1. עניין לנו בבקשה למתן צווים זמניים שהוגשה על ידי המבקשת, כנגד המשיבים 1 עד 4, במסגרתה עתרה המבקשת למנות מנהל מיוחד לעסקי משיבה 1, באופן שכל עסקיה של זו עם בעל "עניין אישי" וכל הוצאה או העברה של כספים או נטילת התחייבות הקשורים לבעל "עניין אישי", יהיו טעונים אישורו מראש של המנהל המיוחד, וזאת עד להכרעה הסופית של בית המשפט בתביעה שהוגשה על ידי המבקשת כנגד המשיבים. כמו כן עתרה המבקשת לאסור על המשיבה 1 לשלם למשיבה 2 תשלום כלשהו, בהתאם להחלטה שנתקבלה ביום 5.5.11, באסיפת בעלי מניות שלפיה נטען כי הינה פיקטיבית, שכל מטרתה לרוקן את המשיבה מנכסים, וזאת במטרה לסכל את תביעת המבקשת וכן לחייב את המשיבים בהוצאות הבקשה. 2. לבית המשפט הוגשה תגובה של המשיבים לבקשה עצמה, כאשר המשיבים 3 ו- 4 טענו, כבר בשלב הראשוני, שהם לא מיוצגים על ידי עו"ד אופיר צברי ממשרד צברי יובל. עוד טענו שהם אינם תושבי ישראל, לפיכך, המבקשת לא קנתה לגביהם סמכות, ייצוג המשיבים 3 ו- 4 - מוגבל אך לצורך עניין זה. 3. בקשתם של המשיבים 3 ו- 4 בעניין סמכות השיפוט הבינלאומית, נדונה בפני כב' השופט ברנר, אשר שמע את טענות הצדדים והחלטתו ניתנה בימים האחרונים לאחר סיום הדיון בפני. על פי החלטה זו של כב' השופט ברנר, מיום 7.11.11, נקבע, שהמסירה באמצעות עו"ד אסף רזיאל אינה יכולה להיחשב כהמצאה כדין לקבלת כתבי בי-דין, או לייצוגם בהליך משפטי כלשהו, ועל כן המסירה שבוצעה - אינה מסירה כדין. משכך הדבר, הרי כתב התביעה לא הומצא כדין למשיבים 3 ו- 4, ואם ברצון המבקשת לנהל תביעה גם כנגד אלה, עליה ללכת בדרך המלך וליטול היתר המצאה לחו"ל,לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. כב' השופט ברנר חייב את המבקשת בתשלום הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪. 4. משמעותה של החלטת כב' השופט ברנר בעניינו הינה, שהואיל וכתב התביעה לא הומצא כדין למשיבים 3 ו- 4, כך גם לא הומצאה לידיהם הבקשה לסעדים זמניים, ומשכך הדבר, הרי דין הבקשה כנגד משיבים 3 ו- 4 להדחות וכך אני מורה לעשות. נותרתי אם כך עם בקשת המבקשת כנגד המשיבים 1 ו- 2, ואלה בלבד. תמצית טענות המבקשת: 5. המבקשת הינה חברה שנוסדה על ידי משה פרישר (להלן: "המנוח"), שעסקה בייבוא שיווק והפצה של מערכות צילום במעגל סגור באבטחה, ועם מותו של המנוח שייסד את החברה - נותרה הגב' ליליה פרישר כמחזיקה ב- 75% מהון מניות המבקשת, בעוד שהמשיבים 2 עד 4 החזיקו ביתרה. 6. לטענת המבקשת, נרקמה קונספירציה בין המשיבים 2 עד 4 להקמת חברה חדשה תחת זו שייסד המנוח, היא המשיבה מס' 1, כל זאת זמן קצר לפני מות המנוח, ולחברה זו העבירו המשיבים 2 עד 4 את כל פעילותה של המבקשת, באופן שהוביל לריקון המבקשת מנכסיה, שעה שהמשיבים ידעו שליליה פישר, אלמנת המנוח, עתידה לרשת 75% ממניות המבקשת בעוד שהם עתידים לרשת 25% ממניות חברה זו, ותוך כוונה לעקוף את אופן חלוקת המניות שביקש המנוח לצוות על פי צוואה לאחר מותו, הם פעלו במזיד כדי להשלים את מזימתם, החתימו את ליליה פישר (להלן: "אלמנת המנוח") על שורת מסמכים בנוגע להקמת החברה החדשה והעברת הפעילות מהמבקשת למשיבה 1, וקביעה חדשה של שיעור האחזקות תוך קיפוח עניינה של אלמנת המנוח וגזילת חלקה בחברה. אלמנת המנוח מוסיפה וטוענת, שהואיל ובתקופה הרלוונטית היא סעדה את המנוח משך רוב זמנה, היא לא התעמקה במסמכים שחתמה עליהם, לא נתנה דעתה למעשה התרמית שננקט כנגדה ובמעשים אלה גרמו המשיבים לריקון מנכסים של המבקשת, העברת פעילותה למשיבה 1, העברת המוניטין שלה, העברת רשימת לקוחותיה, קשרים עם ספקים, סודות מסחריים, ניסיון שהצטבר, והעברת ציוד ומיטלטלין למשיבה מבלי שהדברים גולו באופן ראוי לאלמנת המנוח. 7. אלמנת המנוח מוסיפה וטוענת, שהעברת השליטה בחברה נעשתה בדרכי מרמה מבלי לשלם לה את התמורה המגיעה לה, תוך שינוי יחס האחזקות והשליטה בין הצדדים, גזלו את עסקיה של המבקשת, מכאן עתירתה להשבת הפעילות למבקשת, ולחילופין, העברת כל הרווחים למבקשת, בהתאם לחלקה של אלמנת המנוח. המבקשת עתרה למספר סעדים כמפורט בפתיח להחלטה זו, וכן לסעד כספי שהוערך בשלב ראשון על סכום של 2,600,000 ₪ (שני מיליון שש מאות אלף ₪). תמצית טענות המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים"): 8. אתייחס לטענות המשיבים במאוחד, על אף שאלה הוגשו בנפרד, הואיל וישנה הקבלה בטיעונים אלה ולצורך הכרעה בבקשה לא ראיתי לנכון להפריד בין הטיעונים וההפרדה תעשה, אם בכלל, בשלב הכרעה בתיק העיקרי. הטענה הראשונה שנטענה הינה סילוק על הסף, הואיל והבקשה הוגשה על ידי המבקשת, חברה בע"מ, מבלי שנתקבלה כל החלטה כדין של המבקשת ומבלי שאורגן מוסמך של המבקשת יורה על כך. עוד טענו המשיבים, ששיעור אחזקותיה של המבקשת עומד על 50% ולא 75%, וגם אם שיעור ההחזקות עמד על 75%, אין בכך כדי להכשיר אותה כדירקטור הרשאי להגיש תביעה בשם החברה. מעבר לטיעוני ההסמכה הדגישו המשיבים את העובדה שמדובר בטענות כבושות בדבר אירועים שאירעו לפני למעלה מחמש שנים - אירועים שהיו בידיעתה המלאה והמוחלטת של אלמנת המנוח, זו מודה על חתימת המסמכים, מודה על קבלת כספי משכורת שקיבלה מהמשיבה 1 משך שנים, מודה שהתייעצה עם עורך דין מיד לאחר פיטוריה מעבודתה במשיבה 1, מודה שידעה שמשהו לא כשורה, לטענתה, על פי ייעוץ שקיבלה לפני תקופה ארוכה, מודה שבן-זוגה הנוכחי העיר את תשומת לבה, זה מכבר לטענות על אי-סדרים לכאוריים. כמו כן טענו המשיבים, כי מי שעומד מאחורי התביעה זו אלמנת המנוח ולא המבקשת, והיא נמנעה מלהגיש את התביעה בשמה הואיל והתביעה הייתה צריכה להתברר בפני בית המשפט לענייני משפחה ולא בבית משפט זה. התביעה נגועה בשיהוי ניכר ובכפיות טובה. שנים רבות המשיבים סייעו בידי אלמנת המנוח, רשמו על שמה 24% מהון המניות של המשיבה 1 מבלי שהיו מחויבים לעשות כן, ואילו חפצו בעושק אלמנת המנוח - היו נמנעים מלעשות זאת. ציינו שאלמנת המנוח עבדה בשירות המשיבה 1 מספר שנים עד אשר פוטרה מעבודתה, ובמהלך השנים האלה לא העלתה טענה מכל סוג, על גזילה, עושק או ניצול. כן הוסיפו המשיבים, שהיה זה המנוח אשר הביע את רצונו להקים חברה, היא המשיבה 1, כל זאת על רקע של חובות כבדים של המבקשת, באותה עת, שעמדה בפני קריסה מוחלטת באופן שהיה מסב לאלמנת המנוח הפסדים ונזקים. הדיון בבית משפט: 9. ביום 1.11.11 התייצבו אלמנת המנוח ומשיבה 2 לדיון בבית המשפט, נחקרו ארוכות על התצהירים שהוגשו על ידם לתמיכה בטענותיהם בבקשה למתן סעדים זמניים. א. בנוגע לטענה בדבר שיהוי - אישרה אלמנת המנוח בחקירתה הנגדית שהיא התייעצה עם בא כוחה הנוכחי בזמן כלשהו, לפני חצי שנה או שנה, אך משעומתה עם הנתון לפיו, כבר ביום 31.1.10, דהיינו - כ- 18 חודשים לפני הגשת התביעה והבקשה, היא חתמה לבא כוחה הנוכחי על ייפוי כוח, אישרה אלמנת המנוח נתון זה (ראה עמ' 7 מול השורות 19-20). בהמשך אישרה אלמנת המנוח, שעוד בטרם פנייתה לעו"ד כץ היא נועצה עם עו"ד שקד, שייצג אותה, לגבי זכויותיה בחברה. אישרה שגם עו"ד שקד ציין בפניה שיתכן ועשקו אותה ושישנן בעיות בחברה - ועל כן, היא ידעה, עוד זמן רב לפני כן, דבר הטענות שמועלות על ידה בבקשה. ב. באשר לחברה המבקשת - אישרה אלמנת המנוח שהיא עבדה בה עד סוף 2005, או אז הבינה שהחברה נסגרה. "אני עבדתי במטלות עד שהבנתי שסגרו את החברה... כך אמרו לי (שמדובר בשנת 2005)". בהמשך הוסיפה ואישרה אלמנת המנוח, שמאז נסגרה החברה המבקשת ועד שנת 2010, היא לא נשאה בשום תפקיד בחברה המבקשת, כך גם לגבי שנת 2011. בחקירתה הנגדית בעמ' 9, אישרה אלמנת המנוח, שכבר בדצמבר 2005 היא ביקרה במשרדי עורכי הדין של המבקשת וחתמה על מסמכי סגירת החברה והקמת החברה החדשה. "כן זה מה שאמרו לי. אמרו שאם צריך לסגור, אז צריך לסגור, סמכתי עליהם, אבל זה בעצם אותה חברה, אותם ספקים, אותו מקום אותו דבר" (ראה: עמ' 10 שורות 4-5). אלמנת המנוח אישרה בהמשך, שהיא ידעה שבאותו מועד החתימה שלה נחוצה לצורך סגירת החברה המבקשת, הבינה שהחתימה שלה נחוצה לשם הקמת החברה החדשה (המשיבה 1), לא הכחישה את הנטען כלפיה בדבר קבלת הסבר על המהלכים, אך ציינה שהואיל והיא סעדה את המנוח באותה תקופה - היא לא הפנימה את משמעות ההסברים שקיבלה ולא הבינה אותם. (ראה: עמ' 10 שורות 11-25). אלמנת המנוח עמדה על טענתה, שהיא לא ידעה שהיא בעלת המניות במשיבה 1 עד אשר החלה להתייעץ, עם עורכי דין ועם בן-זוגה החדש, בדבר מעמדה וזכויותיה, כאשר עד לשלב זה היא לא הייתה מודעת כלל ועיקר לזכויות שנלקחו ממנה ולזכויות שניתנו לה, בהתאם לאותם מסמכים שנחתמו בשנת 2005. טענה זו עומדת בסתירה למסמך שנכתב על ידי אלמנת המנוח עצמה, במסמך שסומן על ידי נ/1, ובו מטיחה אלמנת המנוח במשיבה 2, שהמנוח חשש לזכויותיה של אלמנתו, ואולי זו הסיבה שהוא דאג להבטיח את זכויותיה עוד בטרם מותו, באמצעות חבילת המניות שהוקנתה לה בחברה החדשה. טיעון זה של אלמנת המנוח עומד לה לרועץ לאורך כל הדרך, שעה שהיא טוענת שהיא לא ידעה דבר וחצי דבר על המסמכים שחתמה עליהם בשנת 2005, כאשר במסגרת המכתב נ/1 היא מודה שהמנוח: "ידע שהחיים אכזריים, ושאם לא הוא, אף אחד לא ידאג לי, אולי בגלל זה הכניסו אותי לחברה, כי אהבתי אותו מאוד והוא גם". אלה דברים שנכתבו על ידי אלמנת המנוח למשיבה 2, היא נחקרה על כך בבית המשפט ואישרה שהדברים נכתבו על ידה. ג. התביעה הוגשה, כאמור, על ידי המבקשת ולא על ידי אלמנת המנוח. משנשאלה אלמנת המנוח בחקירתה הנגדית אם המשיבה חייבת לה כספים כלשהם, היא השיבה שהיא לא יכולה לענות על שאלה זו (ראה: עמ' 12 שורה 9-10). משנשאלה אלמנת המנוח האם זה נכון שהילדים של בעלה הם שגזלו אותה ולא המשיבה, היא אישרה עובדה זו (ראה: עמ' 12 לפרוטוקול מול השורה 18). אלמנת המנוח אישרה בחקירתה הנגדית שהיא לא יודעת מי חייב לה כספים, האם זו המשיבה 1 או המשיבים 2-4. "אני יודעת שגזלו ממני, ושיש לי זכויות, אני לא יודעת מי חייב לי ובגלל זה פניתי לבית המשפט ולעורך הדין... אני עדיין לא יודעת (אם המשיבה 1 חייבת לי אישית כספים). אני רוצה מה שמגיע לי". ד. אלמנת המנוח אישרה בחקירתה הנגדית, שהייתה זו המשיבה 2 שטיפלה בענייניה הכספיים, ודאגה להסיר את השעבוד שהטיל הבנק על כספים שהגיעו לה ושהיו בחשבונה אך שועבדו לטובת חובות המבקשת, השעבוד בוטל, כאמור, לפי בקשת המשיבה 2 ועל פי יוזמה שלה וטיפול שלה. ללמדך, שאלמנת המנוח מאשרת כי הייתה זו המשיבה 2 שפעלה, בשמה, עבורה ולטובתה, שעה שדאגה לבטל שיעבוד של בנק על כספים שמגיעים לאלמנת המנוח. אישור דברים זה עומד, לכאורה, בסתירה מוחלטת לשורת טענות שמעלה אלמנת המנוח כנגד המשיבה 2, על כך שהיא עשקה אותה, גזלה את כספה ופעלה שלא כדין כדי לרוקן מתוכן את זכויותיה שעה שזו מאשרת, שמשיבה 2 אכן פעלה לטובתה של אלמנת המנוח בעניין שחרור הכספים, ומדובר בסכום נכבד של כ- 300,000 ₪ בשנת 2007. לשאלת בית המשפט השיבה אלמנת המנוח, שלאחר פטירת בעלה היא לא בררה אם היא יכולה למשוך סכום זה מהבנק, והייתה זו משיבה 2 שפעלה כדי לשחרר את סכום הכסף לטובת אלמנת המנוח, כאשר מעבר לסכום זה לא עמד לרשותה כל סכום אחר, כך שמבחינה מדובר בסכום נכבד מאוד. התרשמות בית המשפט מגרסת המשיבה 2: 10. המשיבה 2 נחקרה ארוכות ע"י עורך דין כץ, ב"כ המבקשת (את הסיכומים סיכמו גם עו"ד כץ וגם עו"ד קוגן), ובחקירתה הנגדית עמדה זו על כל טענותיה, כפי שפורטו בתצהיר, והתרשמתי מגרסתה העקבית שעה שלא ניסתה להציג תמונה אחרת מזו שנתמכת בראיות אובייקטיביות, גם מבלי לנסות להעלים ולהסתיר עובדות של משיכת כספים או קבלת משכורות על ידה או על ידי אחיה המשיב 3, ומבלי להתכחש להחלטה בדבר חתימת הסכם העסקה עם המשיבה 1 לאחר הגשת התביעה דווקא. המשיבה עמדה על גרסתה לפיה לא הייתה לה כל כוונה לעשוק את אלמנת המנוח, שהוא אביה, לא הייתה לה כל כוונה לגזול ממנה את זכיותיה של זו, והקמת החברה החדשה, היא המשיבה 1, נועדה כל כולה כדי למנוע את אותו סיכון שנשקף למבקשת בעת הרלוונטית מפני נושים, ורצון להעתיק את הפעילות לחברה חדשה שלא תהיה נתונה באותם סיכונים. זו הוסיפה וציינה, שהמשיבה 1 הוקמה עוד בתקופת חייו של אביה המנוח, על פי התייעצות עמו, ולראיה - רישום 24% ממניות החברה החדשה על שם אלמנת המנוח - רישום שבוצע עוד לפני פטירת המנוח, כך שכל טענה בדבר עושק או גזילה או מעשה רמייה, רחוק הוא מלשקף את מצב הדברים האמיתי. 11. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, את מסגרת הדיון ושיקולי בית המשפט בבואו לדון בסוגיה של מתן סעדים זמניים, ובסעיף ב' לאותה תקנה, מנויים השיקולים שבית המשפט יביא בחשבון - מאזן הנוחות וכן שיקולי יושר. הווה אומר, בית המשפט יבדוק את מידת הנזק שתגרם לכל בעל דין אם תתקבל או תדחה בקשה לסעד זמני, להשוות זה מול זה כאשר במסגרת האיזון בית המשפט ישקול את מידת הפגיעה במבקש אם לא יינתן לו הסעד, אל מול מידת אי-הנוחות שיגרם למשיב, במידה ואכן הסעד יינתן. אי-הנוחות תימדד על פי בחינת הפגיעה במבקש אם לא יינתן לו הסעד הזמני ויסתפק בפיצוי כספי, אל מול הנזק שיגרום הסעד הזמני למשיב במידה ותידחה התובענה העיקרית. (ראה לצורך זה את ספרו של הנשיא אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 521-525 (מהדורה עשירית, 2009)). על בית המשפט לשקול גם את שיקולי היושר, האם המבקש מגיע בתום לב, בניקיון כפיים, בשיהוי, או כאשר אינו חושף את כל העובדות בפני בית המשפט, כאשר ההפרה של אחד מתנאים אלה לא מותנית בזדון דווקא, אלא בעצימת עיניים או רשלנות. בית המשפט שוקל, כמו כן, את סיכויי התביעה של המבקש, היינו - להראות קיום של זכות לכאורה העומדת בבסיס התובענה ושזו אינה משוללת יסוד וסיכוי. על המבקש להצביע על קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, להוכיח כי התובענה אינה טורדנית או קנטרנית, וכי קיימת שאלה רצינית בבסיס התובענה שמוטל על בית המשפט לדון בה, וזאת מבלי לפסוק באופן סופי בתובענה העיקרית. 12. לאחר סיום החקירות הנגדיות בבית המשפט, ביקשו ב"כ המבקשת להגביל ולסייג את הסעד אליו הם עתרו של מינוי רואה חשבון או צד ג' ניטראלי אחר, שאת אישורו תצטרך המשיבה 1 לשם אישור עסקאות בעלי עניין, אישור לצורך העברת כספים לבעלי עניין - כאשר ממילא המבקשת אינה רוצה להזיק להמשך פעילותה העסקית של המשיבה 1, אינה מבקשת להקפיא את כספיה של זו, אלא רק את מניעת אפשרות משיכת הכספים. בהמשך, הדגיש עו"ד כץ: "כל מה שאנחנו מבקשים זה מודל פיקוח, לגבי החלטות עתידיות של החברה בנוגע לכל עסקה של בעל עניין... מבקשים מנגנון פיקוח" (ראה: עמ' 29 לפרוטוקול הדיון). 13. משפרטתי בפרק הדיון את התרשמותי מגרסתה של המשיבה 2, שעמדה על תילה ולא נסדקה כהוא זה בחקירתה הנגדית, ומשמצאתי לקבוע שהשיהוי אינו יכול להתייחס למעשה המשיבים 1 ו- 2 בכינוס האסיפה הכללית, אלא חייב הוא להתייחס לנקודת זמן משנת 2005 - מועד בו אלמנת המנוח ביקרה במשרדי עורך הדין של החברה, חתמה על המסמכים שלהבנתה מסיימים את פעילותה של החברה, חתמה על מסמכים שמשמעותם הקמת חברה אחרת תחת זו ששבקה חיים, ולכל הפחות, טענת השיהוי מתייחסת לנקודת זמן כלשהי בשנת 2009 - עת התייעצה אלמנת המנוח עם עורך דין שקד, התייעצה עם בן-זוגה הנוכחי, ובהתייעצות אלה הבינה היטב שקיימת בעייתיות, כך להגדרתה, בנוגע לסוגיית החזקת המניות במשיבה 1, ומכל מקום, אין כל הכחשה שגם עם בא כוחה הנוכחי היא באה בדברים והתייעצה עמו כבר בחודש ינואר 2010 - כך שבשלוש נקודות הזמן שציינתי לעיל, הייתה אלמנת המנוח מודעת היטב לאופן שבו פעלו המשיבים להעברת הפעילות שלה חברה הקודמת לחברה הנוכחית. אינני בא לקבוע מסמרות בסוגיה של רצון המנוח, האם הוא אכן נטל חלק פעיל ביוזמה להקמת המשיבה 1, או שמא באותה עת הוא לא היה ה"רוח החיה", אך די שאציין, שמאותו מסמך של נ/1, קיים חיזוק ראייתי, משמעותי, לטענת המשיבה 2, שאלמנת המנוח הייתה מודעת - עוד הרבה לפני הגשת התביעה - על אחזקתה בחבילה מניות נכבדה במשיבה 1, בניגוד גמור לטענתה שגם היא וגם המנוח לא היו שותפים להקמת המשיבה 1. עצם אישורה של אלמנת המנוח שהמנוח היה מודע לסכנות הנשקפות לה, וככל הנראה פעל כפי שפעל כדי להבטיח את זכויותיה של אשתו דאז, מלמדת על כך שהמנוח היה מודע להקמתה של המשיבה 1, וכך גם היא בעצמה. אם אוסיף לכך את העובדה שאלמנת המנוח הועסקה במשך שנים במשרדי המשיבה 1, לעובדה זו יש להוסיף את הנתון שהמשיבה 2 היא שפעלה, גם אליבא דאלמנת המנוח, לשחרר כספים לטובת האלמנה, שהיו משועבדים לטובת בנק, אם אוסיף לכך את הטענה של המשיבה 2, שלא נסתרה, שאלמנת המנוח לא רק שקיבלה שכר במשך שנים ממשיבה 1, אלא גם משכה הלוואת בעלים שטרם הוחזרה על ידה (טענה שנטענה על ידי משיבה 2, אך לא זכתה לאישור במסמכים רשמיים, כך שהטענה הועלתה ונותרה באוויר) - הרי התוצאה הינה, שמדובר בשיהוי רציני מאוד שאין לו כל הסבר מניח את הדעת ותומך בגרסת המשיבים שתביעת אלמנת המנוח מוגשת בשיהוי של שנים, רק לאחר שזו פוטרה מעבודתה, מבלי שתועלה כל טענה שיכולה להצדיק שיהוי בלתי סביר בעליל. עוד ראיתי לציין, שטענת הגזל, העושק והרמייה נחלשת עד מאוד ומאבדת מכוחה נוכח העובדה שאינה שנויה במחלוקת בדבר רישום נתח נכבד מאוד של מניות על שמה של אלמנת המנוח, כאשר המנוח לא היה פעיל באותה עת, ואלמנתו לא הייתה מודעת לזכויותיה, כך שהדעת נותנת שהיו אלה המשיבים אשר פעלו לשימור זכויותיה של אלמנת המנוח ולאו דווקא גזילת הזכויות. עתירתם של ב"כ המבקשת לסייג את הסעד הזמני המבוקש באופן של מינוי רואה חשבון זמני, שהסכמתו תידרש לצורך משיכת כספים לבעלי עניין או עסקאות עם בעלי עניין, אילו הייתה מועלית בפתח הדיון - הייתי ממליץ בפני ב"כ המשיבים להסכים למתכונת כזו או אחרת של פיקוח על עסקאות עם בעלי עניין, אך בסופו של דבר ההצעה ניתנה רק לאחר שעות דיון רבות, לאחר שבפני בית המשפט נפרשה תמונה רחבה ביותר בדבר ההצדקה, אם בכלל, למתן סעדים זמניים - הכול כפי שפירטתי בפרק הדיון לעיל. 14. הוראות החוק מחייבות בעל שליטה להביא לאישור האסיפה הכללית כל עסקה עם בעל עניין, והמדובר לא רק בעסקה מסחרית, אלא במשיכת כספים על חשבון דמי-ניהול או בכל פעילות חריגה של החברה, כך שעל פי הוראות הדין, עסקאות כאלה מחויבות דיווח ואישור של האסיפה הכללית, ומכאן שלא ראיתי כל טעם לחייב את המשיבים להביא עסקאות כאלה לאישור גורם חיצוני, כאשר ממילא לאלמנת המנוח (ולא למבקשת) עומדת הזכות להתנגד לעסקה כזו, ובמידת הצורך - לפנות לערכאות שיפוטיות אם נראה לה שהעסקאות אושרו שלא כדין ולא לטובת החברה. אם לאלמנת המנוח ישנה זכות שבדין לפנות לבית המשפט כל אימת שהחלטה בדבר עסקה עם בעל עניין מתקבלת שלא בדרך הקבועה בחוק - אזי, ממילא, אינני רואה טעם ליתן צו המורה על קיומה של זכות שכזו, שממילא הדין מעניק. 15. סופו של דבר, מוצא אני לקבוע, כאמור, שאין כל הצדקה למתן הסעדים הזמניים במקרה זה. התביעה וגם הבקשה מוגשות על ידי החברה, אך ברור לכל שהטענות הן טענות של אלמנת המנוח בדבר גזילת זכויותיה, טענות בדבר עושק, טענות בדבר מעשה רמייה - כולן כלפי אלמנת המנוח עצמה ולא כפי החברה התובעת-המבקשת. המבקשת הינה חברה, שכאמור, אינה פעילה מזה שנים רבות, פעילותה חודשה על ידי אלמנת המנוח, ככל הנראה, לצורך הגשת תביעה זו, ועל מנת להימנע מהגשת תביעה בבית משפט לענייני משפחה, אם התביעה הייתה מוגשת במתכונת כפי שפורטה על ידי אלמנת המנוח בתצהירה ובחקירתה הנגדית. לחברה אין קיום עצמאי, אין לה כל פעילות, אלמנת המנוח לא הייתה פעילה בחברה במשך שנים רבות. 16. בטרם סיום, אני ממליץ בפני ב"כ הצדדים לבוא בדברים ביניהם, בניסיון להביא את המחלוקת לפתרון במסגרת משא ומתן, שהרי, גם לאחר דחיית הבקשה לסעדים זמניים, מדובר בצדדים המחזיקים בהון מניות במשיבה 1, וראוי שהמחלוקת והסכסוך ביניהם ימצאו פתרון שלא יכביד על פעילותה של המשיבה 1 ולא יגרום לה נזקים מיותרים. אשר על כן, מצאתי לדחות את העתירה למתן סעדים זמניים כנגד המשיבים 1 ו- 2. אני מחייב את המבקשת לשלם הוצאות בקשה זו למשיבים 1 ו-2, כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ, בסכום כולל של 10,000 ₪. מנהל מיוחד