תביעה לתוספת משמרת

1. עניינה של תובענה זו הינו תשלום הפרשי שכר עבודה, אי הפרשת תשלומים לקרן פנסיה, הפרת הסכם עבודה ופיצוי בגין עגמת נפש. 2. התובע הועסק בנתבעת כעובד יצור מוצרי פלסטיקה החל מחודש ספטמבר 2006 ועד חודש מאי 2007. 3. טרם תחילת עבודתו בנתבעת הועסק התובע בנתבעת באמצעות חברת השמה לכוח אדם, "חברת דגש בע"מ", והחל מחודש ספטמבר 2006 כאמור נקלט לעבודה כעובד בנתבעת מן השורה. 4. על הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף הפלסטיקה. 5. לטענת התובע, בתחילת עבודתו בנתבעת הוצע לו לעבוד 8 שעות ביום, בגובה שכר של 20 ₪ לשעת עבודה (יש לציין כי בכתב התביעה טען התובע כי שכרו עמד על 19.28 ₪ ובסיכומים טען כי השכר שהובטח לו היה למעשה 20 ₪ לשעה), במשך 6 ימי עבודה. 6. התובע קיבל את הצעת הנתבעת, אולם לטענתו הנתבעת לא עמדה בסיכום עימו ואילצה אותו לעבוד 12 שעות ביום עבודה ואף אילצה אותו לטענתו, לעבוד אף בימי שבתות וחגים, ובכך הפרה את הסכם העבודה עימו, ואף נותרה חייבת לו תשלום עבור הפרשי שכר שלא שילמה לו בגין עבודתו. 7. התובע הוסיף כי מעבר להפרת הסכם העבודה נמנעה הנתבעת מלמסור את הסכם העבודה לידי התובע ובכך לא מילאה את חובותיה בהתאם לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב, 2002. 8. התובע טען כי ביקש מהנתבעת להסדיר את תשלומיו בהתאם לחוק ולצו ההרחבה בענף הפלסטיק, אולם לטענתו, הנתבעת לא עשתה כן ולפיכך נותרה הנתבעת חייבת לו הפרשי תשלומי שכר עבודה. 9. עוד טען התובע, כי הנתבעת לא הפרישה עבורו כספים עבור קרן פנסיה ומשעמד על זכות זו, נהגה עימו הנתבעת בדרך פוגענית ולפיכך מעבר לזכאותו לפיצויים בגין אי הפרשה עבור קרן פנסיה הינו זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש. 10. הנתבעת טענה כי מדובר בתביעת סרק, אשר אין בבסיסה כל עילת תביעה כנגדה, וממלא לא הייתה כל הפרה מצידה של הסכם העבודה עם התובע. 11. עוד טענה הנתבעת, כי התובע עבד בשכר מינימום בסך 19.28 ₪ לשעה בתוספת של 20% עבור עבודה במשמרת שנייה ותוספת של 45% עבור ביצוע עבודה במשמרת לילה, בהתאם לצו הרחבה בענף הפלסטיק. 12. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי הפרישה עבור התובע הפרשות פנסיוניות בהתאם למתחייב בחוק ולפיכך, אין התובע זכאי להפרשות ברכיב תביעה זה. 13. בהתייחסותה לטענות התובע בגין זכאותו לפיצוי בגין עגמת נפש, טענה הנתבעת, כי התובע לא הוכיח כי נגרמה לו עגמת נפש וכל התנהלותה עם התובע הייתה כדין. דיון והכרעה התביעה להפרשי שכר: 14. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי משמיעת העדויות ומעיון בכתבי הטענות הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות. התובע טען כי הנתבעת שילמה לו שכר עבודה באופן המנוגד להוראות צו הרחבה בענף הפלסטיק, ולפיכך נותרה חייבת לשלם לו הפרשי שכר בסך כולל של 13,675 ₪. בטרם נתייחס לטענות הצדדים לגופם, נבהיר את אופי העבודה בענף הפלסטיק בהתאם לצו ההרחבה בענף זה. 15. בהתאם לסעיף 2 לצו ההרחבה בענף הפלסטיק, מחולק יום העבודה ל-3 משמרות באופן הבא: משמרת יום - בין השעות 06:00 עד 17:00. משמרת שנייה - בין השעות 14:00 עד 22:00. משמרת שלישית- בין השעות 22:00 עד 06:00. 16. בסעיף 7 לצו ההרחבה נקבע הגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית כמפורט להלן: - בעד השעתיים הראשונות - תוספת של 25% על השכר הכולל. - מהשעה השלישית ואילך - תוספת של 50% על השכר הכולל. - בעד עבודה בימי מנוחה - תוספת של 100% על השכר המשולב המשתלם בעד יום עבודה רגיל. 17. סעיף 8 לצו ההרחבה קובע כי לעבודה במשמרת שנייה תינתן תוספת בשיעור של 17.5% ואילו לעבודה במשמרת השלישית תינתן תוספת בגובה של 40%. תוספות אלו הינן מותנות בביצוע מכסת שעות מינימאלית בכל משמרת, עבודה במשמרת שנייה תימשך לא פחות מ-7.5 שעות, עבודה במשמרת שלישית תימשך לא פחות מ-6.5 שעות. 18. נבחן אם כן את טענות הצדדים בנוגע לזכאות התובע להפרשי שכר. גרסת התובע 19. כפי העולה מתחשיבי התובע שצורפו לתצהירו ומסיכומיו טענותיו הן: (א). התובע זכאי לתוספת שכר בעד עבודה במשמרת שנייה ושלישית על פי הוראות צו ההרחבה (17.5% ו-40%) בעד שעות העבודה במשמרת ראשונה מהשעה 14:00 ואילך, ובעד המשמרת השלישית משעה 22:00 ואילך. כלומר, לגרסתו, בעד שעת העבודה השמינית במשמרת ראשונה הוא זכאי לשכר בשיעור של 117.5% משכר שעה רגילה, ובעד שעת עבודה החל משעה 22:00 הינו זכאי לשכר בשיעור 140%. (ב). בחישוב גמול שעות נוספות יש לכלול בערך שעה גם את תוספת המשמרת. דהיינו, בעד שעות נוספות שעבד התובע במשמרת ראשונה הוא זכאי לגמול שעות נוספות כאשר ערך שעה לחישוב הגמול הוא 117.5% משכר שעה רגילה, ובעד שעות נוספות שעבד במשמרת שנייה ערך שעה לחישוב הגמול הוא 140% משכר שעה רגילה. (ג). אליבא דתובע, עבד בשתי משמרות בלבד, שבוע במשמרת יום ושבוע במשמרת לילה, כאשר כל משמרת נמשכה 12 שעות. גרסת הנתבעת 20. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע תוספת משמרות כדין ואף מעבר לכך, שכן לטענתה שילמה לתובע עבור משמרת שנייה תוספת של 20% במקום 17.5% ועבור עבודתו במשמרת לילה שילמה לתובע תוספת של 45% במקום 40% כמתחייב מצו ההרחבה, ובמידה והתובע עבד שעות נוספות, הרי שקיבל גם גמול עבור שעות נוספות. 21. אנו דוחים את הטענה כי התובע זכאי לתוספת משמרת בעד שעות עבודתו מהשעה 14:00 במשמרת שנייה, וכן אנו דוחים התביעה לתוספת משמרת בעד שעות עבודתו מהשעה 22:00 במשמרת שלישית, מנימוקים אלה: (א). בצו ההרחבה נקבע תחום שעות העבודה לכל משמרת. בהקשר זה יש לציין כי גם לפי הוראות צו ההרחבה קיימת חפיפה מסויימת בין שעות עבודה במשמרת ראשונה לבין שעות עבודה במשמרת שנייה, כאשר השעות משעה 14:00 עד שעה 17:00 יכולות להיות חלק ממשמרת ראשונה או חלק ממשמרת שנייה. לפיכך, בכל מקרה, שעות העבודה שבין שעה 14:00 עד שעה 17:00 אינן בהכרח שעות משמרת שנייה. (ב). כאשר שעות המשמרות של מעביד שונות משעות המשמרות על פי הוראות צו ההרחבה, יש לקבוע באיזו משמרת מדובר לעניין הזכאות לתוספת משמרת על פי הוראות צו ההרחבה. הקביעה באיזו משמרת על פי הוראות צו ההרחבה מדובר תיקבע על פי עיקר שעות העבודה של העובד, דהיינו מספר שעות העבודה הגדול החופף את שעות המשמרת על פי הוראות צו ההרחבה. (ג). במקרה הנדון, התובע לא הביא כל ראיה או ראשית ראיה באילו משמרות עבד בדיוק, ולפיכך לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו. (ד). נעיר כי גם אם נקבל את טענת התובע לפיה עבד 12 שעות משמרת ראשונה ושניה, הרי שבמשמרת משעה 07:00 עד שעה 19:00, מרבית השעות במשמרת הן שעות משמרת בוקר על פי הוראות צו ההרחבה, ולכן אין מקום לתשלום תוספת משמרות בעד שעות העבודה שלאחר השעה 14:00. (ה). לא זו אף זו, בהתאם להוראות צו ההרחבה, זכאות לתוספת משמרת בעד עבודה במשמרת שנייה מותנית בעבודה של 7.5 שעות לפחות באותה משמרת. בעבודה משעה 07:00 עד שעה 19:00, התובע עבד במשמרת שנייה שעתיים בלבד (בין השעות 17:00 עד 19:00) או לכל היותר חמש שעות, בין השעות 14:00 עד השעה 19:00. באשר למשמרת שלישית, הוראות צו ההרחבה קובעות כי הזכאות לתוספת מותנית בעבודה של 6.5 שעות לפחות. (ו). הנה כי כן, הזכאות לקבלת התוספות בגין המשמרות הנוספות תלויה במילוי תנאים של שעות עבודה מינימאליות בפועל, ועובדה זו לא נטענה ולא הוכחה על ידי התובע. (ז). הנתבעת העידה מטעמה את מר שמעון היבש, אשר שימש בנתבעת כמנהל משאבי אנוש. מר היבש העיד בפנינו על אופי העבודה בנתבעת, לרבות העבודה במשמרות: "המפעל עובד באופן עקרוני ב-3 משמרות בייצור, 06:30 עד 15:00 משמרת ראשונה. משעה 15:00 עד 23:00 משמרת שנייה, במקום 17.5% משלמים 20% כי אנחנו חברי התאחדות התעשיינים, למרות זאת זה מחייב 17.5% ואנו משלמים 20%. משמרת שלישית שמתחילה בשעה 23:00 מסתיימת בשעה 06:30. תוספת משמרת שלישית אנו משלמים תוספת 45% למרות שצו ההרחבה מדבר על 40%." (ר' עמ' 13, ש' 8-12). בנוגע לתוספת התשלום עבור כל משמרת העיד מר היבש כי התוספת אינה משנה את התעריף לשעה, אלא היא מתורגמת לשעות עבודה ומצוינת בתלוש השכר בנפרד משעות העבודה הרגילות. וכך העיד מר היבש בנוגע לאופן תשלום השכר: "איך אפשר לראות תוספת משמרת, תוספת המשמרת בעיקרון לא משנה את תעריף השעה, היא תוספת היא צריכה להיראות והיא מוצגת בשעות. מה הכוונה, אם מגיע למישהו 20% במשמרת שנייה מגיע לו תוספת שעה וחצי אבל היא צריכה להיות בנפרד, כי לא כל הרכיבים מופיעים, גם לצורך פנסיה ופיצוי שיש במשמרת ראשונה, וזה צריך להופיע בנפרד ואכן זה מופיע בנפרד לכן אי אפשר להכפיל". (פרוטוקול עמ' 13, ש' 16-20). 22. כללו של דבר: התובע לא השכיל להוכיח הפרשי השכר שתבע בנוגע לתוספת משמרות. כמו כן, התרשמנו מעדות הנתבעת, כי תוספת משמרת שולמה כדין לתובע. לפיכך, דין התביעה ברכיב זה, להידחות. 23. אנו דוחים את הטענה כי התובע זכאי להפרשי גמול שעות נוספות בעד שעות העבודה הנוספות: (א). חישוב הנתבעת תואם את פסיקת בית הדין הארצי בעניין למפל, אשר אושרה על ידי בית המשפט העליון [בג"צ 613/79 בתי זיקוק לנפט - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד (2) 317]. בהתאם לפסיקה, ככל שמדובר בתשלום גמול שעות נוספות בעד שעות עבודה נוספות במשמרת שנייה או שלישית, ולעובד משולמת תוספת משמרת, יש לכלול בשכר בחישוב גמול שעות נוספות גם את תוספת המשמרת. (ב). בכל הנוגע לתשלום בגין שעות נוספות, הסביר מר היבש כי ככל שהתובע עבד שעות נוספות, הרי שהתובע קיבל את שכרו גם עבור תוספת המשמרת וגם תגמול עבור שעות נוספות, בהתאם להלכת למפל. וכך העיד מר היבש בנושא זה: "במשמרת שלישית ה-7.5 שעות עבודה בפועל תוספת בפועל של 45% הופך לשלוש שעות ו-25 דקות תוספת, כלומר התוספת מתורגמת לשעות, למעשה היה צריך להיות 3.22, אבל בגלל התקדים בפס"ד למפל - בתי הזיקוק, ה-45% מקבל עוד קצת כסף ואז זה הופך ל-3.22..."(ראה: פרוטוקול מיום 7/12/10, עמ' 13, ש' 21-23). ובהמשך העיד מר היבש בנושא זה, כדלקמן: "כשמישהו עבד במשמרת שנייה שעות נוספות, עבד 12 שעות, לדוגמא מישהו שהתחיל בשעה 18:30, קיבל 4 שעות לפי 20% תוספת, ועוד שעתיים וחצי או שלוש לפי 45% ואז נשאר נושא השעות הנוספות. השעתיים הנוספות הראשונות של 125%, אך כיוון שהם בתחום הלילה מגיע 45%, אנחנו לא מחברים את 45% אנו מכפילים אחד בשני וזה הופך להיות 181% ולכן בנוכחות זה מופיע כ-181 אי אפשר לקחת את אותו רכיב של 181% ולהוסיף עליו כפי שמבקש התובע עוד 40%... ...מה שקורה בפועל שזה מופיע בנוכחות המפורטת היומית ואם נראה 8 שעות כרכיב של 181% ו-217% כשאנו הופכים את זה לתלוש השכר אנו חייבים להפריד את זה משום ש-150% זה שעות נוספות וההפרש בין 17.5% זה תוספת משמרת. אי אפשר לקחת את ה-17.5% ולכתוב בתלוש, כיוון שזה מין שאינו במינו. בחשבונות שעשה התובע, שנמצאים פה והוגשו אתה רואה במפורש שלוקחים את ה-217% ומכפילים את מחיר השעה ב-217% כך יש בכל חודש 30% יותר. כיוון שאנו חברה שלא יכולה לא לשלם את מה שמגיע, אם הייתי רואה שטעינו הייתי מטפל מיד". (ראה פרוטוקול מיום 7/12/10, עמ' 13, ש' 25 - עמ' 14 ש' 7). (ג). מעדותו של מר היבש למדנו כי תוספת המשמרות והשעות הנוספות אשר שולמו לתובע, מתורגמות כאמור לשעות עבודה, ונרשמו בעמודות טבלת התשלומים שבתלושי השכר. במילים אחרות, התובע בתביעתו מבקש לקחת את הנתון של שעות העבודה שבתלוש השכר, הכולל בתוכו כבר את תוספת המשמרות והשעות הנוספות, ולהוסיף עליו תוספת משמרת וגמול שעות נוספות פעם נוספת, דבר שיכול להוביל לכפל תשלום ולתוצאה אבסורדית. 24. עוד ייאמר בעניין זה, כי לפי הפסיקה "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח מעדויות אחרות אחרת" (דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 19). במקרה דנן, התובע טוען כי תלושי השכר אינם משקפים את האמת, אך לא הביא ראיות אחרות לסתור האמור בתלושי השכר, ולפיכך לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. 25. מצורת החישוב אותה הציגה הנתבעת באמצעות עדותו המשכנעת של מר היבש, אשר הייתה סדורה, מובנת וקוהרנטית, נחה דעתנו כי הנתבעת אכן שילמה לתובע את מלוא השכר תמורת עבודתו, לרבות תוספת משמרת ושעות נוספות בהתאם לצו ההרחבה. 26. לפיכך, דין התביעה להפרשי גמול שעות נוספות - להידחות. זכאות התובע לפיצוי בעד הפרשות לקרן הפנסיה: 27. התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בעד הפרשות לקרן פנסיה בשיעור של 12% וזאת מכוח הוראות צו ההרחבה בענף הפלסטיקה. התובע הודה כי הנתבעת הפרישה עבורו כספים לקופת גמל, אולם טען כי הפרשות אלה אינן באות במקום הפרשות לקרן פנסיה, והוראות צו ההרחבה גוברות על ההסכם בין הצדדים. 28. הנתבעת ביקשה לדחות את טענותיו של התובע, וטענה כי הפרישה כספים לטובת התובע כדין, אולם עם זאת אישרה ששילמה לתובע הפרשות בסך של 6% בלבד וזאת לאור העובדה כי 6% נוספים משולמים רק למי שזכאי לפיצויי פיטורים, ואין התובע זכאי לכך. 29. אין בידינו לקבל את טענת התובע, לפיה אין לראות בהפרשות לקופת גמל כהפרשות לקרן פנסיה, שכן בכל מקרה העובד אינו זכאי לכפל ביטוח. יובהר כי התובע אינו דורש כי הנתבעת תעביר כספים לקרן הפנסיה, אלא דורש פיצוי בשווי הפרשות לקרן הפנסיה. פיצוי זה מצוי ברובו בקופת הגמל, אליה הופרשו הכספים, והתובע אינו זכאי לכפל תגמולים. עוד יש לציין כי התובע תובע כפל פיצוי, שכן מתוך הפרשות המעביד בשיעור של 12% לקרן הפנסיה, 6% באים על חשבון פיצויי פיטורים. התובע אינו זכאי להפרשות בשיעור של 6% לקרן הפנסיה שהן על חשבון פיצויי פיטורים, שכן לא נקבעה זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, ואף לא הוגשה תביעה בנדון. 30. לפיכך, כל אשר זכאי לו התובע הוא פיצוי בשיעור ההפרש בין הפרשות הנתבעת לתגמולים לבין הפרשות לתגמולים בשיעור של 6%, שיעור ההפרשות לקרן הפנסיה על פי הוראות צו ההרחבה: בתקופה מספטמבר 2006 עד מרץ 2007, שכרו של התובע לתגמולים עמד על סך של 3,586 ₪ (19.28 x 186 ₪), והפרשה לתגמולים בשיעור של 6% היא 215 ₪. הנתבעת הפרישה בתקופה זו לתגמולים בממוצע 237 ₪. לפיכך, התובע אינו זכאי לתשלום הפרשי תגמולים. פיצוי בגין עגמת נפש 31. התובע טען כי הינו זכאי לפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לו לאור התייחסותה של הנתבעת כלפיו. 32. לטענת התובע עבד 12 שעות עבודה כל יום, כאשר הנתבעת התייחסה והתנהגה כלפיו בזלזול, באי נקיטת צעדים להסדיר את תנאי העבודה על פי חוק, וגרמה לנזקים לבריאותו ולעגמת נפש רבה. 33. הנתבעת טענה כי נהגה בהגינות ובתום לב בתובע. 34. ההלכה כפי שנפסקה בפרשת אהרון כהן היא, שפיצוי על נזק לא ממוני, יעשה במשורה ובריסון. כך כבר נפסק בפרשת מצגר. כדי לזכות עובד בפיצוי בגין עגמת נפש, יש להוכיח קיום לקוי של חוזה העבודה. כך למשל הפרה בוטה של החובה לקיום חוזה בתום לב, הפרת חובת ההגינות, והחובה לנהוג בסבירות, ללא שיקולים זרים והחובה לנהוג באופן של אי פגיעה בכבודו של העובד כאדם וכעובד. ראה: ע"ע 360/99 אהרון כהן נ' מדינת ישראל ואח', פס"ד מיום 24.6.02 טרם פורסם. דב"ע נ"ג/114 99-3 משרד החינוך ומדינת ישראל - דוד מצגר, פד"ע כ"ו, 563. 35. כפי שקבענו לעיל, לא מצאנו להעתר לתביעותיו הכספיות של התובע. קראנו את עדויותיהם של התובע ושל העד מטעם הנתבעת בפנינו, ולא התרשמנו, כי הנתבעת פעלה בדרך כלשהיא שיש בה משום חוסר תום לב או חוסר הגינות כלפי התובע. ההיפך הוא הנכון, בית הדין התרשם כי התובע הוא שנהג בחוסר תום לב כאשר המציא אישור מחלה וקיבל דמי מחלה כאשר באותה עת עבד אצל מעסיק אחר. בהתאם לאישור מחלה לתקופה שמיום 4/3/07 עד יום 25/4/07 (נספח א' לתצהיר הנתבעת), נעדר התובע מעבודתו בנתבעת בטענה כי הוא חולה. דא עקא, באותה התקופה לגביה טען התובע כי הוא חולה וקיבל מהנתבעת דמי מחלה כמפורט בתלושי השכר (נספח ב' לתצהיר הנתבעת), עבד התובע בעבודה אחרת בחברת "דגש", כעולה מאישור חברת "דגש" לפיו התובע עבד אצלה בחודשים 4/2007 - 3/2007. על מנת לתרץ את התנהלותו כאמור, כאשר נשאל האם אכן עבד בחברת "דגש" וקיבל ממנה שכר באותה תקופה בדיוק בגינה הגיש אישור מחלה לנתבעת וקיבל ממנה דמי מחלה, התפתל התובע בעדותו ונתן לבסוף תשובה מביכה: "...עבור זה שקיבלתי פעמיים גם מדגש וגם מאמרז נאלצתי לשלם גם מס הכנסה". (ראה עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 29). 36. טענת התובע לפיה עבודתו בנתבעת גרמה נזק לבריאותו, לא הוכחה, שכן, לא הובאה בפנינו כל חוות דעת רפואית הקושרת את מחלתו לסיום עבודתו. 37. בכל מקרה ובכך אנו בטוחים וסמוכים, לא מדובר באחד מהמקרים הקשים בהם יש לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש. כאמור, לא מצאנו כל פגם בהתנהגות הנתבעת. נהפוך הוא - מצאנו כי התובע פעל שלא בתום לב שעה שבאותה תקופה בה קיבל מהנתבעת דמי מחלה, עבד בעבודה אחרת בחברת "דגש". הפרת הסכם עבודה 38. התובע טען כי הנתבעת הפרה את הסכם העבודה אשר נחתם עימו, ופעלה בחוסר תום לב שעה שהציעה לו לעבוד בתנאים מסוימים, אולם בפועל הטילה עליו תנאי עבודה קשים יותר. 39. הנתבעת טענה כי לא הייתה כל הפרת הסכם עבודה מצידה אלא ההיפך, התובע הוא זה אשר הפר את ההסכם עימה שעה שהמציא אישורי מחלה, אולם בעודו נמצא בחופשת מחלה, הלך התובע ועבד במקום עבודה אחר. 40. אנו דוחים תביעה זו של התובע מהנימוקים שיפורטו להלן: (א). התובע לא הוכיח את תוכנו של הסכם העבודה בינו לבין הנתבעת. (ב). טענות התובע מופרזות, שכן כפי שקבענו, הנתבעת כן שילמה לו זכויות לפי צו ההרחבה - תוספת משמרת וגמול שעות נוספות. (ג). תביעת התובע ברכיב זה, לא כומתה. 41. אנו מוצאים לנכון להעיר כאן כי טענת זו של הפרת הסכם עבודה הושמעה על ידי התובע אף במסגרת תובענה נוספת, אשר מנהל התובע כנגד מעסיקתו הקודמת, חברת השמה אשר הציבה אותו במקום עבודתו בנתבעת, קודם קליטתו של התובע כעובד מן המניין של הנתבעת. משהתובע הסכים להמשיך ולעבוד במסגרת הנתבעת באותם תנאי עבודה כפי שעבד עת היה מועסק על ידי חברת ההשמה, הרי שאין בידינו אלא לדחות את התביעה ברכיב זה שכן המשך העבודה מצד התובע מלמד כי נתן הסכמתו לשינויים בתנאי העבודה ככל שהיו. אשר על כן, התביעה נדחית ברכיב תביעה זה. סוף דבר 42. כל תביעותיו של התובע כלפי הנתבעת, נדחות. על כן, התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך - 4,000 ₪, אשר יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 43. בשולי פסק הדין נציין, כי התובע לא הגיש את סיכומיו בהתאם להחלטת בית הדין, והחליט על דעת עצמו להגיש את סיכומיו באורך שלמעלה מ-10 עמודים, חרף החלטת בית הדין מיום 7/12/10. לנוכח האמור מצאנו לנכון לחייב התובע לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 1,000 ₪. 44. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. 45. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר רשום. ניתן היום, י"ב תשר תשע"ב, 10 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. נ.צ. שמאול משה נ.צ. ראובן בצרתי יוחנן כהן, שופט שעות עבודה ומנוחה