר טוען- באמצעות בא כוחו, עו"ד שי ברק - כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את בקשתו, וזאת נוכח העדר עילת הימלטות מן הדין מצידו; נוכח כך שאין כל חשש שלא ישוב לארץ במועד, במיוחד בהתייחס לכך שהוא סטודנט שטרם סיים את לימודיו ומרכז חייו בישראל; נוכח עמידתו המתמשכת בכל התנאים המגבילים שנקבעו לו עד כה; נוכח המלצתו של שירות המבחן לבטל את התנאים המגבילים את חירותו; ונוכח נכונותו להפקיד סכום כספי לצורך הבטחת התייצבותו לדין. העורר מדגיש בהקשר זה כי המגבלות החלות עליו כעת הן מינוריות יחסית לעבירות המיוחסות לו, והדבר מעיד על כך שהנסיבות בעניינו הן חריגות לעומת נאשמים אחרים בעבירות מין. 6. העורר מדגיש כי הוא אדם נורמטיבי ללא כל עבר פלילי שרכש את אמון בית המשפט בו וכי מעולם לא נטען כי קיים חשש שלא ישוב לישראל. העורר טוען כי הוא מעוניין לפגוש את חברתו הלומדת בשוויץ בזמן שהיא נמצאת בחופשת סמסטר וכי החלטתו של בית המשפט פוגעת בזכותו החוקתית לצאת מן הארץ ללא הצדקה. נוכח כל זאת מבקש העורר כי יותר לו לצאת מישראל, מצויד בדרכונו, החל מיום 16.2.2012 ועד יום 21.2.2012. תגובת המשיבה 7. המשיבה טוענת - באמצעות בא כוחה, עו"ד זיו אריאלי - כי בפסיקה נקבע מבחן האפשרות הסבירה לכך שיציאת נאשם מן הארץ תגרום לסיכול ההליך הפלילי וכי בהקשר זה נקבע לא אחת כי מטרת הנסיעה וחיוניותה הם שיקולים חשובים אותם יבחן בית המשפט. במקרה דנא, מואשם העורר בעבירות חמורות וצפוי לעונש משמעותי אם יורשע ומנגד מדובר בנסיעה לא חיונית, במיוחד נוכח העובדה שחברתו של העורר ביקרה אותו לאחרונה בישראל והיא יכולה לעשות זאת שוב. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העורר הוא צעיר, רווק, ללא ילדים או נכסים בישראל, בעוד חברתו מתגוררת בשוויץ, ולכן ייקל עליו לעזוב את הארץ אם ירצה לעשות זאת. המתלוננת - באמצעות בא כוחה, עו"ד אבי מיזן - מצטרפת גם היא לעמדת המשיבה. תשובת העורר 8. העורר טוען כי הטענה לפיה ייקל עליו לעקור מהארץ אינה נכונה, כיוון שמרכז חייו בישראל, הוא ממשיך את לימודיו כאן וצפוי לחזור לארץ כדי להבחן בהמשך חודש פברואר במסגרת לימודיו. העורר טוען עוד כי הנסיעה לשוויץ חשובה לו מאוד, והעובדה שערר לבית משפט זה בעניינה מעידה על כך. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל, בכפוף לתנאים המפורטים בפסקה 12 להלן. 10. המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים, וההלכה היא שעצם שחרור נאשם  בעבירות מין לחלופת מעצר הוא החריג ולא הכלל, נוכח המסוכנות הטבועה בעבירות מין והחשש להישנות המעשים [ראו והשוו: בש"פ 662/12 פלוני נ' מדינת ישראל ( 29.1.2012); בש"פ 4073/11 גולדמברג נ' מדינת ישראל ( 21.7.2011); בש"פ 614/08 מדינת ישראל נ' פרץ ( 23.1.2008)]. עם זאת, נסיבותיו של העורר הן חריגות והדבר מתבטא במגבלות המוטלות עליו שהן מינוריות יחסית ומאפשרות לו להמשיך ולנהל את חייו באופן סדיר. 11. כידוע, לכל אדם זכות לצאת מישראל, כקבוע סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזכות זו מוקנית גם לנאשם שמתנהל בעניינו הליך פלילי. זכות זו היא בעלת אופי יחסי ויש לאזנה מול טובת הציבור ובעיקר מול החשש כי הנאשם לא יתייצב לדינו [ראו: בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 290, 294 (1993) (להלן: עניין בינקין)]. המבחן המקובל לעניין זה הוא מבחן האפשרות הסבירה, קרי - קיומו של יסוד סביר לחשש כי יציאתו של נאשם מן הארץ תסכל את ההליך המשפטי המתנהל בעניינו יצדיק את עיכוב יציאתו זו [ראו: בש"פ 6606/02 צברי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 625, 628 (2002)]. ואולם, העובדה כי אדם נאשם בעבירות חמורות לא תהווה תמיד, כשלעצמה, הצדקה לעיכוב יציאתו מן הארץ. כך, התיר בית משפט זה לנאשם בעבירות מרמה רבות וחמורות ובשיבוש הליכי משפט לצאת מן הארץ לצורך פרנסתו בכפוף להפקדת ערבויות מתאימות [בש"פ 8807/05 פיליפוביץ נ' מדינת ישראל ( 20.9.2005)]; בדומה לכך הותר לנאשמים בעבירות הלבנת הון חמורות לצאת מן הארץ בכפוף להפקדת ערבויות גבוהות במיוחד [בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' בניאורשווילי ( 27.4.2006)]; כן נפסק כי אפילו אדם שהורשע, נגזר דינו וערעור על הרשעתו תלוי ועומד, יוכל לצאת מן הארץ בנסיבות מסוימות [ע"פ 2909/05 דורון נ' מדינת ישראל ( 10.4.2005)]. בסופו של יום, יהיו מקרים בהם ימצא בית המשפט כי באיזון כל השיקולים ניתן יהיה להתיר את יציאתו של נאשם לחו"ל, אולם כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו [בש"פ 1746/10 ניימן נ' מדינת ישראל ( 26.4.2010)] 12. לא בנקל תותר יציאתו מן הארץ של נאשם בעבירות מין, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנסיעה שאינה חיונית כמו במקרה דנא. יחד עם זאת, יש לחזור בהקשר זה על מושכלות ראשונים לפיהם לנאשם עומדת חזקת החפות, וההגבלות המוטלות עליו בטרם ההרשעה אינן "מקדמה" על חשבון העונש אלא נועדו להבטיח את שלום הציבור ואת התייצבותו לדין. לכן, יש לבחון האם קיימים אמצעים חמורים פחות ממניעת יציאתו של נאשם מן הארץ שיבטיחו הגשמת תכליות חיוניות אלו (ראו: עניין בינקין, בעמוד 294). בנסיבותיו הייחודיות והחריגות של העורר, ובכלל זאת תסקירי שירות המבחן החיוביים מאוד שהוגשו בעניינו והמלצתו העדכנית של שירות המבחן לבטל כליל את התנאים המגבילים שהוטלו עליו; עברו הנקי; והעובדה כי רכש את אמונו של בית המשפט ועמד בכל המגבלות שהוטלו עליו במסגרת ההליך המשפטי הנמשך קרוב לשנה, החלטתי להתיר את יציאתו הנקודתית לחו"ל במובן זה שתתאפשר יציאתו של העורר מן הארץ מיום 16.2.2012 ועד שובו ביום 21.2.2012. וזאת בכפוף להפקדת הערובות שלהלן להבטחת התייצבותו להמשך משפטו. דרכונו של העורר יושב לו ותותר יציאתו לחו"ל בתקופה המבוקשת, בכפוף לתנאים הבאים, שהינם מעבר להפקדה ולערבויות על פי החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 31.3.2011: א. העורר יפקיד בקופת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, סך של 150,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית לצורך הבטחת שובו ארצה והתייצבותו להמשך משפטו. ב. העורר יחתום על ערבות אישית בסך 150,000 ש"ח וכל אחד מהוריו יחתום על ערבות צד ג' בסך של 150,000 ש"ח לצורך הבטחת שובו של העורר ארצה והתייצבותו להמשך משפטו. ערבויות אלה יחולטו אם לא ישוב העורר לישראל וישוב ויפקיד את דרכונו עד יום 22.2.2012 בשעה 10:00. 13. סוף דבר, הערר מתקבל, כאמור בפסקה 12 לעיל. ניתנה היום, י"ד בשבט תשע"ב (7.2.2012) מעצר ביתמעצר