בקשה לשדרוג מעמד של א5 לקבע 1.         בפני עתירה להורות למשיב לשדרג את מעמדו של העותר מתושב ארעי לאזרח ישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות, ולהנפיק לו תעודת אזרחות כמתחייב מסעיף 7 לחוק האזרחות תשי"ב - 1952. לחילופין, מבוקש להורות למשיב להעניק לעותר זכויות של תושב קבע בישראל ולהנפיק לו רישיון לישיבת קבע בהתאם לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב -1952. עוד מבוקש להצהיר כי העותר  איננו "תושב אזור" לפיכך לא חל בעניינו חוק האזרחות (הוראת שעה), תשס"ג-2003.  לבסוף ולחילופין, מבוקש לשדרג את מעמדו של העותר בשל הגיעו לגיל 35 תוך החלת החריג הקבוע בהוראת השעה. על ההליך המדורג 2.         במועד הגשת הבקשה להתאזרחות על ידי העותרים, נידונו בקשות להענקת מעמד לישיבת קבע ואזרחות ישראלית כבקשות לאיחוד משפחות, וההסדר שהוחל עליהן נחלק לשלושה שלבים: בשלב הראשון שנמשך עד לתקופה של 6 חודשים נבדקה כנות הקשר והיעדרה של מניעה ביטחונית או פלילית. בשלב השני, בו החל השלב המדורג, הוענקה לבן הזוג הזר אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 (היתר מת"ק), על פי הוראת תקנה 5(א) לתקנות הכניסה לישראל תשל"ד-1974. שלב זה נמשך 27 חודשים. בשלב השלישי קיבל בן הזוג הזר אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, על פי הוראות תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל. שלב זה נמשך 3 שנים, שבסופו הוענק לבן הזוג הזר מעמד של תושב קבע מכוח סעיף 2 (א) (4) לחוק הכניסה לישראל. עם סיום השלב השלישי החל בן הזוג הזר בהליכים של התאזרחות על פי סעיפים 5 ו-7 לחוק האזרחות (ראו בג"צ 2208/02, סלאמה נ' שר הפנים, פד"י נו (5) 950). על פי נוהל זה, בתום תקופה של 5 שנים ו-9 חודשים לכל היותר, מסתיים ההליך המדורג במתן מעמד של תושב קבע בישראל לבן הזוג הזר (להלן יקרא נוהל זה "הנוהל הישן"). 3.         הסדר זה נבחן בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים (פד"י נ"ג (2) 728(1999), (להלן - "הלכת סטמקה) ונמצא מידתי ככל שהוא נוגע להענקת מעמד של תושב קבע שאינה כוללת בקשה להתאזרחות. לעומת זאת בכל הנוגע לבקשה להענקת אזרחות, נקבע כי מדיניות משרד הפנים לעניינם של זרים שנישאו לישראלים בעוד הם שוהים בישראל שלא בהיתר, הינה מדיניות שאינה עומדת במבחן המידתיות ואינה עולה בקנה אחד עם זכויות האזרח במשטר דמוקרטי ולכן היא פסולה ובטלה (שם, עמודים 782 - 783).   4.         בעקבות הלכת סטמקה גובשה בדצמבר 1999 מדיניות חדשה בדבר נוהל הליך התאזרחות של בן זוג זר של אזרח ישראלי, ולפיו, בעקבות הגשת הבקשה להתאזרחות, ולאחר בדיקה של כנות הקשר והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית, מוענק לבן הזוג היתר ישיבה לחצי שנה ובמהלך תקופה זו תינתן החלטה בדבר אישור הבקשה. עם אישור הבקשה מוענקת לבן הזוג אשרה מסוג א/5 לתקופה כוללת של ארבע שנים המתחדשת מדי שנה, שבסופה מוענקת לו אזרחות ישראלית (להלן - "הנוהל החדש"). 5.         בפסיקה מאוחרת יותר, שבאה בעקבות הלכת סטמקה, נקבע כי תקופת ישיבת הארעי עם רישיון מסוג א/5 (תקופה של 4 שנים כאמור) תחל מיום אישור הבקשה להתאזרחות לאחר עריכת כל הבירורים הנדרשים (ראו בג"צ 5315/02 חתו נ' שר הפנים (2002) להלן - "הלכת חתו")             עד כאן הרקע להבנת המחלוקת בין הצדדים, ועתה לעובדות המקרה שלפנינו. העובדות 6.         העותרים 1 ו-2 נשואים זה לזו מיום 31.5.97. לבני הזוג ארבעה ילדים שנולדו בישראל, הם העותרים 3-6. העותרת 1 אזרחית ישראל. העותר 2 (להלן - "העותר") יליד 1973 הינו תושב ארעי - בעל רישיון שהייה מסוג א/5, מכוח נישואיו לעותרת במסגרת ההליך המדורג. העותר רשום במרשם האוכלוסין במעמד ארעי, וקודם לכן היה רשום במרשם האוכלוסין ברשות הפלסטינאית. 7.         ביום 19.8.97 הגישו בני הזוג בקשה להתאזרחות עבור העותר. בהעדר החלטה בבקשה במשך כ-9 חודשים, ולאחר שפניותיהם למשיב לא נענו, הגישו העותרים ביום 9.8.98 עתירה לבג"צ (בג"צ 4996/98). בעקבות זאת ניתן לעותר בתאריך 11.11.98 היתר מת"ק לתקופה של 15 חודשים עד לתאריך 11.2.00.             חשוב להדגיש כי בשל העיכוב של כשנה שחל במתן מענה לבקשה, קוצרה התקופה בגינה שהה העותר בהיתר מת"ק ב -12 חודשים, והיא הועמדה כאמור על 15 חודשים במקום על 27 חודשים.             בתאריך 1.5.00, לאחר שנבדקו המסמכים, כנות הקשר, מרכז חיים ועוד, ניתן לעותר רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 אשר אמור היה להתחדש אחת לשנה, בכפוף לבדיקה. 8.         ביום 12.5.02, בטרם הסתיימה תקופת שלוש השנים בהן היה אמור העותר לשהות במעמד של א/5, התקבלה החלטת הממשלה מס' 1813 בדבר "הטיפול בשוהים בלתי חוקיים ומדיניות איחוד משפחות בנוגע לתושב רש"פ ולזרים ממוצא פלסטיני". בהחלטה נקבע בהתייחס לבקשות הנמצאות בהליך המדורג כי "בקשות הנמצאות בהליך המדורג - בתקופת הביניים יוארך תוקפו של היתר שניתן, וזאת בכפוף להעדר מניעה אחרת. לא יהיה שדרוג למעמד גבוה יותר". בתאריך 6.8.03 פורסם ברשומות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 בה עוגנה החלטת הממשלה (להלן - "הוראת השעה").   9.         בעקבות הוראת השעה, הופסק ההליך המדורג של העותר במובן זה שרישיונו הארעי א/5 מוארך מעת לעת ללא שדרוג מעמדו לאזרח ישראל. ביום 5.1.10 פנה העותר אל המשיב וביקש לשדרג את מעמדו לאזרח ישראלי ואולם בקשתו נדחתה נוכח הוראת השעה, ומכאן העתירה שלפנינו. עיקר טענות העותר 10.        העותר מעלה בעתירתו טענות רבות כנגד סבירותה של הוראת השעה. לגוף העניין, טוען העותר כי חל עיכוב לא מוצדק באישור הבקשה להתאזרחות ולפיכך יש להחיל על עניינו את החריג שנקבע בפסק דין דופש (עע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (2008) להלן - "פסק דין דופש"), לפיה, ניתן לקצר בנסיבות מסוימות את התקופה שנקבעה בנוהל החדש להליך המדורג. עוד לטענתו, ראוי להחיל על עניינו את הנוהל החדש שהוסדר בעקבות הלכת סטמקה באופן שתהליך קבלת האזרחות יעמוד על 4.5 שנים בלבד ממועד הגשת הבקשה, היינו מיום 19.8.97 עד יום 19.2.02. לפי זה, אמור היה העותר לסיים את ההליך המדורג לפני המועד הקובע (12.5.02). עוד טוען העותר כי הוא אינו תושב "האזור" כהגדרתו בסעיף 1 להוראת השעה, כפי שמונח זה פורש בפסיקה,  ועל כן אין להחיל עליו את הוראת השעה. כן נטען כי העותר מופלה לרעה לעומת תושבים זרים אחרים בעלי רקע ונתונים דומים הזוכים לשדרוג מעמדם. לבסוף טוען העותר כי שדרוג מעמדו לא יפגע בביטחון המדינה, וכן כי יש לשדרג מעמדו בשל הגיעו לגיל 35 תוך החלת החריג הקבוע בהוראת השעה. עיקר טענות המשיב 11.        המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה מפאת שיהוי ואף לגוף העניין. לטענת המשיב, החלטותיו היו נכונות וראויות, תאמו את הדין, לא חרגו ממתחם הסבירות ולא נבעו משיקולים זרים, ועל כן אין מקום להתערבות בית המשפט בהחלטות אלה. 12.        לגוף העניין טוען המשיב כי יש לדחות את טענת העותר כי היה על המשיב להעבירו למסלול שנקבע בהתאם לנוהל החדש, שכן ההליך המדורג של העותר החל בהתאם לנוהל שקדם להלכת סטמקה וראוי היה כי הוא יימשך באותה מתכונת.  עוד נטען כי לא חל כל עיכוב חריג ובלתי סביר באישור הבקשה, ומכל מקום, משקוצרה התקופה בה שהה העותר בהיתר מת"ק ב-12 חודשים, ממילא תוקן העיכוב.             אשר להחלת פסק דין דופש על עניינו של העותר, טוען המשיב כי העותר הגיש את עתירתו, ככל שהיא נוגעת ליישום הלכה זו, שנה וחצי לאחר פרסום ההלכה, בשיהוי רב המצדיק את דחייתה על הסף. 13.        אשר לטענת העותר כי הוא אינו תושב האזור טוען המשיב כי העותר מנוע כיום לאחר חלוף למעלה מ-12 שנה מהמועד שניתן לעותר היתר מת"ק רק מכוח היותו תושב האזור, לטעון כי הוא אינו תושב האזור. לחילופין, נטען כי על פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה, העותר הוא תושב האזור. דיון 14.        אקדים ואומר כי כל טענותיו של העותר כנגד הוראת השעה, סבירותה ותקפותה, מקומן בבג"ץ ולא בעתירה דנן. אציין כי חוקתיותה של הוראת השעה נבחנה על ידי בית המשפט העליון ואושרה בבג"ץ 7052/03 עדאללה נ' שר הפנים (2006) ובבג"ץ 466/07 ח"כ גלאון נ' היועץ המשפט לממשלה (2012), לפיכך, אדון להלן רק בטענות העותר ככל שהינן מתייחסות לגופו של המקרה הקונקרטי שלפנינו. 15.        האם נפל פגם בהתנהלות המשיב במהלך ההליך המדורג שהוחל על העותר המצדיק התערבות הערכאה המנהלית - זו השאלה המרכזית המונחת לפנינו.             על מנת להשיב על שאלה זו, ונוכח טענות העותר כי ראוי היה להחיל על עניינו את הנוהל החדש, יש לערוך בחינה כפולה; בחינת התנהלות המשיב על פי הנוהל הישן ובחינה נוספת תהיה על פי הנוהל החדש.  הבחינה הראשונה - החלת הנוהל הישן  16.       לוח הזמנים על פי הנוהל הישן שהיה בתוקף בעת הגשת הבקשה, אמור היה להראות כך, בהתאם לשלושת השלבים שנקבעו בנוהל זה: שלב א'  תקופה של ששה חודשים מיום הגשת הבקשה לצורך בדיקת כנות הקשר והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית, היינו - מיום 19.8.97 - מועד הגשת הבקשה, עד יום 19.2.98. שלב ב' הענקת היתר מת"ק לתקופה נוספת של 27 חודשים מיום 19.2.98 עד יום 19.5.00. שלב ג' הענקת רישיון ארעי מסוג א/5 לתקופה של שלוש שנים, היינו עד יום 19.5.03 . כלומר, לפי מהלך העניינים הרגיל, אמור היה העותר לסיים את ההליך המדורג ולהתחיל את הליך ההתאזרחות לא לפני יום 19.5.03. 17.        בין לבין, ביום 12.5.02, נכנסה לתוקף הוראת השעה אשר קטעה למעשה את תקופת שלוש השנים בהן היה אמור העותר לשהות ברישיון ארעי א/5 ועצרה את ההליך המדורג.             עיננו הרואות כי נוכח מועד הגשת הבקשה, ומטבע הדברים, בשל החלת הנוהל הישן שהיה בתוקף באותה עת, ברי כי לא ניתן היה להשלים את ההליך המדורג לצורך שדרוג מעמדו של העותר למעמד קבע בטרם כניסתה לתוקף של הוראת השעה ביום 12.5.02. לפיכך, יש לתלות את ה"אשם" באי השלמת ההליך המדורג של העותר, בכניסתה לתוקף של הוראת השעה מכוחה נעצר התהליך ולא בהתנהגותו של המשיב. 18.        אוסיף כי נוכח האמור עד כה, יש לדחות את טענת העותר כי יש להחיל על עניינו את הכלל שנקבע בהלכת חתו ובפסק דין דופש לפיו "ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב" (דופש פיסקה 1). שכן, גם אם נגרם עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשתו של העותר עד לאישור הבקשה, עיכוב זה תוקן כאמור על ידי קיצור התקופה ב-12 חודשים, באופן, שכפי שהראנו לעיל, גם לו טופלה בקשתו של העותר בדיוק לפי לוח הזמנים שנקבע בנוהל הישן ללא כל עיכוב, לא היה מספיק העותר לסיים את תקופת ההתאזרחות לפני כניסתה לתוקף של הוראת השעה. הבחינה השניה - החלת הנוהל החדש 19.        העותר טוען כאמור כי ראוי היה להחיל על ענינו את הנוהל החדש שנקבע בעקבות הלכת סטמקה, כך שהיה עולה בידו לסיים את התקופה שנקבעה לטענתו בנוהל זה לקבלת אזרחות טרם כניסתה לתוקף של הוראת השעה. 20.        דין הטענה להידחות.             נכונה אני להניח לטובת העותר, לצורך העניין בלבד, כי יש להחיל על עניינו את הנוהל החדש, אלא שהנחה זו לא תועיל לעותר. הכלל שנקבע בפסיקה מאוחרת להלכת סטמקה הוא כי  תקופת ההתאזרחות שנקבעה בנוהל החדש בעקבות הלכת סטמקה, מתחילה "לרוץ" רק לאחר שניתן האישור לבקשה, שכן התקופה שממועד הגשת הבקשה ועד לאישורה נדרשת כדי לקבל את המסמכים הנחוצים ולרכז את המידע המלא הדרוש על מנת להחליט אם לאשר את הבקשה ועל כן אינה באה במניין תקופת ההתאזרחות (ראו הלכת חתו סעיף 2 לפסק הדין).             לפי כלל זה, ובמהלך הדברים הרגיל, ממועד אישור הבקשה של העותר (11.11.98) עד מועד כניסת הוראת השעה לתוקף (12.5.02), טרם חלפו 4 השנים שנקבעו בנוהל החדש לצורך קבלת האזרחות. לפיכך, גם לו הוחל על העותר הנוהל החדש, הוא לא היה מספיק לסיים את תקופת ההתאזרחות טרם כניסתה לתוקף של הוראת השעה. 21.        העותר טוען עוד כי הוא לא הספיק לסיים את תקופת ההתאזרחות, גם זו שנקבעה בנוהל החדש, טרם המועד הקובע, נוכח עיכוב בלתי מוצדק באישור הבקשה. לטענתו, אילו הייתה התקופה שממועד הגשת הבקשה ועד אישורה נמשכת לכל היותר 6 חודשים, שזהו זמן סביר לבדיקת הבקשה כפי שנקבע לטענתו בפסיקה,  כי אז היה מספיק לסיים את ההליך המדורג טרם כניסתה לתוקף של הוראת השעה. לפיכך, לטענתו, יש להורות על קיצור התקופה באופן שההליך אמור היה להסתיים לפני המועד הקובע.  22.       אף דינה של טענה זו להידחות.             בפסקי הדין דופש וחתו נקבע כי רק בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים ניתן יהיה לקצר את התקופה שנקבעה בנוהל החדש (של 4 שנים ממועד אישור הבקשה). נקבע שם כי ניתן להתחשב בתקופה שקדמה לאישור הבקשה לצורך מניין התקופה של 4 שנים, רק במקרים בהם התברר שראוי היה לאשר את הבקשה קודם משאושרה וכי מחמת רשלנות או טעות לא ניתן האישור. במקרים אלה, ייחשב הדבר כנסיבות מיוחדות ויובא הדבר בחשבון לצורך שקילת קיצור התקופה (של 4 שנים).             בענייננו, בהעדר ראיות קונקרטיות המצביעות על עיכוב בלתי מוצדק באישור הבקשה, אני סבורה כי  תקופה של כשנה, במהלכה נערכו כל הבדיקות הנחוצות על מנת לאשר את הבקשה, לרבות בחינת כנות הקשר, היעדר מניעה ביטחונית ופלילית וכן כל יתר הבדיקות הרלוונטיות, היא בהחלט סבירה, ומכל מקום, אינה מצדיקה התערבות בית המשפט בהחלטה המינהלית. כך נקבע לא אחת בפסיקה, וראו לדוגמא: עת"מ (חי) 33514-06-11 חסן נ. משרד הפנים (2011) שם קבע כב' השופט ר. שפירא כי: "... לא ניתן לקבוע כי חל פגם כלשהו בהתנהלות המשיב, אשר אישר את בקשת העותרים לאיחוד משפחות לאחר שנה ו- 4 חודשים ממועד הגשתה ולאחר בדיקת הבקשה וקבלת אישור כל הגורמים הרלוונטיים, הליך אשר מטבעו לוקח זמן בשל הצורך בבדיקת הבקשה וצבירת המידע המלא הדרוש כדי להחליט אם ליתן את האישור אם לאו (ראו: בג"צ 5315/02 הנ"ל).... בכל מקרה, גם אם העותרים הגישו את כל המסמכים במועד הגשת הבקשה, לא ניתן לקבוע כי התקופה של שנה ו-4 חודשים שנדרשה למשיב לשם בדיקת בקשת העותרים וצבירת המידע הדרוש לשם מתן ההחלטה בבקשה מהווה עיכוב בלתי מוצדק ו/או פגם בהתנהלותו של המשיב" (הדגשה שלי י.ו). ראו עוד כב' השופטת נ. בן אור כי: "גם אם פסק דין דופש חל על תקופת הזמן שחלפה עד למועד אישור הבקשה, הרי שבענייננו, אין לומר כי פרק זמן של שנה מאז הגשת הבקשה ועד לאישורה הינו פרק זמן בלתי סביר, בהתחשב בבדיקות השונות שעל הגורמים המעורבים לבצע, לשם תחילת ההליך המדורג". (עת"מ (י-ם) 422-05-10 אבו קלבין נ' משרד הפנים (2010)) כן ראו עתמ 290/06 סאלימאן נ' משרד הפנים שם חל עיכוב של שלוש שנים ושלושה חודשים ממועד הגשת הבקשה ועד לאישורה. בית משפט דחה את העתירה לשדרוג מעמד וקבע כי עיכוב של מספר שנים אינו בגדר החריג. ראו: "חלק משמעותי מתוך פרקי הזמן בהם הטיפול בבקשותיהם התעכב לא היה נעוץ במשרד הפנים, ובכל מקרה משך הטיפול בבקשות לא חרג מן המקובל בשים לב לעומס העבודה הרב המוטל על המשרד ומשאביו המוגבלים. כך, העותרים מאשרים (בתגובתם לכתב התשובה) כי במהלך התקופה שחלפה מאז הגשת הבקשה לאיחוד משפחות בשנת 1996 ועד לאישורה בשנת 1999 הועברו אליהם ארבע פניות של משרד הפנים להמצאת הבהרות ומסמכים, וכי באחת הפעמים חל עיכוב של שמונה חודשים מצדם בהמצאת המסמכים מחמת היות העותרת עסוקה בטיפול בתינוקתה. כמו כן, ניתוח המועדים בפסקי הדין שאוזכרו לעיל, ואשר בכולם העתירות נדחו, מלמד כי בשנות ה-90 פרק זמן של מספר שנים עד לאישור בקשה לאיחוד משפחות לא היה בגדר חריג" (עתמ (י-ם) 290/06 רנדה סאלם עיד סלימאן נ' שר הפנים ) וכן בבג"צ 5198/06 פלסטין ג'יוסי נ. שר הפנים (2008) שם חל עיכוב של שנים רבות במתן רישיון א/5 ונקבע כדלקמן: "העיכוב במתן ההחלטה בבקשת העותרים נבע מבדיקות שלא היה מנוס מעריכתן, והכוונה לבדיקות שנעשו כדי לסלק חשש מפני סיכון  ביטחוני שעלול להיות היה גלום בעותר, ובדיקת מרכז חייהם של בני הזוג. בדיקות אלו נמשכו זמן רב, ואפשר רב מדי, אולם, את הנעשה אין להשיב, הואיל ובינתיים נכנסה לתוקף הוראת השעה, שאוסרת על המשיב לשדרג מעמד שניתן לתושב האזור בישראל, אלא רק לשמר מצב קיים. כך נהג המשיב, ועל-כן לא מצאנו כי נפל פגם בהחלטתו". 23.        מכל האמור עולה כי גם לו הוחל על העותר הנוהל החדש, היינו, תקופת התאזרחות של 4 שנים שמתחילה "לרוץ" עם אישור הבקשה להתאזרחות, לא היה מספיק העותר לסיים את ההליך טרם כניסתה לתוקף של הוראת השעה. עוד עולה כי התקופה שחלפה בין הגשת הבקשה לאישורה היא סבירה ואינה יוצאת דופן. לפיכך, אין מקום להורות על קיצור התקופה הכוללת של 4 שנים. שיהוי בהגשת העתירה 24.        הגשת העתירה במסגרתה טוען העותר כי על המשיב להחיל על בקשתו את הנוהל החדש, לאחר חלוף למעלה מ-10 שנים ממועד שהוסדר הנוהל החדש, לוקה בשיהוי ניכר ודי בכך כדי לדחות את העתירה.             תשובת העותר כי העתירה הוגשה רק עתה בעקבות ההלכה החדשה שנפסקה בפסק דין דופש, אינה יכולה להועיל לו, שכן למעשה, הדברים שנאמרו בפסק דין דופש אינם חדשים והם נקבעו כהלכה בפסק דין חתו עוד בשנת 2002 (ביום 4.12.02). יתירה מכך, גם מעת מתן פסק דין דופש (2.6.08) חלפו כשנתיים עד מועד הגשת העתירה ודי אף בשיהוי ניכר זה כדי לדחות את העתירה מפאת שיהוי בהגשתה.             אוסיף עוד כי במקרה זה, השיהוי הניכר בהגשת העתירה, שיהוי של למעלה מ-10 שנים, מקשה עד מאוד ופוגע ביכולת המשיב לבדוק את טענות העותר בנוגע לעיכוב בלתי מוצדק באישור הבקשה. לפיכך, יש לזקוף זאת לחובתו של העותר. ראו בעניין זה דבריו של כב' השופט ר' שפירא בפרשת תתהירה לעיל: "השיהוי שבו העלו העותרים לראשונה את טענותיהם כנגד מועד אישור הבקשה וקבלת היתר המת"ק פוגע באפשרות המשיב לבדוק את טענות העותרים בדבר פגם בהתנהלותו". 25.        העותר טוען עוד כי הוא מופלה לרעה לעומת תושבים אחרים. בעניין זה מפנה העותר לפסקי דין שונים בהם נקבע כי חל עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה ולפיכך קוצרה התקופה בהתאם.             אומר כי ככלל, השאלה אם חל עיכוב בלתי מוצדק ובלתי סביר באישור בקשה להתאזרחות, היא שאלה עובדתית מובהקת וככזו, שונה ממקרה למקרה. לפיכך, אין מקום לערוך השוואה בין המקרים השונים ויש לבחון כל מקרה ונסיבותיו, תוך יישום ההלכות המשפטיות הרלוונטיות. במקרים המובאים על ידי העותר בהם קוצרה תקופת ההתאזרחות, נמצאו הצדקות לכך ונקבע כי חל עיכוב לא סביר באישור הבקשה אשר הצדיק את קיצור התקופה. במקרה שלפנינו כאמור לעיל, לא הוכח שנגרם עיכוב בלתי מוצדק וממילא לא שוכנעתי כי ראוי היה לקצר את תקופת ההתאזרחות.  תושב האזור 26.        טענתו הנוספת של העותר היא כי הוא  אינו "תושב אזור"  כמשמעותו בסעיף 1 להוראת השעה.             בעע"מ 1621/09 מדינת ישראל נ' חטיב (2011) התקבל ערעורה של המדינה על פסק דינה של כבוד השופטת צור עליו מסתמך העותר. נקבע שם כי "תושב אזור" לצורכי חוק הוראת השעה הינו אחד משניים אלה: מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, או מי שנמצא באזור אך אינו רשום בו, ולעניין אחרון זה תידרש בחינה מהותית בהתאם למבחן מירב הזיקות באשר לתושבותו בפועל של מבקש המעמד (שם, סעיף 12 לפסק הדין). כלומר, לצורכי החלת הוראת השעה די בכך שהמבקש רשום במרשם האוכלוסין באזור ואין הכרח לבחון בנוסף את זיקותיו בפועל לאזור.            בענייננו, מחזיק העותר בדרכון פלסטיני והיה רשום במרשם האוכלוסין של האזור (העותר נשא מס' 963654520). די בכך כדי לדחות את טענתו בעניין זה. 27.        טענת העותר כי הוראת השעה מאפשרת לשדרג את מעמדו בשל גילו אין לה על מה לסמוך. סעיף 3 בהוראת השעה מאפשר לשר הפנים לאשר בקשה של תושב האזור לקבל היתר שהיה בישראל עם הוא מעל גיל 35 ועל מנת למנוע הפרדתו מבת זוגו השוהה בישראל כחוק. בענייננו העותר שוהה ממילא בישראל כחוק, ועל כן אין לתקנה השפעה עליו. 28.        סוף דבר - בין אם נכון היה להחיל על העותר את הנוהל הישן ובין אם את הנוהל החדש לגבי אורך תקופת ההתאזרחות - כך או כך - העותר לא היה מספיק לסיים את ההליך המדורג או את תקופת ההתאזרחות טרם המועד הקובע. אשר על כן, אין מקום להתערב בהחלטת המשיב ודין העתירה להידחות. העתירה נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות. הסדרת מעמדמשרד הפנים